'תמיד פלורה' מאת יובל אלבשן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

חמש שנים לאחר שאביה נפטר, מבינה פלורי-אלה, שהגיע הזמן להיכנס אל ביתו של אביה. כל השנים הללו, המשיכו היא ובעלה לשלם את החשבונות על הבית. עתה היא מבינה, שהיא צריכה לשחרר. להגיע. להתמודד באמת עם מות אביה האהוב, ולהמשיך בדרכה.

כשהיא מסירה תמונה של אמה החולה – תמונה שהאב ידע שהיא לא אוהבת, בגלל הכאב הניבט מעיניה של האם הגוססת – מגלה פלורי,  שאביה צפה את רצונה להוריד את התמונה ברגע שתוכל. מאחוריה, החביא מסמר דק ועליו תלוי מפתח קטן.

"אז מה זה המפתח הזה? החזקתי את המפתח בידי, וניסיתי להבין לאן הוא יכול להיות שייך, ואז נזכרתי בשיר שאבא אהב לצטט... זה היה שיר של אנטון שמאס, שמרוב דקלומים שדקלם באוזני בהיותי ילדה, אני זוכרת אותו בעל־פה גם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה: "יש לי מגירה ובה שירי ערש. והיא נעולה. אני עומד מולה וגדל, מתוך תקווה שיום אחד אגיע למפתח אותו תלתה אמי על וו מותה".

כשהיא פותחת את המגירה הנעולה של אביה, היא מגלה להפתעתה הרבה, עשרות מכתבים "כל המכתבים נכתבו לאישה אחת. כולם היו סגורים במעטפותיהם בלא שנעשה כל מאמץ לשלוח אותם. התיישבתי בתדהמה על הרצפה לרגלי השולחן, והמגירה מונחת לפני... השם על כל המעטפות היה לא אחר מהשם שלי. בתו. פלורי... על צדה האחורי של כל מעטפה נכתבה מילה אחת: אבא."

כל חייו לידה, לא הפסיק אביה, נעים, לדבר. לשאול אותה, לתת לה להחליט. כילדה, וכנערה היא סירבה להקשיב: "הרגשתי חנוקה מרוב מילים והברות וברחתי ממנו בהזדמנות הראשונה אל מי שמיעט במילים והעריץ רק מעשים... ברק".

פלורי-אלה מתחילה לקרוא במכתבים, ומבינה, שגם כשדיבר הרבה – היא לא ידעה לשמוע. מסתבר לה, שרק עכשיו, כשהיא קוראת את המכתבים, היא לומדת להכיר באמת את האדם שהיה אביה. את רגשותיו ומצוקותיו, בבית שבו גדל, עם אב שהתעלל בילדיו, שלא היה איש של רגשות חמים, שלא ידע לאהוב, ולדבר. גם אמו של נעים, אינה דמות להערצה. ומהפחד שבחיים לצד איש אלים ועריץ, אף היא אינה באה לידי ביטוי עצמי.

מי שתופסת את תפקיד האמא הגדולה והעוטפת את בני המשפחה, היא פלורה, האחות הגדולה. נעים, הוא המקורב ביותר לפלורה, למרות פער הגילאים ביניהם. איתו היא יכולה לדבר ברצינות, להפליג בפילוסופיות חייה. תמיד יש לה מה להגיד. תמיד יש לה אמירות גדולות, והתלהבויות גדולות. אין היא עושה חשבון לאיש, והיא נלחמת למען אחיה.

נעים מעריץ את אחותו, פלורה. ומבלי משים הוא מאמץ את דרכיה. כך הוא הופך לאב הדברן, לאב שכותב את חייו אל מכתביו, שייקראו רק לאחר מותו.

כשהוא מצטט באחד המכתבים את התלהבותה: "כל דבר היה אצלה גדול. הכי דרמטי שאפשר. תמיד משתמשת בסופרלטיבים שאין גדולים מהם. "קראתי את הספר הכי טוב שהיה לי בחיים," היא היתה אומרת לי בכל שבוע מחדש. "זאת המשוררת שאני הכי אוהבת," היתה קובעת אחרי כל שיר שכבש את לבה..."פלורי-אלה, הבת, תבין עד כמה הוא אימץ לעצמו את התנהגותה של אחותו. "חייכתי לעצמי כשנזכרתי באהבותיו הרבות של אבא – הן תמיד באו בסערות, מלוות במילים שאין גדולות מהן. "זה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי," הוא אמר מדי שבוע. "זאת המשוררת שאני הכי אוהב"; "זה השיר האהוב עלי במיוחד"... עתה עם לכתו היא גם רואה שהחמיצה להראות לו עד כמה אהבה אותו. עד כמה הייתה רוצה לשמוע שוב את דבריו וסיפוריו.

רק במהלך קריאת מכתביו, תבין פלורי-אלה, מה חשב עליה אביה, מה היו חייו לפני בואה לעולם, ולפני שהכיר את אמה; ואיזה תפקיד חשוב, עוצמתי ובונה, היה לפלורה האחות הגדולה בחייו. היא היתה עבורו אותו בן־אדם אחד, שהאמין בו, שאיפשר לו את הכוחות הנפשיים לצאת מהביצה שבה גרו, בקטמונים שבירושלים, ומהבית הבעייתי, שבו גדל.

פלורה,האחות האינטלקטואלית, שלימים תסיים את הדוקטורט שלה שנקרא 'קוראות שותקות', תספר לו מדוע עזבה את בית בעלה: "כל אדם צריך מקום בטוח משלו. מקום שיאהבו אותו עד הסוף עם כל הפגמים שלו. מקום שבו הוא יכול להוריד את כל המסכות ולהסדיר לעצמו מחדש את הנשימות. ולי לא היה. באוניברסיטה ובעבודה ביקורת, אצל אבא ואמא ביקורת, ובבית שלי – מבצרי עלק – ביקורת... הוא לא היה יכול להניח לפגמים שלי. כל הזמן העיניים שלו שידרו לי 'מספיק בקושי'. בשביל זה לא צריך להתחתן, נכון? יש די הרבה אנשים אחרים שנותנים לך להרגיש ככה... ככה היה איתו. כל הזמן רק הצביע על המגרעות שלי. במקום להכיל את כולי, על הטוב ועל הרע. הוא התעלם מהטוב וראה רק את הרע..." אף אחד לא היה שם בשבילה. פלורה לומדת להתמודד עם הקשיים לבדה, וגם לעזוב – אם צריך.

והיא יודעת לעזוב, ולתת לבתה רונה לגדול ברווחה, בחדר לבדה, שלפלורה מעולם לא היה. וכפי שהיתה לו פלורה, "עוגן, ומצפן והרוח במפרשים גם יחד", כך ניסה נעים להיות לפלורי בתו. בין שהניחה לו, לעשות זאת, ובין – שלא. עתה כשהיא גדולה, והוא כבר איננו. מבינה פלורי, את כל מה שניסה להסביר, ולומדת להבין גם את עצמה. בכך יצליח נעים, להיות לפלורי, בתו, מה שפלורה, אחותו, היתה עבורו.

'הנער על ארגז העץ' מאת ליאון לייזון עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לייב לייזון, לימים, ליאון לייזון, הוא אחד מאלף הילדים והמבוגרים ששרדו בזכות אוסקר שינדלר, הנאצי שהיה לחסיד אומות העולם, בזכות החסות שפרש על היהודים. הם נקראו לעבוד בבתי החרושת לו, כשהוא מציל בכך את חייהם. היכולת שלו נבעה דווקא מהיותו שייך למפלגה הנאצית. ודווקא מהמקום ההוא, היתה לו גישה ויכולת לשחד נאצים למטרותיו הנעלות כמציל יהודים.

בספר 'הנער על ארגז העץ' אנו נחשפים לחייו שלפני המלחמה, לתופת שחווה במהלכה, להכרה שלפחות מאה מבני משפחתו נרצחו בה, ואת הרגעים שבהם התבשרו הוא והשורדים שהיו איתו, על-ידי אוסקר שינדלר, שהם חופשיים.

בהיותו בן עשר, הגיעה המלחמה אל ביתו של לייזון, וכל חייו הנוחים והרגילים של ילד יהודי שנולד בעיירה נרווקה שבפולין, ועבר עם משפחתו לקרקוב, נקטעו באכזריות רבה. בספר, הוא מספר תחילה על חייו בעיירה נרווקה, על חבריו הנוצרים שיפנו לו אחר כך עורף, ועל משפחתו. כשהיה ניצב ליד סבו בבית הכנסת, ניתן היה להבין איך הסב מהווה מקור השראה לילד: "בבית הכנסת הייתי עומד ליד סבי, מרכין את ראשי כשהוא הרכין את ראשו ומתלווה אליו בתפילה. אני עדיין זוכר כיצד נשאתי אליו את מבטי וחשבתי כמה חזק וגבוה הוא נראה, כמו עץ ענקי שמסוכך עלי. הרגשתי שהתמזל מזלי להיות נכדו, ותמיד רציתי לזכות בהערכתו ולהיות ראוי לאהבתו."

כשליאון נזכר באותם ימים בכפר, הכפר שהעניק לו זיכרונות רבים כל כך, הוא נזכר בשיר היידי, אותו נהג לשיר עם השכן לנסמן ובניו. השיר במקור נקרא "אויפן פאיפעטשיק"  והוא נכתב על ידי מרק ורשבסקי. בעברית תורגם השיר על-ידי פסח קפלן. שיר שנהגנו לשיר בבית הספר, לפחות את הבית הראשון: "חדר קטן, צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי לתלמידיו / מורה אלף-בית..." אחד הבתים האחרונים בשיר, מדבר על כך שהרב מזהיר את תלמידיו, שכאשר יגדלו הם יבינו כמה דמעות טמונות באותיות אלה, וכמה קינות. לייזון מעולם לא העלה אז בדעתו, שהמילים האלה מבשרות את עתידם הנורא של יהודי העולם.

כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקרקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהנום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שיכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב יילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים.

לייזון מספר על הדרך, שבה ניסו הרבה יהודים להתנגד: "רבנים התנגדו על ידי כך שהמשיכו לנהל תפילות בחגים היהודיים. רופאים ואחיות התנגדו על יד כך שנאבקו להציל את חייהם של החולים והפצועים והביאו חיים חדשים לעולם. שחקנים ומוזיקאים התנגדו על ידי כך שהקימו במות מאולתרות בחצרות חבויות והעלו מחזות ומערכונים וקיימו קונצרטים, שהוכיחו שהיופי והתרבות יכולים להתקיים אפילו בנסיבות החיים הזוועתיים של הגטו... יהודים התנגדו לסביבתם הקודרת בכך שחלקו זה עם זה את תקוותיהם וחלומותיהם וסיפוריהם, כפי שנהג מר לופטיג עימי. היו כאלה שהתאהבו כדי להתנגד..." ליאון עצמו, הלך לבית ספר יהודי חשאי של רב.

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רישעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסויים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, במדים של נאצים, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 "בעיני רבים מבני ארצו הגרמנים היה שינדלר בוגד בארצו "אוהב יהודים"... "הוא חשב עלינו, השינדלריודן, היהודים של שינדלר, בתור הילדים שמעולם לא היו לו. הוא ביקש להיקבר בירושלים... הוא קבור בהר ציון, החבר היחיד במפלגה הנאצית שזכה להיטמן שם".

 

 

'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו ; מצרפתית: שי סנדיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

גיום מוסו נחשב לסופר המצליח ביותר בצרפת. הוא בנה של ספרנית, שחלם כבר מגיל עשר להיות סופר. כיום מתורגמים ספריו ל-40 שפות, שנמכרו עד כה ב-33 מיליון עותקים. על הרומן שלו 'הרגע הנוכחי' נכתב בעיתון הצרפתי 'לה פיגארו' "מותחן פסיכולוגי מסחרר עם סוף מטלטל... גיום מוסו הוא אמן המתח!"

הגיבור העיקרי ברומן זה הוא לכאורה, הגורל, המתעתע ושולט בדמויותיו באמצעות שבירת מושג הזמן ותלישה מהמקום. ורק בסוף הרומן המותח, נבין אם הוא באמת זה שקבע את השתלשלות האירועים, והאם יתאפשר להם לחזור לקבל מחדש את השליטה על חייהם.

ארתור קוסטלו, רופא מתמחה צעיר בבית חולים בבוסטון, יורש למורת רוחו מגדלור ישן, בשם מגדלור 24 הרוחות, שכבר אינו בשימוש, כולל השטח שלו. פרנק קוסטלו, אביו של ארתור, מספר לו שהמגדלור היה שייך לסאליבן קוסטלו, סבא של ארתור, שנעלם לפני שנים רבות, וארתור לא זכה להכירו.

עוד מספר לו האב, שישנה דלת פלדה במקום, ומה שמאחוריה כל כך מסוכן, שהוא אטם אותה בקיר לבנים. הוא מתרה בארתור, שלעולם לא יפתח דלת זו. כמובן שהצעיר אינו מסוגל להתאפק. כשהוא מגיע לחדר הקטן שבמרתף המגדלור, הוא שובר חלק מקיר הלבנים כשהוא בתחתוניו בלבד ולפתע מרגיש רע, הכל רועד, והוא מוצא עצמו בניו יורק, ונעצר על התערטלות. אבל מה שמדהים אותו, היא העובדה, שהוא מבין שחלפה שנה מאז שנכנס בעד הדלת, ועד לרגע שבו הוא חוזר למקום כלשהו. כשלמעשה, מבחינתו מדובר היה ביום אחד בלבד.

כשעורך הדין של אביו משחרר אותו מהמעצר, זועם עליו אביו, שגילה את קיר הלבנים פרוץ, ומגלה לו, שסאליבן, הסבא של ארתור, שהוא אביו של פרנק, בעצם עדיין בחיים. שהוא יצר קשר עם בנו אחרי ארבע שנים של היעדרות, ושהוא גילה לו על הקללה הרובצת על המגדלור. הסב התחנן אז בפני בנו,  שלא לפתוח את דלת הפלדה שבמרתף המגדלור.

לאחר שארתור חווה עוד חוויה של היעלמות ונחיתה במקום אחר, ושוב קולט שאיבד שנה – הוא מבין, שהוא חייב לדבר עם הסבא, שמעולם לא פגש, אבל אולי יידע לעזור לו להשתחרר מהחוויות המטורפות שטורפות את חייו ומקצרות את שנותיו.

כשיפגוש את סבו ויצליח לשחררו מבית החולים הפסיכיאטרי, יגלה לו הסב את האמת המרה על מגדלור 24 הרוחות: "סאליבן קם ופסע בחדר אנה ואנה. "רצית את האמת? הנה היא, בבקשה: כשפותחים את הדלת הזאת, נכנסים למין מבוך מהגיהינום. אתה תחיה עשרים וארבע שנים מחייך בעשרים וארבעה יום בלבד." הוא הניח  לי לעכל את המידע. לא הייתי בטוח שאני מבין את מה שניסה להסביר לי. "זאת אומרת שמכאן ואילך, החיים שלי יסתכמו בכך שאחיה יום אחד בכל שנה?" "הבנת מצוין. למשך עשרים וארבע שנים." הוא מספר לו שזה מה שקרה לו במשך עשרים וארבע שנים. הוא מספר לו על שרה, האישה שחיכתה לו במהלך השנים האלה, כדי להיות איתו יום אחד בלבד בכל שנה, ומה שקרה לה.

כשארתור ינסה להבין מה יקרה אחרי עשרים וארבע השנים הללו, אין לסאליבן בשורות טובות: "אז זאת הקללה האמיתית של המגדלור: הכול קורה כאילו חיית את השנים האלה רק בראש. אף אחד מהאנשים שפגשת לא יזכור אותך. כל מה שהקמת במהלך עשרים וארבע השנים האלה יהיה כלא היה... ידיו רעדו. הוא הישיר מבט אליי. "לצערך, נקלעת לאותה מערבולת תופת. אל תחזור על הטעויות שלי, ילד! אל תגרור איתך אחרים בדרך למטה! "ההיסטוריה אולי לא תחזור על עצמה," ניסיתי לשכנע את עצמי. סאליבן קם, יישר את הכובע ואמר בקול מקפיא: "תאמין לי, הכול יחזור על עצמו. אתה נלחם בגורל. זה קרב בין כוחות לא שווים, ואתה הפסדת בו מראש."

האם הגורל אכן ישלוט לחלוטין על 24 השנים הבאות של ארתור? לא לגמרי. הוא אמנם יעביר אותו למקומות אחרים, בפחות מיום במימד השינוי, ופחות משנה במימד ההווה, אבל ארתור לא נכנע לגמרי. הוא חוזר אל אהובתו השחקנית שמחליטה ביחד איתו לְנַצֵּחַ. "בלי לדבר על כך, הבנתי שהסכמנו בעניין אחד: לחיות את ההווה. לא לתת לדבר להכתים את יופיו של הרגע, לא לכובד משקלו של העבר ולא לאי־ודאות של העתיד. כל עיסוק אחר נראה לנו בזבוז זמן."

מפעם לפעם הם יוכלו לתאם את הזמן. כך קורה שכשאהובתו תשב ברחובות ניו יורק. המומה לאחר נפילת התאומים ב-11 בספטמבר ב-2001, ותייחל לבואו – הוא אכן מופיע. כך קורה גם כשסאליבן משאיר לו פתק על הדלת, שאם יש אלוהים, שיכוון את ארתור להגיע באותו היום, כי הוא עומד להפוך לאבא.

איך שומרים על זוגיות של פעם בשנה? איך אפשר להיות הורים כשמופיעים פתאום רק פעם בשנה? איך מצליחים להתעדכן במה שקורה בעולם רק פעם בשנה? והאם חשוב להתעדכן או שיש דברים חשובים יותר לעשות, בזמן היקר הזה? מה יחשבו הילדים על האב הנעלם שלהם? ומה יקרה לכל המשפחה כשייגמרו 24 השנים של גורל מתעתע, אם לפחות פעמיים הצליחו לזמן את ארתור להגיע על־פי משאלות ליבם? האם לא זו הדרך לשלוט בגורל? או שבכלל ארתור הוא שאחראי היה לניצול הזמן או אי ניצולו, ולא הקללה?

מעניין בהחלט, ומעורר מחשבה.