'באהבתו אותה' מאת חוה עציוני-הלוי

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

חוה עציוני-הלוי היא פרופ' אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן. אך במקביל לפרסומיה הרבים, בתחומי התמקצעותה, החלה עציוני-הלוי מ-2010 לפרסם מדי שנה רומנים מקראיים מרתקים. במרכזם – דמויות נשיות מקראיות, המוכרות לכולנו, אך נחשפות לפני הקוראים כדמויות מלאות, מועשרות ומועצמות, שלא כפי שהן מצטיירות בתנ"ך, לרוב, כדמויות פלסטיות שטוחות. לעיתים מקומן בתנ"ך מתבטא באיזכורים בודדים, במשפטים קצובים וללא אישיות.

הספר 'באהבתו אותה', של חוה עציוני-הלוי, יצא לאור ב-2021. זהו הספר האחד־עשר בסדרת הרומנים התנ"כיים שכתבה עציוני-הלוי, שעל שבעה מתוכם כבר כתבתי בבלוג ספריית דימונה.

כמו ביתר ספריה, גם עלילה זו נשענת על מקורות מקראיים ותלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים, כגון תכשיטים שנמצאו מהתקופה הנ"ל, אבני בישול, בגדים שמופיעים בציורי קיר, ומתוארכים לתקופת האבות והאמהות, ומאמרים.

על כל אלה מוסיפה עציוני-הלוי את תבליניה שלה, את הרוח המפעמת בדמויות; את עוצמתן וחולשותיהן; את התלבטויות הנפש; ואת האהבות הגלויות והנסתרות. עוד מאפשרת לנו הסופרת, לבחון את תפקודן של גיבורותיה; מקומן בתא המשפחתי ובחברה, וגינוני הכבוד המתקיימים או חסרים – מהן וכלפיהן. הכול – בהתאם להתרחשויות.

גיבורותיה של עציוני-הלוי, אינן תמיד גיבורות ידועות ובולטות בתנ"ך. וכך תמיד היא תדאג לקדם את הנסתרות והפחות מקובלות אל מרכז הבמה, כדי שתקבלנה אף הן את אור הזרקורים.

ברומן שלפנינו, מתקנת עציוני-הלוי עוול היסטורי, שהשתרש עם השנים. ומחזירה לשתי אמהות שהוזנחו, את מקומן המכובד. השתיים הן: זילפה, שפחתה של לאה בת לבן בן בתואל, ובלהה, שפחתה של רחל בת לבן בן בתואל. ארבע הנשים, תהפוכנה לנשות יעקב, ולארבע האמהות של שנים־עשר בניו של יעקב, שמהם יקומו שנים־עשר השבטים, המהווים את עם ישראל:

 לאה היא אמם של: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל הבת היחידה במשפחה – דינה. בלהה תלד את דן ואת נפתלי, זילפה תלד את גד ואשר, ורחל – את יוסף ואת בנימין, שבלידתו, היא נפטרת.

עד כאן, העובדות ההיסטוריות שאותן אנו מכירים מהתנ"ך. אך שאלות רבות שישאל הקורא הסקרן, עדיין נשארות שם ללא מענה: האם זיהה יעקב את לאה, שניתנה לו בעורמה בליל כלולותיו, במקום רחל? כיצד חשו האמהות זו אל זו? האם קינאו האחת בשנייה על תשומת לבו של יעקב כלפיהן? מהו אופייה של כל אחת? מה הייתה הדינאמיקה המשפחתית שלהן? מה בליבן של בלהה וזילפה, השפחות, שניתנו ליעקב, כדי להוליד בנים נוספים? האם נאלצו להסכים להינשא לו? האם אהבו מישהו אחר, ונאלצו לוותר בגלל יעקב? כיצד גדלו הילדים? מה עשו? מה מקומו של לבן, אביהן של לאה ורחל, במערך המשפחתי שנוצר? ואת מי שיתף יעקב ברגעי חרדתו ולבטיו?

על כל השאלות האלה, נבנה הרומן. כשהוא מובא מתוך סיפוריהן-מחשבותיהן של ארבע האמהות: לאה, בלהה, רחל וזילפה, באופן שווה. ארבעה עולמות נפש, יתגלו בפנינו, על מורכבותם והקשרים שביניהם.

זילפה מצטיירת כחכמה מבין הנשים: "יעקב לא הרבה לפנות אליי בדברים, וחלפו שש שנים מאז בואו ועד אשר החמיא לי לראשונה: "את עולה על כולן בחוכמתך. דברייך לאורך השנים תמיד מלאי תבונה, ועינייך משקפות אותה."

בלהה מתאפיינת בחוש הריח שלה. למעשים ולאנשים מתלווה באפה ריח, שממנו נובעות הבנותיה: "אל בית לבן מגיע עוד איש זר. שמו חנוך. הוא גדול וחזק. הוא אוהב את רחל. כמו כולם. רחל לא אוהבת אותו. זילפה כן. היא לא אומרת את זה. אבל האהבה כתובה על הפנים שלה. ושולחת ריח מתוק אל אפי."

לאה החרוצה, האחראית על הבישול ועל משק הבית של בית לבן, מוצאת לאט את דרכה אל נפשו של יעקב, למרות שרחל תהיה תמיד מושא אהבתו הראשונה: "באותו זמן התגלה לי כי מלבד בישול, יש עוד דבר שאני יודעת: להקשיב ליעקב. הקשבתי גם לצליל קולו. לנשימותיו. לשתיקותיו. לתנועות ידיו. מתוך כל אלה הבנתי כי נפשו רוגשת מרוב פחד שאין לו יסוד: עשו לא יוכל להרע לו מפאת מקומו המרוחק, ויראתו של יעקב שאחיו ירדוף אותו עד חורמה נובעת... מתחושת האשמה על מה שעולל הוא לאחיו... ואשמתו, שהייתה גם חולשתו, רק הגבירה את אהבתי אליו... ידעתי כי הפצע שבנפשו יוסיף לדמם, לא במהרה יימצא לו מרפא, ואני אעמוד לצדו."

ורחל, רחל היפה, שכולם מתאהבים בה, אך אין לה דרך קלה, לא להרות, ולא ללדת. בכל זאת היא מצליחה ביסורים רבים: "לחצתי לחיצה אחת אחרונה, וחשתי כי גופי נקרע לגזרים... הוולד הבקיע את דרכו מתוכי, ובו־ברגע, רגע ההקלה, התעלפתי. כאשר התעוררתי שוב שכבתי במיטתי, רחוצה, לבושה, תלתלתיי מסורקים, הוולד המחותל בזרועותיי, ובשורת המיילדת, "ילדת בן זכר", מהדהדת באוזניי. ראיתי את בני, והנה הוא יפה אף יותר מאשר היה בחזיוני. יעקב נכנס... הוא לקח את העולל מידי, נשק לו ופצח בזמירות הלל ותודה לאל על החסד שעשה עמנו... חשבתי על רצונו העז של יעקב בבנים. הייתה בי תחושה שרצון זה הוא גם תכלית חיי שלי. ועתה קראתי את שמו יוסף, לֵאמֹר: יֹסֵף אֲדֹנָי לִי בֵּן אַחֵר. מרוב חולשה נרדמתי טרם שמעתי את הבשורה הרעה אשר בפי המיילדת."

דמויותיהם של הגברים – יעקב, לבן, תחש, ראובן וחנוך – לעומת זאת, תצטיירנה מתוך סיפוריהן של הגיבורות, ולעיתים מתוך יותר מזווית ראייה אחת.

כרגיל, בזכותה של חוה עציוני-הלוי, קם התנ"ך לתחייה אל מול עיניי, ונשותיו – חושבות, אוהבות ורוגשות – סיפרו לי את סיפורן ושבו את ליבי.

אנה ואיש הסנונית מאת גבריאל סמיט ; מאנגלית: דנה פלג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

הספר 'אנה ואיש הסנונית' הוא ספר, שחכמה ורגישות רבה שזורים בכל דף ודף שלו. בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה, בפולין, ינסה גבריאל סמיט, לתאר כיצד תתמודד ילדה קטנה ותמימה עם הרוע שמציף את הרחובות. איך אפשר להסביר, שהעולם יצא מדעתו, ושגם מבוגרים לא יכולים להכיל אותו בעצמם.

פעמים רבות בזמן קריאת הספר, חשתי כמו בקריאת 'הנסיך הקטן' של סנט אכזופרי. גם כאן, עומדים במרכז, איש מבוגר וילדה קטנה, ואמיתות, שפה ותרבות, בזמנים שבהם קשה למוצאם בין החורבות.

 אביה היהודי של אנה לאניה בת השבע גידל אותה לבד, לאחר מות אמה. הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטה בקרקוב, הוא מקנה לה שליטה מלאה בשפות רבות, ומלמד אותה כל מה שהוא יכול. אנה חכמה, ושואלת שאלות. אך היא נותרת ללא מענה ביום ההוא בשנת 1939, כשאביה נלקח, וחושב שהוא יוצא רק לכמה שעות, במבצע של הנאצים, כנגד אנשים משכילים ואנשי אקדמיה.

 אביה לא שב. והֶר דוקטור פוקסמן, ששמר עליה בשעות הראשונות, מוריד אותה ממכוניתו ליד ביתה, ואפילו לא מוודא, שדירתה פתוחה.  אנה בת השבע נותרת לבדה על המדרכה ליד ביתה הנעול. אין לה מושג מדוע אביה לא חוזר. אין לה בית לחזור אליו, ואין לה את מי לשאול. היא חוזרת לעמוד קרוב לבית המרקחת של ד"ר פוקסמן, אבל אינה מעזה להיכנס.

 מי שרואה אותה שם אבודה ובודדה הוא איש גבוה ומסתורי. היא מגלה, שכמו אביה, גם הזר יודע שפות רבות. הוא מנסה לברר איתה למה היא עומדת לבדה. שפה אחר שפה. היא מבינה את כולן, אך שותקת במבוכה.

 "הדבר הבא שעשה שינה את חייה של אנה לנצח" הוא היפנה מבטו לשמיים ושרק. סנונית צללה, היישר אל אצבעו. אנה מחייכת לראשונה, וכשהוא יוצא מבית המרקחת כעבור זמן קצר, הוא מלמד אותה שתי אמיתות ראשונות לתקופה איומה זו של האנושות: "היי נסתרת מעין" "זמן רב ככל האפשר".

 האיש הזר מתרחק ונעלם, ואנה – חכמה משנות חייה – כבר מבינה, "שמה שידעה – לא החזיק מעמד זמן רב, ומה שציפתה לו – נעלם", ולכן היא עושה את הדבר האחד שנראה לה נבון לרגע זה. היא עוקבת אחרי האיש הגבוה, שלימים תקרא לו "איש הסנונית", נסתרת מהעין, זמן רב ככל האפשר.

 כשהוא מגלה אותה אחרי דרך ארוכה, הוא מבין שיש לו תפקיד. לשמור על הילדה הקטנה והחכמה הזו, לא רק מפגיעות שבדרך, ומעולם שהתמוטט, אלא אף לשמור על נפשה הרכה. הוא לא יסתיר ממנה את האמת, אבל ייתן לה כלים להתמודד איתה, עד כמה שהוא יכול. בנוסף לכל השפות, ששניהם יודעים, הוא מלמד אותה את שפת הדרכים. "ובשפת הדרכים יש יותר מצורה אחת לומר כל דבר..." ומשמעות הדבר, להגיד דברים שהם לא תמיד נכונים, להתחפש למקומיים, לא להתבלט, ולנהוג בצורה שונה בכל מקום.

 כדי להסביר לה על  מה שקורה באותה עת בפולין, על החיילים הגרמנים מצד אחד, ועל הרוסים מצד שני – שמבתרים את גווייתה של פולין, ומשתלטים עליה – הוא  ממשיל אותם לעולם החיות: "אלה שבאים מהמערב הם זאבים, ואלה שבאים מהמזרח הם דובים. הם מתחפשים לבחורים צעירים כי כך קל להם יותר לעבור במקומות של בני אדם... הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא בחיות כמותם. הם מפנים לעצמם מקום בעולם, כשהם הורגים אנשים, ובכל רגע נתון את יכולה להיות האיש הזה..."

 כשאנה שואלת אותו איך היא אמורה להבדיל בין הזאבים לדובים, הוא הוא מתאר לה את בגדי החיילים הרוסים והגרמנים כך: "הדובים לובשים מעילים חומים והזאבים לובשים מעילים אפורים". והכי חשוב, הוא מסביר, להימנע בכל מחיר מכל מי שלובש משהו אדום על בגדיו, כשהוא מתכוון למפקדים.

 הם נעים ממקום למקום, נוקטים תכסיסים למעברי גבול. מתלבשים בהתאם למקום, וכדי שלא ייראו נוודים. בגבול הזאבי של הגרמנים, הם לובשים בגדי עיר, ובגבול דובי של הרוסים – בגדי עבודה. במקומות שונים, הם מתחברים למקומיים, ואיש הסנונית מפליג בסיפורים שונים ובהתאם לנסיבות. למרות קירבתם הגדולה, במהלך ארבע שנות שוטטות, מבינה אנה, שעדיין לא הצליחה לפענח עד הסוף את מסתוריותו "היא רצתה לדעת באיזו שפה דיבר ליבו".

 כשאנה תשאל אותו, שאלה שהציקה לה זמן רב בנדודיהם, לאן הם בעצם הולכים. יסביר לה איש הסנונית מהו מין בסכנת הכחדה, ושהתפקיד שלהם הוא להציל ציפור נדירה, הנמצאת בסכנת הכחדה. "הזאבים והדובים רוצים לאכול את הציפור הנדירה.. הם חושבים שמי שיאכל אותה, יהיה מאד חזק.... "הזאבים והדובים אכלו את השאר. אני אדאג שהציפור האחרונה שנותרה תישאר בחיים." ואז שואלת אנה מה מיוחד כל כך בציפור הזו. ואיש הסנונית נאנח ואומר: "היא ציפור. היא ציפור שעפה ושרה, ואם הם ישיגו אותה, היא לא תעוף ותשיר באותה דרך. "האם יש דבר מיוחד יותר מזה? האם תעזרי לי לשמור על חייה? דבר לא יכול היה לעצור בעדה. אנה הנהנה בראש נמרצות."

 הספר החזק הזה, אינו מתאים לילדים, אלא יותר לבני נוער, ובמיוחד למבוגרים.

 

 

'חיפושית הזהב של מיס בנסון' מאת רייצ'ל ג'ויס ; מאנגלית: טל ארצי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של רייצ'ל ג'ויס 'חיפושית הזהב של מיס בנסון', היה לרב מכר על-פי הניו יורק טיימס. ואכן הרומן היפה והמעניין הזה, מכיל שתי גיבורות, הפוכות לחלוטין זו מזו, שתיהן משולי החברה, שנפגשות בנסיבות יוצאות דופן. הן תלמדנה להוביל זו את זו להעצמה אישית והגשמה עצמית, רק לאחר שתלמדנה להכיל זו את שונותה של זו, ולהכיר מה נמצא מתחת למסיכות השתיקה, הסודות, והמראה החיצוני.

מרג'רי בנסון נחשפת לקיומה הלא רשמי של חיפושית הזהב, בספר מיוחד שחושף אביה לפניה, בהיותה בת עשר. הוא מראה לה כל מיני תרשימים של מוטציות – גבר עם זנב, חרקים, ויצורים, שמספרים עליהם, אך מעולם לא הוכח קיומם. ברגע הראשון, נראית לה החיפושית הזעירה, שהוא מראה לה, כלא מיוחדת כלל. אבל אז היא רואה אותה בהגדלה "זאת היתה שוב החיפושית – מוגדלת פי עשרים בערך. והיא טעתה. היא כל כך טעתה שהיא התקשתה להאמין למראה עיניה. מקרוב היצור הקטן והסתמי לא היה סתמי כלל. הוא היה אליפטי ומוזהב כולו, והוא זהר. ראש זהב, חזה זהב, בטן זהב. אפילו הרגליים הזעירות היו מוזהבות, כאילו הטבע לקח תכשיט ועשה ממנו חרק. החיפושית היתה מרהיבה לאין שיעור מגבר עם זנב. "החיפושית המוזהבת של קלדוניה החדשה," אמר אבא שלה. "תתארי לעצמך איך ירגיש מי שימצא אותה ויביא אותה הביתה."

עד כה, חלק אביה את אהבתו לחרקים, עם ארבעת אחיה הגדולים. אבל הם יצאו למלחמה, והוא חולק את אהבתו איתה. היא מרגישה הארה. "כאילו ניצוץ התעופף והעתיד שלה נגלה. היא הרגישה חום וקור בכל גופה. היא תמצא את החיפושית..."

אבל אז, מקבל אביה את הבשורה המרה מכול. שכול ארבעת בניו, נפלו באותו הקרב. הוא חוצה את דלת הזכוכית של משרדו, נוטל את אקדחו ומתאבד. מרג'רי הקטנה, אינה מבינה כלום. ועוד שנים לא תבין מה אירע לאביה, ומה אירע לאחֶיה. החיפושית, שהציתה בה ניצוץ רגעי, שקעה אל תהומי הנשייה.

אימה, הלא מתפקדת, לוקחת את הילדה אל שתי אחיותיו התאומות המתנזרות של אביה. לאחר שהאם נפטרת, מגדלות אותה שתי הדודות. כל שעליה לעשות הוא לא להרעיש, ולא לקפל פרחים. מלבד זאת, הן מתעלמות מנוכחותה, והיא גדלה בלא חינוך, בלא אהבה, ובלא הערכה עצמית. השיא של עליבותה מתגלה בבית הספר לבנות, שבו שימשה כמורה לכלכלת בית, בתקופה שלאחר המלחמה. כשהכול עוד היה בקיצוב.

התלמידות מעבירות קריקטורה נלעגת ביותר שלה, וכשהיא תופסת את הנייר שעובר ביניהן, ורואה את הלגלוג והצחוק שלהן עליה, היא מבינה שהן צודקות. שכך היא באמת נראית. על גודלה הלא טבעי, שמלתה המרופטת, ונעליה הקרועות. בטירוף חסר שליטה, היא נוטלת נעליים חדשות של סגנית המנהלת מחדר המורים, אוספת עוד כמה פריטים בדרך, ויוצאת כרוח סערה מבית הספר, שלא על מנת לחזור.

היא נכנסת למוזיאון הטבע במקום, ופרופסור סמית, האנטומולוג, שעובד במוזיאון, הופך למורה ולמדריך שלה בעולם האנטומולוגיה. אבל לאחר שלמדה ממנו הכול, והתאכזבה מבחינה רגשית, היא מבינה שהיא צריכה לעזוב את המקום, ולצאת לקלדוניה החדשה.

היא מפרסמת הודעה שהיא מחפשת עוזר/ת למסע. ומבין המועמדים, היא תמצא את עצמה, עם זו שהכי פחות מתאימה לתפקיד.

איניד פריטי היא נערה המונית פשוטה, דיסלקטית, שאינה מתעניינת בחרקים כהוא זה. איניד אוהבת בני אדם, מתחברת אליהם בקלות, משתוקקת לתינוק, ומדברת המון. הן יוצאות למסע, ונאלצות לחלוק תא קטן מאד באונייה שתישא אותן אל האי הקטן והנידח, קלדוניה החדשה: "הן סובבו במעגלים. אולי היתה משתררת שתיקה מביכה, אלא שמרג'רי היתה תקועה בחלל קטן מאוד עם האישה הפטפטנית ביותר בעולם. הסיכוי שאיניד תשתוק היה קלוש מהסיכוי להיתקל בחרק זהב שטרם התגלה..."

לאט לאט, תבין מרג'רי, שבעצם הן דומות בתשוקה להגשמת ייעודן: "שתיהן מרגישות אותו דבר. הן לא יהיו מאושרות עד שאיניד תלד תינוק ומרג'רי תמצא את החיפושית. למרות ההבדלים ביניהן הן זהות. והן יצטרכו לתת הכול כדי להשיג את מה שהן"

תלאות רבות וקשות עוד מצפות להן, ואיש מסתורי שעוקב, מבלי שהן יודעות. אבל הן תלמדנה להיות חברות עם אהבת אמת ועזרה הדדית.

הספר מלא בקטעים מצחיקים מאד, כתוצאה מהשונות שביניהן, וגם בקטעים מרגשים של האמיתות הכואבות, שכל אחת החביאה בליבה וחושפת בפני השנייה. לקרוא, לצחוק וליהנות.

 

 

  

'הספרייה בפריז' מאת ג'נט סקזליאן צ'ארלס ; מאנגלית: מור רוזנפלד

  כתבה: ד"ר רותי קלמן 

מהלך העלילה בספר 'הספרייה בפריז', נע בין פריז, ערב מלחמת העולם השנייה, לבין העיירה פרויד שבמונטנה מ-1983 ועד שנת 1988.

פריז 1939. אודיל, צעירה פריזאית, שחייה כרוכים ושלובים בספריה האהובים, מוצאת עבודה בספרייה האמריקאית בפריז. המקום הופך לביתה השני, אם לא הראשון, ומילוי צרכי לקוחות הספרייה - ביחד עם צוות הספרייה הנאמן, כמו בוריס ובייטסי, מרגרט המתנדבת, והמנהלות, מיס רידר והרוזנת – עומדים בראש מעייניהם. הם יהפכו את המקום לעוגן הצלה, בעת שתפרוץ מלחמת העולם השנייה, והעולם יילך ויחשיך, כפי שמתארת אודיל ביומניה את המשלוחים שהכינו ושלחו צוות הספרייה לחיילים. "יריות בודדות בלבד נורו בשטח צרפת אף על פי שהמצב סביב קו מאז'ינו הוסיף להיות מתוח. הגנרלים שאיישו את החזית היו בטוחים שהאויב עומד לפתוח במתקפה. שלחנו לחיילים שם מאות ספרים..."

מעבר לפעילות היומיומית שלה בספרייה, מצליחה אודיל למצוא זמן מפעם לפעם לבלות עם אהובה פול, שהוא שוטר בתחנת המשטרה, שמנהל אביה של אודיל. אבל הכאב הגדול שלה באותם ימים הוא על אחיה התאום, רמי, שהתגייס לצבא "הבית היה שקט. זאת היתה הפעם הראשונה שרמי ואני נפרדנו ליותר מארבעה ימים. כמו זריחת השמש, כמו הלחם על שולחננו, הוא תמיד היה שם, גומע את הקפה־או־לה שלו, מגרגר אחרי שצחצח את שיניו, מהמהם בזמן שישבנו וקראנו יחד. רמי היה הליווי המוזיקלי של חיי. עכשיו החיים היו דוממים. הוא היה בטוח בבחירתו להתגייס לצבא, ואני מניחה שזה היה אמור לנחם אותנו במידה מסויימת. בפועל, שאבתי את כל הנחמה והעידוד ממאמא ופאפא."

 אבל אז המצב נהיה קשה יותר. כשקו מאז'ינו נפרץ, והגרמנים נכנסים לפריז, ונוהגים בה כבתוך שלהם. בעיתות מצוקה אלו, נרתם הצוות בכל דרך, להמשיך ולעזור למנוייה הנאמנים של הספרייה. הם מביאים ספרים למנויים היהודים, שכבר מנועים מלהיכנס לספרייה, על־פי התקנות הנאציות, תוך שהם מסכנים את עצמם. ליבה של אודיל כבד. לא רק בגלל ההפגזות והכבדת העול הנאצי על התושבים בפריז, אלא גם מהידיעה שרמי נשבה בשבי הגרמנים. במכתביו למשפחה, הוא מנסה להיות אופטימי, ולעודד אותם, אבל ניכר שמצבו אינו טוב, והדאגה לו, אינה מניחה לה, וגם מונעת ממנה להתחתן עם פול. שכן היא מרגישה, שהיא חייבת לחכות שאחיה יחזור, ואז היא תוכל להינשא לאהובה.

העלילה תלך קדימה ואחורה בזמן. ב-1983, אנו מוצאים את אודיל המזדקנת בעיירה פרויד שבמונטנה. ללא קרובי משפחה סביבה. מתבודדת, אינה מתערה במקום, עד שלילי, ילדה שגרה בבית שלידה, מצליחה למצוא את הדרך לפתוח דלת אל עולמה.

אימה של לילי גוססת, ואודיל, שבשלב מסויים בתקופת המלחמה ההיא, טיפלה בחיילים פצועים בפריז המופצצת, מתנדבת לטפל בה. מכאן היא תשמש ללילי, כמורת דרך, ותספר לה את קורות חייה, במשורה.

העלילה פורשת לפנינו את התקופה הקשה והאפלה של הפריזאים. את שיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם המשטר הנאצי; את הרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית, שחבריה נלחמו כנגד הכיבוש הגרמני; את משתפי הפעולה; ואת אלה שעזרו ותמכו והצילו, כמו צוות הספרייה של אודיל.