'החנות למכשירי כתיבה בטהראן' מאת מרג'אן כמאלי ; תרגום צילה אלעזר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

המוטו של הספר מכיל ציטוט מתוך שיר של המשורר האיראני ג'לאל א-דין רומי: "הביטו באהבה ראו איך היא מתמזגת עם המאוהב. הביטו ברוח ראו איך היא מתאחה עם האדמה מפיחה בה חיים חדשים". והרוח הזו, רוחה של האהבה, תוסיף להתקיים בליבם של רויא ג'וּן ובהמן אסלן, שני צעירים בני שבע־עשרה, שנפגשים בחנות כלי כתיבה בטהראן, וקוראים בה בלהט ספרות יפה, שירה, ובעיקר משיריו של רומי, המשורר האיראני הנערץ.

בחנות הזו, של מר עלי פח'רי, שאינה מכילה רק דיו ונייר, אלא גם מכילה בין דפי הספרים את התרבות האיראנית העשירה, מוצאים השניים זה את זו, כמו שתי נשמות תאומות. אבל הם חיים באיראן. בשנות החמישים שבה אין ממשלה יציבה, שבה כוחות מחתרתיים רוחשים בה, גם אז וגם היום. מלחמות בין קידמה לשמרנות. בין פנאטיות דתית לנאורות.

יש מי שתומכים בשאה, ויש מי שתומכים במוסדק, ראש הממשלה הליברלי, שמתיר להסיר את החיג'אב, שמאפשר חירות מה, שגורמת לבהמן להפיץ חומרי תעמולה למענו, לסכן את חייו, ולרצות לשנות את העולם"... העם שלנו תקוע באותה צורה. לכוד במעמד שלו, בגורל שלו," אמר בהמן בלהט ואחז בידה. "אבל אנחנו יכולים לשנות את כל זה. באמצעות דמוקרטיה. אנחנו בדרך הנכונה..." בעולם לא יציב שכזה, אהבתם אינה יכולה להישאר בפינה ההיא שלהם, שבחנות כלי הכתיבה.

ואמנם ברגע שבהמן מוציא את רויא החוצה, למרות שהם אינם מאורסים, וההליכה יחד – שהיא כבר בגדר התרסת אוהבים – נחשפת רויא למציאות הפוליטית שמסביב: "כשעמדה שם איתו בהמון, הרגישה רויא כאילו העתיד גדול וחסר גבולות יותר משהעזה להעלות על דעתה. היא נשענה על המחסום והצטרפה לשׁרים. בנוכחות שם היה משהו מעורר. בכל איבר בגופה חשה התעוררות, תחושה של הבטחה. וככל שהתחזק ביטחונה, כן צעקה בקול רם יותר ויותר... בהמן התקפל לפתע. הוא התנשם בקושי. היא רכנה מעליו כשנאבק על כל נשימה. כשהסתכלה סביבה ראתה מאחוריהם שלושה גברים מחייכים... האמצעי שבהם החזיק אלה מעוטרת בשרשרת משוננת... "אזהרה קטנה, מר אסלן," מר האש עם אלת השרשרת. "אל תפיץ כל כך הרבה שטויות. זה לא טוב בשבילך".

 בהמן שותת דם, מושך את רויא מן הכיכר אל רחוב צדדי שקט. "את בסדר, רויא ג'וּן? לא נפגעת או משהו?" "אתה זקוק לרופא, בהמן." "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך לקחת אותך לשם" הוא אומר בכאב ורוצה רק להרחיקה משם. אבל רויא, עדיין מזועזעת, מציעה לדווח למשטרה, והוא עונה לה כשדמעות בעיניו "הם המשטרה".

למרות המצב הקשה מסביב, ולמרות שאמו של בהמן – הנתונה למצבי רוח דכאוניים ומשולחי רסן – אינה רואה בעין יפה את אהבתם, מחליטים השניים להינשא. מתקיימת מסיבת אירוסין בבית הוריה, אך זו מתקלקלת בהשתלחות מילולית אכזרית של אימו.

למרות הכל, מתכוננת משפחתה של רויא בהתרגשות לחתונה, מנסה להמשיך ולחיות את חייה גם בצל ההפגנות, השלטון הלא יציב והניסיונות להפיכה שלטונית. כשאינם מצליחים להיפגש, מצליחים השניים לשלוח זה לזו מכתבי אהבה, המוטמנים על ידי מר פח'רי בתוך ספריו, ומועברים ביניהם.

באחד המכתבים שמקבלת רויא, כותב לה בהמן שהוא רוצה שהיא תגיע לכיכר מסויימת, ואז יילכו שניהם למשרד רישום נישואין, להתחתן, עוד לפני החתונה המסורתית. כדי לקבוע עובדות, שאיש לא יוכל לשבשן.

אך מכאן בדיוק הכל מתחיל להשתבש. רויא מגיעה לכיכר שהוזכרה במכתב. היא נקלעת להפיכה שלטונית ולמהומות שיגיעו עד לכדי יריות. כשהיא מבוהלת ומזועזעת, היא מבינה, שבהמן כבר לא יגיע. היא מקווה שהוא לא נפגע במהומות, ונסערת, היא בקושי מצליחה להגיע לביתה.

לאחר ימים של ציפייה לקשר, ודאגה לשלומו, מקבלת רויא מכתב דרך חנות כלי הכתיבה. במכתב שחתום על ידי בהמן, נכתב שהוא עומד להתחתן עם זו שיועדה לו על ידי אמו. נויא ההמומה מבינה מהמכתב, שבהמן נכנע לרצונה של האם.

מכאן והלאה יחיו בהמן ורויא את חייהם בנפרד, יקימו משפחות, וישמעו זה על זו רק דרך חבר משותף. רק לאחר שישה עשורים, יווצר קשר משמעותי, ואז יתבררו העובדות.

ספר מרתק, שמביא בפני הקוראים לא רק את אהבתם של המופרדים בעל כורחם, אלא גם את ההשפעה הקשה של הפוליטיקה האיראנית רבת הסכסוכים והשנים, על כל אחד מהאזרחים. סכסוכים שאינם מאפשרים לעם האיראני לחיות בשקט, בחופש, ליהנות מהתרבות העשירה, ומהמסורת המשפחתית האיראנית שופעת המאכלים מחממי הלב. הם שיוסיפו לסמל את הבית החם, והקשר בין בני המשפחה, שמאפשר להם לשרוד, לחגוג את חגיהם ולאהוב.

 

'כשהגפן תסלסל עליו' מאת לילך קופולוביץ

כתבה: ד"ר רותי קלמן

יואב נבו, ילד חכם, יחיד לאם חד-הורית, מוצא עצמו בפני מציאות מרה, בלילה אחד, כשאמו אינה חוזרת בלילה מעבודתה. יואב, בן אחת־עשרה וחצי, באותו לילה גורלי, מבין לאחר שעות של ציפייה, שקרה אסון לאמו. וכשהוא מרים את הטלפון כדי לחייג למשטרה, הוא רואה בעד החלון, ניידת משטרה מתקרבת לבניין בו הם התגוררו. השוטרת שבניידת הזו – שנאלצת להסביר לו, שאמו נפטרה מדום לב בדרכה הביתה – תלווה אותו, לא רק באותו הלילה, אלא גם בחודשים הבאים, בחום ובאנושיות רבה. יואב מועבר מיד לכפר ילדים, שמנהלו, דורון, יודע להביט בעיניו של יואב, ולא לעזוב אותו לבד, בכל שנות שהותו שם.

אבל יואב אינו מוצא שם את מקומו. המדריכים הממונים עליו אינם מוצאים את הדרך לליבו המדמם. הוא אינו נותן לאף ילד להיכנס לחומה הבצורה של ההגנה שבה הוא מתבצר, והחיים בכפר הילדים הופכים את חייו לסבל מתמשך. "ילד שבלילה אחד מתנפצת לו המציאות לרסיסים והוא תלוש, נע ונד ממציאות אחת למציאות אחרת מבועתת, שהכניסה אליה היא דרך שער צבעוני, עובדת סוציאלית אחת שמתבוננת בשעון ורק מבקשת להמשיך את יומה, ומנהל אחד שמבין שהוא מסתכל בעיניו של ילד בן אחת־ עשרה וקצת, והוא חייב לומר את האמת, הוא לא מייפה את המציאות..."

כעבור ארבע שנים. לוקח אותו דורון, אל חוות הכרמים של משפחתו. שם מגלה יואב לתדהמתו, שגילי, אחותו של דורון – שאותה ראה בביקוריה בכפר – הכינה עבורו חדר, ושהיא ובעלה, עמוס, רוצים לאמץ אותו. "לא האמנתי שאני אצא מכפר הילדים. גילי הגיעה לשם, ובשיחה אחת, מונולוג שלה, היא הצליחה לסדר לי מחשבות ומועקות של שנים. גילי הצילה אותי, היא גרמה לי להאמין, בזכותה אני מרגיש שייך" כך ייספר יואב ברבות השנים ללני חן גפן, שתיכנס לחייו, כמו הגפן שחדרה מן המרפסת לאותו חדר שהפך לשלו.

 "פתחתי את דלת היציאה למרפסת, משב רוח קר חדר פנימה. זו הייתה מרפסת קטנה. התקרבתי למעקה הפתלתל ושם היא הציצה בי. היא הסתלסלה כל הדרך אליי בקנוקנות מלאות גאווה. זה נראה שהיא חיכתה לי כשנגעתי בה. היא טמנה בידי עלה בודד שנותר בה, גפן מסתלסלת, עלה בודד אחד כמוני שמחפש מרגוע, מזור לכאב וחמלה."

לני גפן ויואב מתוודעים זה לזו בתור ילדים. כשהוא מתחבא בחציר והיא, שמגיעה לביקור במקום, מוצאת אותו, והם מתחברים מהשנייה הראשונה, כשהם טמונים בחציר. אז הוא גם מוצא שם טבעת ונותן לה, מבלי ששניהם יבינו את הסיטואציה הרומנטית, שתחלחל לליבם יותר ויותר עם הזמן, כשישובו וייפגשו תחילה במקרה, ולאחר מכן בכוונה גדולה.

אותה גפן שהסתלסלה על ידו של יואב, תהיה זו שתכבוש את ליבו לעד. הוא לוקח אותה למקום שהוא אוהב, למכמורת. "בכניסה למכמורת לני שתקה. היא הגיבה בדיוק כמו שאני הגבתי בפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. כשירדה מהרכב היא חלצה נעליה והחלה לרוץ ברגליים יחפות ובמכנסי ג'ינס מורמים עד הברכיים אל המים, וכשהיא עמדה שם לא ראיתי ים, לא ראיתי גלים, לא ראיתי איך הקצף נוגע בגרגרי החול ומשאיר עליהם שובל מלוח, ראיתי קרן שמש נוגעת במים ומפזרת עליהם מסביבה טיפות נוצצות של יהלומים מלוחים."

הדרך להיפתח, ולאהוב עד הסוף, לא תהיה קלה עבור מי ששם בריחים על נשמתו כשאיבד את אימו. החומה שהוא מבוצר בה, תתקשה ותתקשח, כשיהיה מעורב בצבא בפעולה שהוביל, ושנכשלה שלא בעטיו. הכעס על מותם של שלושה מחייליו, גורם לו למעשי קיצון, ולוועדת חקירה צבאית. הוא מחליט לעזוב את הצבא, את הארץ, את חברתו, ולפתוח דף חדש בעסקים. בחו"ל, ביחד עם חברו מיתר. בארץ ידאגו לו שגב חברו, לני גפן החברה, וגילי ועמוס, הוריו המאמצים.  כשהקשרים הסבוכים בנשמתו יותרו, יוכל יואב לנשום סוף סוף לרווחה, ויתיר לקרן השמש ולגפן להסתלסל היישר אל ליבו.

 

'לילה אחד באוגוסט' מאת ויקטוריה היסלופ ; תרגום: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לפנינו סאגה ארוכת שנים של משפחה יוונית, משפחת ונדולאקיס, שבראשה עומד אבי המשפחה אלכסנדרוס ונדולאקיס. ברשות המשפחה אחוזה ענקית ונכסים. אך כפי שאנו מכירים מהמציאות, ובוודאי מהספרות, העושר לא בהכרח מביא לאושר.

בנו של אלכסנדרוס, אנדריאס ונדולאקיס, נשוי לאנה היפהפיה כבר שמונה שנים. ורק עכשיו הצליחה אנה להרות. בתור סנדק "נונוס", מציע אנדריאס את בן־דודו, מנוליס, הדומה לו מאד. אנה מנסה להסתיר את שמחתה לשמע הצעת בעלה, שכן מנוליס הוא מאהבה. "מנוליס היה בחירה טבעית לתפקיד הנונוס, לנוכח העובדה שלא היו להם חברים קרובים. אבל אנה לא רצתה להציע זאת בעצמה. רק בקושי הצליחה לרסן את שמחתה." "רעיון מצויין" היא עונה לבעלה.

אחרי לידת בתה סופייה "אנה פסעה בתווך, מרהיבה כמו ורד במלוא פריחתו, ומצדיה שני הגברים הנאים, שנראו כמעט אציליים, בחליפות כהות. בלבוש כזה היו אנדריאס ומנוליס דומים להדהים, עוד יותר מן הרגיל. התינוקת נמנמה בזרועותיה של אנה, עטופה בתחרה לבנה... כעבור כמה דקות החל הטקס: התינוקת הופשטה מבגדיה, הוטבלה שוב ושוב באגן, נמשחה בשמן, שערה נגזז...  בחלק הראשון של הטקס צרחה סופייה בקולי־קולות מרגע שהוטבלה, ורק שברי פסוקים נשמעו מדי פעם מבעד ליללותיה. רגע ההפוגה הראשון היה כשמנוליס ענד לצווארה צלב זהב יפה – המתנה הרשמית שלו כסנדק. אנה חייכה. אולי התינוקת אוהבת תכשיטים יפים, בדיוק כמו אמה, חשבה בלבה..."

לעומת המשפחה העשירה של בעלה, אביה של אנה, יורגוס פטראקיס, הוא דייג פשוט. אך לא רק מהטעם הזה, אין הוא מרגיש בנוח בקרב האורחים בטקס ההטבלה של נכדתו. אלא גם בגלל מחלת הצרעת, שבה איבד יורגוס את אשתו. אמה של אנה נפטרה במושבת המצורעים שבאי ספינלונגה, ועדיין נמצאת שם גם אחותה של אנה, מריה. רוב האנשים משתדלים לשמור מרחק ממנו, כאילו גם בו דבק החולי.

לאחר החגיגות, חוזרת השיגרה לאחוזה. אך אנה אינה מקדישה את זמנה לסופייה התינוקת. כל כולה, מחשבתה ואושרה, נסובים בעיקר לפגישותיה ההולכות ותוכפות עם מנוליס, שמשתמש בהיותו סנדק של בתה, כתירוץ להגיע בכל פעם לבקרה. אך בעצם, הוא מגיע כשהילדה יוצאת לטיול, כדי להתייחד עם אהובתו.

מה שמעיב על אושרה של אנה, היא הידיעה שהיא שומעת, שמצאו תרופה לצרעת, ואחותה, מריה, אמורה לשוב בקרוב. מריה, היתה מאורסת למנוליס, לפני שחלתה. במקום לשמוח בשמחת אחותה, חוששת אנה, שמריה תגזול ממנה את אהובה. 

אנדריאס, בעלה של אנה, שאינו חושד בכלום, מגיע לביתו יום אחד מוקדם במכוניתו. הוא שומע את קולות האהבה הבוקעים מחלונה של אנה, ומבין. הוא עוזב את המקום בלא עימות. אך מרגע זה הוא יהפוך לסר וזעף, ויתכנן את צעדיו עד לרגע הדרמטי בלילה אחד של חודש אוגוסט. באותו לילה נערכו חגיגות לכבוד שחרור המצורעים וחזרתם לחיים נורמליים ובריאים. חלקם נפגעו בגופם, וחלקם – לא.

מריה אכן שבה, אך היא מאוהבת בדוקטור שהביא את התרופה לאי ספינלונגה, ואין לה שום כוונה לחזור למנוליס. אבל תהיה סיבה דרמטית אחרת שתרחיק את מנוליס מאנה. בגופו, אך לא בנפשו, שתהיה לעד קשורה בעבותות אהבתו אליה.

גם חייו של אנדריאס משתנים לחלוטין, ומי שתופסת כעת את הבמה, היא מריה, שתפגין חכמה, צניעות, אהבה משפחתית, וחמלה. כל מה שלא התקיים באחותה אנה.

ויקטוריה היסלופ כתבה קודם את הספר 'האי של סופייה', וספר זה הוא ספר המשך. אך ניתן לקרוא אותו, גם מבלי לקרוא את הספר הקודם. היסלופ מספרת, שהעניין שגילתה באי ספינלונגה ובמחלת הצרעת, החל בטיול שלה ליוון, והיא הופתעה לגלות שהמקום היה כמו כפר קטן ויפה בפני עצמו "אווירה חמימה ושמחה שררה במקום, ומכיוון שציפיתי לאומללות ולייאוש, הופתעתי. הבנתי שהחולים לא באו לשם רק כדי למות, אלא כדי לחיות" היא מספרת. "הטיול ברחבי האי ארך פחות משעה, אבל הוא מילא אותי חוויות ושאלות. עד שחזרנו לנקודת המוצא כבר התגבש בי רעיון... והתרחיש הזה נהפך ללב הרומן שאכתוב בהמשך... הספרים הללו שיקפו לא רק את האופן שבו טיפלו בצרעת בתקופה ההיא, אלא גם את ההתייחסות למחלה בתקופה שעליה רציתי לכתוב..." בסופו של דבר הופקה גם סדרת טלוויזיה מרגשת ומסעירה בעקבות ספריה.

ביולי 2020 היא חוותה שיאים חדשים של התרגשות, כשנשיא יוון העניק לה אזרחות יוונית של כבוד. "בהכרזה הרשמית נאמר שהכבוד ניתן לי בזכות קידום ההיסטוריה והתרבות ביוון המודרנית וקידום סיפורו של האי ספינלונגה", היא מספרת בגאווה. ואנחנו נחשפים גם כן לסיפורו המרגש של האי, ונהנים מפירות דמיונה וכתיבתה הטובה של ויקטוריה היסלופ.

 

מוזיקת לילה מאת ג'וג'ו מויס ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לורה מקארתי נאלצת לסבול את הערותיו הפוגעניות של השכן הזקן, האחרון למשפחת פוטיסוורת. הבית הספרדי הגדול שבו הוא גר, היה בעבר בית מפואר, אך הוא מוזנח על-ידו כבר שנים. מאט, בעלה, הבטיח לה עוד בתחילת נישואיהם, שהבית הזה יהפוך להיות ביתם בעתיד. שכן, אין לזקן קרובים, ואם ייסעדו אותו בשנים האחרונות שלו, הוא יוריש להם את הבית.

הזקן אכן מרמז על כך ללורה, בכל אחת משתי הארוחות שהיא טורחת להביא לו בכל יום. אבל הוא נהנה להתעלל בה רוב הזמן. כשהוא מתלונן שהאוכל קר, למרות שלורה מנסה לשמור ככל יכולתה על החום של הארוחה, בזמן שהיא עוברת שביל רעוע בדרך אל היער, שבין ביתה לביתו. או שהוא רוטן שהאוכל תפל, או מלוח, או מתוק. הוא מעיר לה על לבושה. טוען בגסות, שהיא מנסה לפתותו. ומתלונן באוזניה כמה הוא מסכן שהוא כל הזמן במיטה, ואיש אינו מבקר אותו כמעט.

לורה סופגת את דבריו, ומנסה להתמודד איתם, כשהיא מעודדת את עצמה, שאכן יום יבוא והבית שלו יהיה ביתם. בית ליד האגם, עם נוף עוצר נשימה, ושיפוצים שהבעל שהיא אוהבת, יישפץ ויהפוך את הבית לגן עדן ואת נישואיהם למאושרים יותר. בסתר ליבה, יודעת לורה שהוא לטש, ועדיין לוטש עיניים כלפי נשים אחרות. האם הבית באמת יהפוך לשלהם? האם הוא יביא עימו את האושר לו היא מצפה?

חייה של איזבל דלאנסי משתנים באחת, לאחר מות בעלה, לורן. שנים רבות של נישואים מאושרים שלה, מסתיימים. לא רק במותו של הבעל, אלא גם בהבנה, שהנוחות שהתלוותה לחייה איתו, עומדת כעת במבחן המציאות המרה של החובות שצבר לורן "תשמעי, גברת דלאנסי, אני באמת לא רואה איך אפשר לארגן מחדש את החובות שלך" אומר לה עורך הדין "גם אם תפטרי את האומנת ותוציאי את הילדים מבית הספר הפרטי, יישארו לך כל תשלומי המשכנתה".

איזבל היא כנרת ראשית בתזמורת. זה כל מה שעשתה בכל השנים האלה. הם החליטו להביא מישהי שתעזור לתיפקוד של הבית, ותטפל בילדים, קיטי ותיירי. בעניינים הכספיים טיפל לורן, בזמן שאיזבל יכלה להתפנות לחלוטין לחזרות ולקונצרטים. אבל עכשיו היא מבינה, שהיא אינה יכולה לחזור לעבוד בתזמורת, כי ילדיה צריכים אותה, ומצבה הכספי בכי רע.

ביחד עם מר קרטרייט, עורך הדין, הם מחפשים פיתרון. "יש אפשרות אחרת" הוא אומר "ידעתי שתחשוב על משהו" היא שמחה, ומחכה לשמוע. אבל נחרדת מהפיתרון שלו. "למיטב הבנתי, הנכס הכי יקר שיש לך מלבד הבית הוא... הכינור שלך... אני מבין שזה גוארנרי? הוא מבוטח בסכום בן שש ספרות. אם תמכרי אותו בסכום דומה, הוא לא יכסה את התשלומים לבית הספר, אבל תוכלי לשמור על הבית"... "למכור את הכינור שלי?" היא שואלת בהלם, כאילו הציע למכור את ליבה.

כשהיא מסתכלת בייאוש, בתיסכול, ובחוסר הבנה בערימת החשבונות והמסמכים – שבהם טיפל בדרך כלל לורן – מפנה אותה קיטי, בתה, למכתב אחד מסויים. במכתב נאמר, שאח של סבתה של איזבל נפטר, ובהיעדר צוואה, ובהיותה קרובתו היחידה, היא יורשת את ביתו. מבחינתה זהו הפיתרון המושלם. כך לא תצטרך למכור את כינורה היקר לה כל כך, והיא וילדיה יוכלו להתחיל התחלה חדשה במקום החדש.

אבל הבית שאליו תגיע המשפחה, מוזנח ביותר, ואיזבל צריכה לטפל בדברים שלא טיפלה בהם מימיה. ניהול חשבונות, צרכי הילדים, ועבודה רבה מאד. ידיה שנותרו כל השנים הללו נקיות מעבודה פיזית, כדי שנגינתה תהיה מושלמת, הולכות ומתחספסות, והיא לומדת, לא רק מה זו עבודה קשה, אלא גם התפקחות מהתמימות שעטפה את חייה בתקופת נישואיה.

איזבל תלמד על בשרה, לא רק איך חיים בכפר, אלא מיהם חבריהם באמת, ומי מנסים לגזור קופה על חשבונם.

עוד היא תלמד מהו בית. מה החשיבות של ארבעת הקירות. והאם מספיק קיומו של בית פיזי לקיומו של אושר.

שתי משפחות שנאבקות על מהותן; ילדים שצריכים להתמודד עם עובדות החיים; חברים שיתגלו בזמן אמת; אהבה שנגמרת; אהבות שמתחילות; מוזיקה שמפעמת ומפעימה; והמון תהפוכות. כל אלה הופכים את הקריאה לנחשולים של עליות ומורדות, שאינם מאפשרים להניח את הספר מהידיים עד... לסוף המפתיע.