'אהבתה של גברת רוטשילד' מאת שרה אהרוני

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כל תולדות חייהם של מייסדי השושלת של משפחת רוטשילד, מהמאה השמונה עשרה ואילך, ומהלך התעשרותם, נפרשים לפנינו בספר נפלא ומעניין זה, דרך עיניה של גוטל, נערה יהודיה מהיודנגאסה, רחוב היהודים בפרנקפורט שבגרמניה. גוטל נישאה בצעירותה ליתום מאיר אנשל רוטשילד, לאחר שהוכיח לאביה, שהנו חרוץ, חכם וראוי לבתו. השניים נישאו מאהבה, שליוותה אותם עד שהמוות הפריד ביניהם.

אהרוני בחרה בדרך יפה לתעד חיי משפחה זו. גוטל כותבת יומן, בשלוש מחברות של זיכרונות, מגיל שבע עשרה, עת ביקשה מאביה את מחברת המשבצות שהייתה מונחת על שולחנו, ועד גיל תשעים ושש, שנת חייה האחרונה.

דרך יומניה ודרך כתיבתה, אנו מתוודעים לצניעותה של זו, שגדלה ברחוב היהודים הסגור בפרנקפורט, נישאה, ילדה, גידלה שם את כל ילדיה, ונשארה ברחוב הצר, הקטן והישן, גם בתקופת שוויון הזכויות. אז ניתנה לראשונה האפשרות ליהודים לצאת מהרחוב היהודי, להסתובב חופשיים וללא מגבלות, ולגור בכל מקום כרצונם. למרות זאת, העדיפה גוטל להישאר בביתה הצנוע והקטן, גם כשכל בני משפחתה פרשו כנפיהם והתפזרו בין פרנקפורט, לונדון, פריז ווינה, בונים בתים מרווחים, וחיים חיי מותרות.

את דרכו המזהירה, החל מאיר אנשל רוטשילד, בעלה, במקום הצר והדחוס של הרחוב היהודי, כשהוא סוחר בכישרון רב במטבעות ישנים, שאספניהם השתייכו לאצולה הגבוהה. הוא הכין קטלוגים מסודרים, אותם הציג לאצילים, לנסיכים ולדוכסים, כשהוא מכלה את גופו בנסיעות לא נוחות בכרכרות. כאשר הוא הופך לסוכן החצר של הלאנדגראף וילהלם מהאנאו, הוא  מקבע את השלט בחזית ביתו. השלט אדום, וכך קוראים לו רוטשילד (בגרמנית: רוט=אדום; שילד=שלט). עם השם הזה הוא יישאר, כששם משפחה זה יהפוך לשם דבר בעולם כולו.

ממטבעות ישנים, הוא מרחיב למסחר בטקסטיל, כשחמשת בניו מצטרפים אליו עם התבגרותם, בעסקיו חובקי העולם. בנות המשפחה והכלות, עוזרות אף הן בחלק מזמנן בהנהלת החשבונות, וכמובן דואגות לצאצאיהם ולהליכות בתיהן.

התמזל מזלם, והבנים ניחנו, כמו אביהם, בחוש מסחרי מפותח, ביכולת לראות את התמונה כולה, ביכולת לדעת מתי להיכנס לעיסקה, ומתי - לא, וכל זאת תוך שמירה על החוקים ועל העזרה ההדדית והקשר המשפחתי.

גוטל מתארת ביומניה את בתחילת דרכו של מאיר אנשל רוטשילד. דרך, אותה הנחיל בהמשך לעשרת ילדיו: "תכסיסיו הממולחים של מאיר אינם חורגים מכללי המוסר והיושר. יושרו ונדיבותו, בצד נעימות קולו וסבלנותו, מקנים לו כרטיס כניסה לעולם העסקים הרחב. רבים מלקוחותיו שבים להיעזר בשירותיו וממליצים עליו בפני רעיהם עמוקי הכיסים. יושרו של אישי נוסך בי שלוות נפש, ודרכו הסוגה בשושנים נוטעת בי כוחות להמשיך ולתחזק את הבית במעברים הצרים שהולכים ומצטמצמים בו."

מאיר אנשל רוטשילד השכיל לבחון כליות ולב – גם בחוץ בפגישותיו העסקיות, וגם בפנים, בחיק משפחתו – כשבין השאר, הוא מרעיף אהבה עדינה ויפה על אשתו, ומתמיד להעניק לה מטבע אהבה ליד מיטתה, בכל בוקר מימי חייו.

לאחר מותו, תצטער גוטל על שלא הביעה יותר את אהבתה בפניו: "את כל אשר לא אמרתי לו בחייו, כיוון שהבין וידע את אשר על לבי, אני אומרת כעת, מדי לילה. לוחשת את מילות האהבה למאיר שלי. אני נזכרת כמה רגש לבו למשמע הצהרת אהבתי, הצהרה שהגיעה כה מאוחר ודלתה ממנו וידוי "גם גבר זקוק למילות אהבה." אילו ידעתי כמה חשוב לומר לאדם עוד בחייו את המילים הטבות. כמה חשוב שגם המובן מאליו ייאמר מפעם לפעם ולא יישמר בקופסה לעת מותו..."

בהמשך ייכנסו בני המשפחה גם לעסקי היין, ובעיקר לענף הבנקאות, כשיפתחו סניפים בערים מרכזיות בעולם. בד בבד, הם ימשיכו לתרום גם לקהילות היהודיות, לחינוך ולצדקה, וגם יעזרו לפתור משברים בינלאומיים – כאלה הקשורים ליהודים, כגון שוויון זכויות, או פיתרון לרדיפות בעקבות עלילת דמשק, וכאלה שיעזרו לשועי עולם ולאנשי רוח, דוגמת המשורר היינריך היינה. היינה מגיע לבקר את "אמא רוטשילד", כפי שהוא מכנה אותה, ואף מתוודה בפניה, שטעה כשהמיר את דתו.

מאיר אנשל רוטשילד חינך את בניו על שלושה יסודות עיקריים: אחדות, יושר וחריצות. בזכות שמירה על יסודות אלה, הפכה משפחת רוטשילד, בזכות ולא בחסד, להיות אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעולם כולו.

'עד שהגשם יחזור' מאת סלעית שחף פולג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'עד שהגשם יחזור' הוא מחשבה, או ביטוי, שמקבילים ל"אחרי החגים". מאחורי זה מסתתר הרעיון, שמה שקורה עכשיו ישתנה כשהחגים יעברו, או כשהגשם יחזור. ובינתיים לתת לדברים לקרות, להתרחש, או במקרה של הספר הזה, להתחבא מתחת לאדמה. הסודות שאנשים מסתירים-קוברים, בנבכי האדמה, ושייאלצו לצאת, כמו פטריות אחרי שהגשם יגיע לבסוף, כשהאמת תצא לאור. לא לפני שפרשת המים המקומית, תתפוצץ להם בפרצוף, תרתי משמע, וכל מה שנחבא – יתגלה.

שתים עשרה שנים לא ירד גשם בכפר הוותיק, שמתחיל להתנוון (בלא גשם, בלא חיוּת). החקלאות של הכפר נעלמת. משק החי כמעט נעלם לגמרי. חלק מהאנשים עוזבים. חלק נשארים ונסגרים בתוך עצמם. מי שמגיע הם אנשי חוץ, האנשים החדשים, שיוצרים חיים חדשים ושונים במקום: מסעדות בתוך לולים, מחלבות בוטיק, אורוות שעוברות הסבה לחדרים להשכרה לפי שעה, בנייה בסגנון חדש, של גגות שטוחים ללא רעפים, כפי שהיה נהוג עד אז. הבוגנוויליה מסתירה את בור הביוב הגדול, ו"מקשטת" (לדעת התושבים החדשים, "מזייפת" לדעת הוותיקים) את הכניסה לכפר. האם כל השינויים הללו הם רק קוסמטיקה על פצעי הניוון? האם ותיקי המקום, יוכלו באמת, אחרי שהגשם יחזור, לטאטא את הרוחות החדשות, עם הציפוי המזויף, ולחזור להתנהל כמקודם?

במיקרו של הכפר, אנו מקבלים הצצה לשלושה דורות בני משפחה אחת. הסבא והסבתא, שכל אחד מהם, מנסה להסתתר מאחורי השיכחה. אבל יש להם סוד גדול ומעיב בעליית הגג של איש העגורים, שמכין עגורי נייר מקופלים בסגנון האוריגאמי, שמתפזרים באוויר, ונמצאים בכל מקום בכפר, ולמרות שהוא לא מאשים איש – יצירותיו, קיפולי הנייר של העגורים – נושאות עימן את רוח הבגידה וההאשמה. 

יש את שתי הנכדות – יעלי וגלי, שכל אחת מהן חוזרת לכפר מסיבה אחרת, בגלל סוד אחר.  יעלי חוזרת לכפר בחודש שמיני. ההיריון בעייתי. לא ידוע מה יהיה גורלו של התינוק שיוולד. היא מנסה להתעלם מהחרדות, ומתכוונת לפתוח, בבית שהורישה לה הדודה ציפה, בית הארחה. "היא תשפץ ולא תרגיש את כל החרדות האלה שעולות לה מהרגליים לבטן, מטפסות עד הגרון וגורמות לה לבחילה. היא תשפץ ולא תחשוב על מה שעומד לקרות..."

וגלי, האחות, חוזרת מקנדה הביתה. כולם מתכוננים לחתונתה, שאמורה להתקיים בחצר הבית. אבל כמו שלא ברור אם יותם, החתן, יגיע, לחתונה, כך לא ברור, אם חתונה יכולה בכלל להתקיים, כשהכל מסואב מסביב, והכל בנוי על שקרים, שמהם כל כך ניסתה בעבר להתחמק. היא רצתה להיות זו, שתתמיד לספר רק את האמת. אבל החיים מכריעים אותה. "עכשיו היא על המטוס בדרך חזרה, ובאמתחתה לא אחד, אלא כמה "בלופים" שהתנפחו מעל ומעבר למידותיהם ומזמן כבר לא יכולים להיחשב לשקרים לבנים... ולמרות שלא הכול באשמתה, ובטח שיותם אשם לא פחות, המיומנות בה היא ניהלה את העניינים רק הוכיחה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, וגם היא, כמו כולן במשפחה שלה, יודעת לשקר ועוד איך."

ומהמקום שממנו מגיע הגשם, ומהמקום שאליו יגיע הגשם – תיחשפנה תובנות מפתיעות.

רומן ראשון ומעניין של סלעית שחף פולג.

'במחשבה שנייה' מאת קריסטן היגינס ; מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

'במחשבה שנייה' הוא רומן חיים. עם עלילה שמסתבכת לגמרי, אך גם נפרמת באושר לבסוף, לשמחת לב הקורא.

הוריהם של שון וקייט התגרשו, לאחר שהאב התאהב במישל, שילדה לו את איינסלי. עד כאן, סיטואציה לא פשוטה, אך מוכרת. שון וקייט מבלים חלק מזמנם, בביתו החדש של אביהם, ומתוודעים לתינוקת איינסלי, אחותם למחצה. אולם העניינים מסתבכים, כשאמה של איינסלי נפטרת, והאב חוזר לאשתו הראשונה ביחד עם הקטנה. בתה של האחרת. בדיעבד, משחזרת קייט את אותה התקופה: "כשאיינסלי באה לגור איתנו, זה נהיה עוד יותר גרוע, מפני שהיא היתה כל כך קטנה, כל כך חמודה... ומצד שני, אבא לא היה עוזב אותנו אם מישל לא היתה נכנסת להיריון. במשך שלוש שנים ראיתי איך הלב של אמא מתאבן, ואחר כך אבא חזר והביא איתו פעוטה מלאכית. כל רגע שביליתי עם איינסלי, הרגשתי כאילו אני בוגדת באמא שלי. הייתי צריכה לעשות יותר. היא היתה בסך הכול ילדה קטנה. לא הייתי צריכה להיות קרועה בכלל."

איינסלי גדלה בתחושה ברורה, שהיא הפחות אהובה במשפחה. קנדי, אימם של שון וקייט, אינה קלה עם אף אחד מילדיה, ויחסיה עם בעלה שבגד וחזר, יודעים עליות ובעיקר מורדות. עיקר העלילה תתמקד מעתה בשתי הבנות הבוגרות. קייט הנשואה מזה חמישה חודשים לנתן, אהוב ליבה, אותו היא מכירה בסך הכל פחות משנה, ואיינסלי, חברתו של אריק, מזה אחת עשרה שנים. הם נהנים זה מחברתה של זו, ולהיפך, ואיינסלי מחכה באופן טבעי להצעת נישואין, שהיא בטוחה שתגיע בקרוב. 

אריק, הדוניסט לא קטן, שמצייץ כל רגע מחייו ברשתות החברתיות, מקיים מסיבה ראוותנית, כניצחון על מחלת הסרטן שממנה התאושש. אחרי שהוא מודה מגדול עד קטן על העזרה והתמיכה של כולם בתקופה הקשה של חייו, הוא עומד להציע לאיינסלי נישואין. אבל בדיוק באותו רגע – רגע שלו חיכתה איינסלי כל כך הרבה שנים – מתמוטט במסיבה נתן, בעלה של קייט, ונפטר. 

מותו של נתן, שם קץ, לא רק לחייו, אלא גם לחיים המשותפים שלו ושל קייט. הרגע הדרמטי הזה גם יוביל את אריק, חברה של איינסלי, לחשוב מחדש על מהלכי חייו, ולעזוב אותה, כאילו לא היה ביניהם דבר במשך אחת עשרה שנים. הוא אף משמיץ אותה ברשתות החברתיות, בלא שיזכיר את שמה, כמי שהפריעה לו להתקדם בחייו.

איינסלי נזרקת מביתו של אריק, ומוצאת מקלט זמני בביתה של אחותה למחצה, קייט, האלמנה הצעירה והטרייה. היא עובדת במערכת של עיתון, אם כי לא מאושרת מהעבודה, אבל כן לומדת להכיר באורח שונה את ג'ונתן, הבוס הקפדן שלה, ואילו קייט חוזרת לעבוד בצילום אמנותי, כשאל חייה נכנסת בשקט דמות גברית רגישה ותומכת, של דניאל הכבאי.

מכאן הן תנסינה ללמוד ללכת מחדש, כעצמאיות, כל אחת בדרכה שלה, למרות קשיי הלב השבור, והרגשת התבוסה האישית, וגם תלמדנה להכיר זו את זו טוב יותר, להעצים זו את זו, לתמוך, ולהתחיל מחדש.

כתיבתה של היגינס זורמת ורהוטה. חומרי החיים, על מורכבויותיהם, לקחיהם ואושרם, נוצקים מידיה אל עלילת הספר ומושכים אותנו בדרכים הנפתלות של החיים, עד לסוף הטוב.

'צל ידו' מאת חיים באר ד"ר רותי קלמן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו... ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו... ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור... האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו..."

ועם הסצנה הלא פשוטה הזו, שפותחת את עלילת הספר 'צל ידו', ואשר נצרבה בזיכרונו של הסופר המספר, תנוע העלילה שישים שנה קדימה, ותוסיף להתרחש בין הצללים לאור, ובין המרחב הפתוח לווילון המסתיר.

הטיסה המוזכרת של הסופר, מגיעה בעקבות הזמנה לא שיגרתית, אך מושכת, להגיע לטירה מסתורית דמיונית באוסטריה, למשך מספר חודשים, ולהוביל פרוייקט כתיבה מיוחד, שייאפשר לשמר את זיכרון היהודים מהעיירה הקטנה אוברוץ' שבאוקראינה. אוברוץ', שבמאה ה-19 היתה מרכז חשוב של התנועה החסידית. 

אל הטירה, הנקראת שלוס מנסומינה – המרושתת במצלמות, וסגורה למבקרים זרים – הגיעו מספר דמויות, שנבחרו בקפידה, ואשר המכנה המשותף שלהן, הוא מוצאן מאוברוץ'. את היוזמה למפגשים אלה, הגה פילנטרופ רב אשכולות, ומסתורי לא פחות מהטירה, בשם ד"ר רפאל ליוורנו, שאמו באה מעיירה זו. לא במקרה רכש ליוורנו דווקא טירה זו באוסטריה. שם הטירה, מנמוסינה, הוא שמה של אלת הזיכרון במיתולוגיה היוונית, שאמה היא גאיה, אלת האדמה, ואביה, הוא אורנוס, אל השמים. מה שיתחולל בטירה זו, יהיה הצצה לזיכרונות העבר שמעבר לווילון. בין האדמה לשמים,  בין הגוף לנפש, בין החיים למתים.

בילדותו, נחשף חיים באר, בביקור אבלים עם אביו, לצייר יעקב שטיינהרדט. כשאביו של באר שואל את הצייר, אם הוא מאמין בהישארות הנפש, עונה שטיינהרדט: "לדעתי, כל עוד קיים בעולם אדם אחד בלבד שנוצר בליבו את זכרו של מישהו שנפטר... האיש הזה עדיין איננו בחזקת מת." והמשפט הזה, עומד בבסיס היצירה כולה.

לדיירי המקום "שער שמיים" שבתוך הטירה, שהוא כדיור מוגן לקבוצת העילית הזו, יש פגישות יומיומיות עם באר, המנחה את הקבוצה, ועוזר להם לבנות מסיפוריהם את ספר הזיכרונות של אוברוץ'. לכל אחד מהם יש כינוי, שבבסיסו בנוי על שמה של סבתו, מאוברוץ'. כך הם נקראים, חווקין, רחלין, שיפריס וכולי, וגם באר עצמו אינו מתגלה אליהם בשמו האמיתי, אלא בכינוי "מינדלין" על שם סבתו. 

מי שיתגלה כאביו, הוא חווקין. רהוט, נבון, ומספר סיפורים, שבאר נמשך אליו מלכתחילה. כשהוא מציע לקבוצה ישיבות אישיות איתו, בנוסף לפגישות הקבוצתיות, מבקש חווקין, את הזמן הפרטי הזה איתו, מבלי ששניהם יודעים בתחילה, שהם אב ובנו. 

ובאזור הדמדומים הזה, ניתנת לבאר הזכות הערטילאית, לשמוע מאביו את כל מה שלא שמע בחייו. על כל מה שחווה אביו לפני לידתו של באר, מאשתו השנייה של האב, וכל מה שהרגיש וחשב. ואפילו לגעת בקצוות כואבים של ההחמצות שביניהם. "שהרי בדבר זה בלבד מותר הסופר על מי שאינו סופר – היכולת לתקן בספר את מה שהוחמץ בחיים, ולשוב ולחיות כביכול את המציאות פעם נוספת, והפעם כשהיא מתוקנת וחפה מכל עוולה ומשגה".

ו"מותר הסופר" הזה, הוא שאיפשר להנחיל להם את זמן האיכות, שברא להם בעל הטירה, ד"ר רפאל ליוורנו, החוזה את "תחיית העצמות היבשות, שספרן, יאיר את אוברוץ' באלף אורות". אותו חוזה, שנברא כדי להבריא ולשמר, להנציח ולתקן, ולהפוך את רגעי הייחוד של האב והבן לרגעים מיוחדים וחשובים מאין כמותם. חלקם – מגע שבין לב ללב. חלקם – כפרה ותיקון, כמו אותו רגע אחרון לפני מותו, כשהילד מעל מיטת אביו הגווע, וידו הבריאה של האב, על צלה, מונפת.