יום חמישי, 22 בספטמבר 2022

'המועמדת' מאת קיארה קאס ; תרגום: נעה בן-פורת

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

איזה חופש יצירתי יש לסופרים! ללוש את העולם כרצונם, לתלוש פיסות שכן נראות להם, ממה שכבר קיים. לברוא כרצונם עולמות דימיוניים, בעתיד הנסתר מעינינו. ועדיין ייראה הכל אמיתי, בהישענותו על רבדים של עבר מוכר, עם טוויסטים. ומה מפתיע, שבעולם העתידי הזה, שיוצרת קיארה קאס בספר 'המועמדת', אין טלפונים ניידים, ואין רשתות חברתיות, ובטלוויזיה, שכן קיימת, כולם ייצפו בערוץ אחד, כדי להתעדכן על חדשות הארמון.

החגים המוכרים כל כך לתרבות האמריקאית – חג ההודיה' 'חג העצמאות' 'ליל כל הקדושים' – אינם קיימים יותר, והגיבורה של הספר, שנקראת 'אמריקה', יודעת עליהם רק מספר היסטוריה ישן וקרוע שהיא מוצאת בין חפציו של אביה. את החגים הללו מחליף חג, אחיד לכל האומות השונות, הנקרא 'חג מתן תודה' שנחגג בקיץ, שכן המדינה שלה הנקראת 'איליאה' נוסדה בקיץ, והחג היחיד שנותר מהעבר, הוא חג המולד.

באיליאה יש משפחת מלוכה. והנתון הזה חשוב ביותר, שכן העלילה של הספר מתרכזת בתהליך בחירת כלה לנסיך הרווק של הממלכה. את תפקידו של הכרוז המלכותי – שעבר בשווקי האגדות, והודיע לעם את המסר מבית המלוכה – מחליף מכתב, שהרי מדובר בעידן, שבו כולם כבר יודעים לקרוא, אותו מקבלת כל משפחה, בה יש לפחות בת אחת בין הגילאים שש-עשרה עד עשרים.

במכתב המלכותי נאמר: "מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם גרה כיום אישה רווקה בגיל שש־עשרה עד עשרים. הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות להביא כבוד רב לאומה הדגולה איליאה... נסיכנו האהוב, מקסון שריב, מגיע לפרקו החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של אומתנו, שאותה יישא לאישה. אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים. כל מחוז יבחר בצורה אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך."

אין זה צו מלכותי, אלא הצעה. כל נערה בגיל המתאים, יכולה להירשם, ולא משנה מאיזה מעמד היא. יתר על-כן, היא תהפוך ל"שותפה לחיים". הגדרה שמעצימה את מגמת שוויון הזכויות בארמון, שבו המלכה נבחרה, אף היא, מבין המעמדות הנמוכים.

כי למרות המגמה השוויונית והדמוקרטית, המוצגת בצו המלכותי, הריבוד החברתי באיליאה דווקא בנוי ממעמדות. ככל שהמספר גבוה יותר, כך יהיה מצב המשפחה קשה יותר, מבחינה כלכלית בעיקר. והנה כאן יש למשפחה אחת, גם מקרב המעמדות הנמוכים, אפשרות לשדרג את עצמה היישר אל הפיסגה. שכן משפחתה של המועמדת, שתזכה ותהפוך בעתיד למלכה, תהפוך למשפחה מלכותית, תגור בארמון, ותפונק ותיהנה מכל היתרונות הכרוכים בכך.

משפחתה של אמריקה – שהיא משפחה של אמנים במעמד חמש, המשתכרים בקושי למחייתם, ומגיעים לעיתים לפת לחם כשאין פרנסה – מעוניינת שאמריקה תמלא את הטופס הנ"ל. אבל אמריקה לא מעוניינת. גם משום שהנסיך נראה לה יהיר ומשעמם, וגם כי יש לה את אספן, חבר סודי, ממעמד נמוך משלה, ממעמד שש. הסיכויים שלהם להינשא נמוכים בשל כך, והרומן הסודי והאסור, יכול לגרום להם צרות גדולות מאד. אבל היא מאוהבת בו, ולכן אינה חפצה בכבוד, ביקר ובנסיך מקסון.

עם זאת, היא מודעת ללחץ הפסיכולוגי המופעל עליה מבית. ולכן השינוי בגישתה יגיע, כאשר אספן מבקש ממנה, אף הוא, שתמלא את הטופס. שכן הוא יודע, שהוא לעולם לא יוכל להעניק לה את כל הטוב שמצפה לה בתור מלכה, והוא אינו רוצה להרגיש, שהוא זה שעמד כמכשול בדרכה. בשלב זה, מחליטה אמריקה למלא את הטופס, כשהיא יודעת שאלפי נערות תמלאנה אף הן אותו הטופס, כך שהסיכויים שלה אפסיים, והיא לפחות תעשה את הצעד, שירגיע את משפחתה ואת החבר.

אבל מזל בהגרלה הראשונה, וגם יופיה וחוכמתה של אמריקה בשלבים המתקדמים יותר, דווקא כן צולחים את אינספור הנערות, והיא מתקבלת כמועמדת ביחד עם עוד שלושים וחמש נערות. כל מחוז נפרד בכבוד גדול מהמועמדת שלו שנבחרה, והן נסגרות בארמון, כשמשפחותיהן מתוקצבות באותה עת ביד רחבה.

הנסיך יתגלה כאציל נפש, כבן אנוש, שזקוק ליד מכוונת בנושא נשים, וכמי שמחפש בבת זוגו עומק ומחשבה, וכמי שמחפש להיטיב עם הממלכה. אמריקה מגלה אותו בדרך מעט שונה מכל האחרות, ומוצאת עצמה נקרעת בין אהבתה לאספן לבין הנסיך מקסון.

ספר מעניין, שממש הצטערתי שנגמר. 



יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

'משפחת שַאדֶלי-בַּאבֶּלי: זכרונות גדילה ירושלמית-הונגרית' מאת אילנה רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


למקרא השם 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי' אני מנסה לסלק הצידה את האסוציאציה הראשונית של האמפטי-דאמפטי, הבובה שנופלת וקמה, ומנסה לחשוב ברצינות. האם יש משפחה שנקראת כך? אז זהו, שלא בדיוק. את זכויות היוצרים נראה שניתן להעניק לאביה של הכותבת, מנחם (מיקלוש, ניקולאי) רוזברגר, שאולי שמע סיפורי־עם על משפחה שכזו, או שהמציא את השם בעצמו. אם כך או כך, אין ספק שמנחם רוזברגר ידע לספר, ואף ניחן בחוש הומור. ושני אלה – היכולת לספר והיכולת לצחוק על עצמך או על סיטואציה כלשהי (מה שבאמת מאפיין הונגרים רבים, ביניהם אפרים קישון ואבי). שתי תכונות אלה – משותפות לאב, ולבתו שכותבת את הספר, אילנה רוזן. 


בין סיפוריו הרבים של האב, בלטו במיוחד סיפוריו על משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי. הילדים היו רצים בשמחה להקשיב, כי ידעו שהסיפורים בעצם יהיו עליהם. גם רוזן מתחילה (ומסיימת) את הספר בסיפור אגדת משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי המושלמת. אבל אל תיקחו ברצינות את מה שהיא מספרת כאגדה. בין הפרולוג לאפילוג, תגלו מה היה באמת. משפחה לא מושלמת, כמו בכל משפחה מציאותית, אבל עם המון אהבה והומור.


אילנה רוזן משמשת כבר שנים כפרופ' מן המניין לספרות עממית ותיעודית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אך ספר זה אינו לקוח מהעולם האקדמי שבו היא פועלת, אלא לקוח לגמרי מהעולם הפרטי שלה. הוא נכתב כסוג של ממואר (ספר זכרונות) משפחתי, רציני ומחוייך בעת ובעונה אחת, שכולל רשימות עם אנקדוטות משפחתיות, שנידלו בדייקנות מדהימה מזיכרונה, לצד אינוונטר של ביטויי לשון בהונגרית, שירי תינוקות וילדים בהונגרית, פתגמים, מילים נפוצות במשפחתה, ועוד פנינים מהתרבות הזו. כשכל מילה בהונגרית מתורגמת לעברית. בהעלותה על הכתב רשימות אלו, מחייה ומשמרת רוזן את התרבות והמסורת של משפחתה לדורותיה.

אין צורך לומר, שדוברי הונגרית, או כאלה שגדלו במשפחה הונגרית, יתענגו על הספר, ועל השפה, שהם אינם מרבים עוד לשמוע בסביבתם. אך מלבד קבוצה זו, כל השאר יכולים ליהנות מסיפורי חיים אמיתיים, משובחים, מעניינים, מצחיקים, ולעיתים אף מכמירי לב. כמו לדוגמא בתיאור השעות הקשות, שבהן חוותה את רגעיהם האחרונים של הוריה. או כפי שניתן להרגיש על אילנה הילדה, שאביה – שאיבד את אשתו ובנו באושוויץ – ואמה שניצלה, חברו זה לזו – לאחר מלחמת העולם השנייה – והגיעו ללא הורים לארץ. חסרונה של סבתא מחבקת ועוטפת – כפי שהיא רואה אצל חברותיה, או מכירה מסיפורים – מורגש. 

תחושת ההחמצה מגיעה לשיא בתיאור השהייה שלה ושל אחֶיה, במקלט בירושלים, בזמן מלחמת ששת הימים: "בלילות ישנו על מזרונים ומצעים שהונחו על הרצפה. לרגלנו שכבה אישה זקנה שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו. כולם קראו לה סבתא למרות שהיא לא היתה הסבתא שלהם. ודאי לא שלנו. בשנתנו ככל הנראה בעטנו ודחפנו את הסבתא והיא דחפה ודחקה אותנו בחזרה למקומותינו. מה חבל, הנה היתה לנו לכמה ימים מעין סבתא (כי אחרת היתה לנו רק סבתא אחת ויחידה ברומניה הרחוקה ולא פגשנו אותה אף פעם) ואנחנו יכולנו להיות לה מעין נכדים. אך לא היא ולא אנחנו לא נהנינו מן הקרבה בינינו..."

כל רשימה מביאה לפנינו פרשייה אחרת מחיי המשפחה. בכל פעם מישהו אחר מבני המשפחה מככב בסיפור. כולל אחותה הגדולה טובה, ואחיה – אלי ואזרי. הכל מזווית הראייה שלה, או שלה ושל אחיה יחד. חלק מהסיפורים מתארים בהומור אוהב את דמותה של האם, רחל רוזברגר לבית זיסר, שאף היא סיפרה להם סיפורים, אך בעיקר דאגה מאד לילדיה, ושמה את משפחתה, תמיד במקום הראשון. הם מצידם, מביטים בה באהבה, אבל לא מתאפקים מלצטט בהומור  את השפה העברית המשתבשת בפיה.

בלתי נשכחת היא הרשימה הנקראת: 'יום לא קל אחרי לילה לא פשוט'. בעיית נדודי השינה של אילנה החמירו באחד הלילות, והיא מצליחה להירדם רק אחרי שאמה מציעה לה להתקלח. בבוקר מתעקשת אילנה ללכת לבית הספר, למרות עייפותה. אמה שמגלה דאגה רבה לילדתה, מחליטה להגיע לבית הספר ולדרוש בשלומה. מפעם לפעם, נהגו הורים להגיע לבית הספר ולהיכנס לכיתה של בנם או בתם. במקרים כאלה, נהגו אותם הורים לרכון אל המורה בכיתה, ולהסביר לה בשקט את סיבת הגעתם. אולם אמה של אילנה, אינה מאמינה בהסתרות וסודות. וכך מתארת אילנה את בואה של אמה לכיתה: "... במקום לגשת למורה וללחוש לה את סיבת בואה לכתה, עוד כשעמדה בפתח הכתה אמרה אמי למורה ולכל המעוניין/ת בדבר בקול רם וברור, אם גם בשפה עילגת: אילוש לא היה יודע לישון בלילה. בארבע בבוקר אני עושה לה דוּש. אבל בבוקר היא מאוד רוצה ללכת לבית ספר. אז אני באה לראות איך היא מרגישה." 

הסיטואציה מצחיקה, כשאנחנו קוראים אותה. אך מן הסתם, הרגישה אילנה הילדה, מבוכה גדולה. עם זאת, בחלוף השנים, הופכת הפרשיה הזו, לאנקדוטה מצחיקה, אותה היא מוסיפה לספר מתוך סלחנות אוהבת של האשה הבוגרת שנהייתה "בשנים שלאחר מכן הרביתי לספר את הסיפור הזה לחברותיי, למשפחתי החדשה ולמכרינו. ותמיד-תמיד סיימתי את סיפורי בשאלה. שגם כעת היא המתאימה ביותר לסיום הרשימה הזו: נה ["נו" בלשון אמה - ר.ק] ואיך יכולתי להרגיש?"

הרשימות כתובות על-ידי אילנה הבוגרת. אבל הילדה שעליה היא כותבת ממרחק של שנים, עדיין נמצאת בתוכה, ומאפשרת לה לכתוב את זיכרונותיה כילדה, באמינות רבה.

את הספר הזה קראתי בדרכי לשבתון של בעלי, לרילוקיישן של שלושה חודשים במדריד. הטיסה עברה עלי במהרה, תוך שאני מרצינה ומחייכת, חליפות. מה זה מחייכת? עומדת לפרוץ בצחוק גדול, וממש מתאפקת, שלא להחריד את רוב הנוסעים הנמים. נוסף על הכתיבה שהנעימה את זמני, התחברתי באופן אישי גם לשפה ההונגרית, שפת הדיבור בביתה של הכותבת, שהיתה גם שפת הדיבור בין הוריי ז"ל, בילדותי. לקרוא וליהנות.

את הספר ניתן לרכוש באתר "עברית". 


יום שלישי, 6 בספטמבר 2022

'כשיירגעו הרוחות' מאת שירה סטופל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עלילת 'כשיירגעו הרוחות' מתרחשת בירושלים. היא מתקדמת לאט. לאט מאד, שכן גיבורת הספר, ליאת, בחורה מבית דתי – ששינתה את שמה מ"לאה" – רדופת רוחות עבר והווה, שמפריעות לה להניח לעבר ולהתקדם. יחד איתה אנחנו נתקעים במוחה העמוס קולות וצללים, ובעיקר רוחות. פרקי הספר נקראים כיומן שבועי. כל שבוע והרוח שלו: שבוע ראשון - רוח שטות, שבוע שני - מורת רוח, שבוע שלישי - רוח חרישית, וכולי. השיחות המתקיימות במציאות מתערבבות באסוציאציות ובזיכרונות שעולים בה, ממי שיתברר כרועי, חבר ילדות, שלה ושל אחיה צבי. חבר, שהפך עם בגרותם לבן זוגה, ושרק בסוף הרומן נלמד מדוע הקשר הזה לא קיים עוד. היעדר הקשר הזה, עירבל את חושיה וטרף את קלפיה. היא חולה לעיתים קרובות, עייפה רוב הזמן, חסרת כוח להיאבק. אפטית. 

ליאת נענית למודעה בעיתון "דרושה בחורה אמינה לעבודה אנושית קצרה. תשלום הוגן.", ולאחר שיחת טלפון למעבידה, ששואלת אותה שאלות מוזרות, היא מקבלת הוראות – מסתוריות לא פחות מהכותבת: "שלושה ימים בשבוע. בשבוע הראשון תבואי לכאן בכל אחד משלושת הימים. פתק ימתין לך על המראה. בשבעת השבועות שיישארו תדעי כבר מה לעשות בכל יום. התשלום, כפי שסיכמנו, בסוף. היום, יום ראשון, היום של לוסי. רח' רבקה 13, קומה שנייה, דירה שמונה. את צריכה להיות אצלה שעתיים בדיוק. היא כבר מחכה לך. את לא צריכה להתקשר אלי. לא יהיו לך שאלות.") 

אבל כמי שכפאה שד, או יותר נכון רוח, היא ממלאת אחר ההוראות, ומתוודעת ללוסי, ניצולת שואה ערירית ומבוגרת, ששמחה בבואה. לאט לאט, היא תחשוף בפני ליאת את כאבי ליבה. את הבור שנפער בה, כשכל בני משפחתה ניספו בכבשנים. והמילה "נשרפו" שהיא חוזרת ואומרת, שורפת גם את ליבה של ליאת. ובין לב פצוע ללב פצוע נוצרת איזו החלמה קטנה, ושותפות, המלווה בשתייה משותפת ומנחמת של תה מתוק.

ואז באה המשימה השנייה. להאכיל חתולי רחוב. היא מנסה להתמרד. "אבל למה, למה שאני אאכיל חתולים? זה מביך אותי. לפזר אוכל ליד פחי אשפה כמו... כמו הנשים המוזרות שמדברות אל יונים ומאמצות חתולי רחוב מוזנחים. זה לא נעים לי. אני לא רוצה. למה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות?..." ואז היא נזכרת באחת משיחות החינוך הקשות שלה עם אביה. "אני בשירות לאומי, עם מלאי רצונות ומלאי עקשנות. אבא, לפעמים סבלן לפעמים קצר רוח והרבה מצטער. "תראי, את מאוד לא אוהבת לעשות דברים שהם לא מתוך בחירה. אבל זה לא הולך ככה. לא תוכלי תמיד לעשות רק מה שתרצי. ומה תעשי אז, תשברי את הכלים?" אז היא מרפה "בסדר. אז כרגע אני ממשיכה. אבל עם אצבע יציבה מאוד על הדופק. ואם תהיה סטייה קלה, פעימה מיותר, קצב חריג, באותו רגע ממש אני אומרת: "פוס משחק."

המשימה השלישית שהיא צריכה לבצע בכל שבוע, היא להגיע לכותל. שום הסבר. שום פתק שרוצים שתטמין בין כתליו. פשוט להגיע לכותל. 

בנוסף למשימות השבועיות, לומדת ליאת תקשורת בחוג קטן שכולל מספר משתתפים בלבד. אחת המשתתפות בחוג, תילי-תהילה, היא גם שותפתה לדירה ששכרו הרחק ממשפחותיהן. אבל למרות הקירבה שנוצרת בין השתיים, ליאת מסוגרת, ואינה מגלה לתילי, מה עובר ומה עבר עליה. גם את עבודתה המסתורית היא לא חושפת, עד שתילי, לא משאירה לה הרבה ברירות.

ליאת עטופה במשפחה אוהבת, שאליה היא מגיעה בסופי שבוע, ומשתתפת כמו כולם במטלות הכנת הבית לקראת השבת. 

המשימה של לוסי, תלמד אותה לראות שגם אם יש צרות גדולות, וקשות מנשוא, צריך להשלים עם המציאות, וללכת הלאה. המשימה של החתולים, תלמד אותה להעניק. לא לחתולה אחת, ביתית, אלא לחתולים מכל סוג שהוא, ברחוב מסויים, שבאים ומתקבצים לקבל את האוכל שהיא מחלקת להם, אפילו בלא הבעת תודה. להעניק גם כשהצד השני כפוי טובה, ואין עתיד של יחסי חברות וקירבה, ולדעת שלה יש בית חם ועוטף לשוב אליו. מה שאין להם, כי הם חתולי רחוב, ושלה יש בית ומשפחה שבהם יש המשכיות וחיים חדשים, הבאים לידי ביטוי גם בתינוק שנולד לאחיה, צבי. המשימה השלישית – ההליכה אל הכותל, תגרום לה להאמין. להאמין בעצמה, בעתיד, באל. לקבל את העוצמה שבמקום הקדוש הזה. להתפלל. להשלים עם המצב. ולהרגיע את הרוחות.

וכל המשימות יחד, ילמדו אותה אחריות, בגרות, אמונה בעתיד, ויאפשרו לה לפתוח דף חדש בחייה, כשהיא בוגרת יותר ומוכנה לחיים.