'הספרייה האחרונה' מאת פריה סמפסון ; מאנגלית: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מה לעשות, שכל ספר שהנושא שלו הוא ספרים וספריות מושך אותי? אז הנה עוד אחד. מאד רלוונטי לתקופה שלנו, שבה הספריות צריכות להוכיח לעולם, שהן כאן כדי להישאר. שאף מתכונת אחרת – חוץ מבניין ספרייה, שמכיל צוות ספרנים חם ורוצה לעזור, שמכיל ים של ספרים בכל התחומים ואוצר בתוכו ידע, ודמיון ותרבות ואהבה וחום אנושי – לא יכולה לתפוס את המקום הזה.

הספריות בארץ, מקבלות תמיכה כספית יפה מהמדינה, דרך המחלקה לספריות במשרד התרבות והספורט, וחלקן – גם  מהרשויות, שאף משלמות את שכר הצוות ואמורות לתחזק את מבנה הספריות. הספריות, שכבר מזמן הפכו לא רק לשומרות הסף של הידע והחכמה ואוצרות הרוח, אלא גם למרכזי תרבות והעשרה, נחוצים ביותר, לכל הגילאים.

ברומן שלפנינו אנו נחשפים לסיטואציה אחרת לגמרי, לא בארץ, של מועצה שאינה משקיעה בספריות האזוריות, ומבקשת לבטלן כדי לחסוך בכסף, ולהשתמש בו למטרות אחרות, נדל"ן וכדומה. ספריית צ'לקוט, שוכנת בכפר קטן, במבנה מהמאה התשע־עשרה שהיה בעבר בית הספר של הכפר. "גג  הרעפים שדלף כשירד גשם עז, לוחות הרצפה החורקים ומשפחת העכברים שכרסמה בעקשנות את ארגזי הארכיון שאוחסנו בעליית הגג". אמנם "המועצה המקומית שיפצה את הספרייה אי שם בשנות התשעים והוסיפה נורות פלורסנט ושטיחים ירוקים דקים מקיר לקיר." אך נראה בהמשך, שאין לה שום עניין בהמשך קיומה של ספרייה קטנה זו. וכך, בשל היעדר תיקצוב מתאים, ומחסור במשאבים, המנויים מתלוננים באופן קבוע על התאורה חלשה, ההסקה מקרטעת והאקוסטיקה נוראית.

ג'ון ג'ונס, היא עוזרת הספרנית בספריית צ'לקוט, הספרייה היא כל עולמה. אמה, שהיתה הספרנית האגדתית של אותה ספרייה, נפטרה, לאחר שנים של מאבק במחלה קשה, וג'ון מתגעגעת אליה מאד. בצל זיכרון אמה, הפעלתנית והחברתית – שהיתה שם דבר בכפר בכלל, ובספרייה בפרט – היא מאבדת את כל בטחונה העצמי, ואינה מנסה לשנות שום דבר בחייה, ולהתנסות בשום דבר חדש, שמא לא תצליח, והיא אינה מנסה להביע את חיבתה לאלכס, פן תידָחה.

אבל אז נפוצה השמועה בכפר, שהמועצה רוצה לסגור את הספרייה, ביחד עם ספריות נוספות במחוז, שהן אינן כלכליות מבחינתה. המחשבה הזו מטלטלת לא רק את ג'ון, אלא אף את כל אוהבי ונאמני הספרייה, כמו סטנלי בן השמונים ושתיים, גברת ב., ורה, ג'קסון הילד, ליילה המהגרת ואחרים, שגם עבורם, משמשת הספרייה כאבן יסוד בחייהם. הם מחליטים לנסות לבטל את רוע הגזירה, וכמובן שצריכים לעמוד מול שורה של מכשולים.

"ג'ון ניסתה לשמור על אופטימיות ואמרה לכולם ששום החלטה סופית עדיין לא התקבלה, אבל בתוך תוכה היא הרגישה שהיא נשברת. מה היא תעשה אם הספרייה תיסגר? היא תצטרך למצוא עבודה חדשה ואולי גם למכור את הבית של אמה, לעזוב את צ'לקוט ו..." . וכהרגלה, היא פונה אל הספרים בכל מצב שבו היא נמצאת באי שקט או חרדה.  "ג'ון תחבה את ידה לתוך התיק שלה והוציאה ספר בניסיון נואש להסיח את דעתה מהמחשבות האלה." אבל אין בכך משום פתרון, כמובן, למצב.

היא נמצאת במצוקה. הספרייה מאד חשובה לה, והיא היתה רוצה להשתתף במאבק, אך מרג'ורי, מנהלת הספרייה, מתרה בה, שהשתתפותה, תיחשב כבגידה ביד שמשלמת את משכורתה, ושאסור לה לעשות דבר כנגד המועצה.

התפנית מתרחשת כשסטנלי, בן השמונים ושתיים, מודיע לג'ון שהוא מתכוון להתבצר בספרייה ולא לעזוב, עד אשר המועצה תשנה את עמדתה, ותבטל את איום הסגירה. כשג'ון מנסה לשכנעו שלא לעשות זאת ואומרת: "אבל אני לא יכולה להרשות לך להישאר פה מחוץ לשעות הפעילות. מרג'ורי תהרוג אותי."  הוא שולף את הנימוק שישכנע אותה: "זה לא משנה... לפעמים אנחנו חייבים להפר את החוקים למען מטרה חשובה, ג'ון. וספריית צ'לקוט חשובה לי מאד..." במודע, או שלא במודע, משתמש סטנלי במשפט מפתח מתוך הספר "אריה הספרייה" של מישל קנודסן.

בספר הילדים הנפלא "אריה הספרייה" שוברת  גברת דפני את היד במשרדה, ומוטלת על הרצפה, מבין האריה שהוא צריך לעשות מעשה. הוא הולך למר נקדי להזעיק עזרה. אך אפילו אריה אינטליגנטי כפי שהוא, אין הוא יכול להסביר למר נקדי את המצב במילים,  ולכן הוא "פער פה גדול מאוד, והוא שאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו. מר נקדי התנשף. "אתה לא שומר על השקט!" הוא אמר לאריה. "אתה לא שומר על הכללים" ואז הוא רץ אל המנהלת: "גברת דפני! האריה לא שמר על הכללים! האריה לא שמר על הכללים!"  ואז אומרת מנהלת הספרייה כשהיא עדיין על הרצפה: לפעמים... יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים. אפילו בספריה. עכשיו תזמין לי רופא בבקשה... "

זו השפה שהיא מבינה, שפת הספרים. ולכן ג'ון מבינה שזו גם המטרה החשובה שלה. היא תתגבר על פחדיה, ביישנותה, וחוסר ביטחונה ותפרוץ את מעגל הזכוכית של חייה.

ערים של נייר' מאת ג'ון גרין ; מאנגלית: רוני בק

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מרגו וקוונטין גרים בשכנות זה לזו באורלנדו שבארה"ב. את ילדותם הם מבלים במשחק וברכיבה על אופניים. קוונטין, המכונה קיו, מעריץ את מרגו ומרגיש שאירע לו נס, כשהפכו להיות שכנים. "תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת..."

אבל אז, באותו הבוקר – כששני הילדים, אז בני תשע, נכנסים רכובים על אופנים לג'ייסון פארק – משתנים חייהם. הם מגלים איש תלוי ומת. הטראומה הזו תלווה אותם כל חייהם. באותו הלילה, מרגו, תטפס על העץ שליד ביתו, תנקוש על החלון והוא יכניס אותה. שם בחושך היא תגיד לו, ששמעה משכנה שהמת התגרש ואז התאבד "אולי כל החוטים שבתוכו נקרעו..." היא תגיד.

תשע שנים עוברות. שניהם חווים חוויות ילדות ובגרות נפרדות, כשהוא ממשיך להעריץ אותה מרחוק, כאלילה בלתי מושגת.

ושוב מופיעה מרגו בחלונו של קוונטין. הפעם היא קוראת לו לעזור לה במסע נקמות. הוא לוקח אותה במכונית של אימו, והם יוצאים ללילה הזוי, על פי תיכנונה המדוייק להפליא. בסופו של הלילה, כשהם בתוך אחד החדרים העליונים של בנין סן-טראסט הגבוה, והעיר, על פנסיה, פרושה לפניהם בתוך החושך המואר, היא תקרא לה עיר של נייר. "כאילו, תסתכל עליה, קיו: תראה את כל הרחובות הקטנים ללא מוצא שסוגרים על עצמם, כל הבתים שנבנו כך שיתפרקו בסופו של דבר. כל אנשי הנייר שחיים בבתי הנייר שלהם, שורפים את העתיד כדי להתחמם... כולם מטורפים מרוב תשוקה לצבור דברים, וכל הדברים דקים כמו נייר ועדינים כמו נייר. וגם כל האנשים... וכל חיי לא נתקלתי אפילו פעם אחת במישהו שאכפת לו ממשהו חשוב."

והתחושה הזו, שהכל נייר – שטוח ולא אמיתי – מצטרפת למוטיב החוטים ולאיש המת. ולא סתם בוחרת מרגו היטב את המילים אותן היא אומרת לו: "... אני לא נורא עצבנית על ג'ייסון, או על בקה. ואפילו לא על לייסי, למרות שממש חיבבתי אותה. אבל זה היה החוט האחרון. חוט עלוב, ברור, אבל הוא היה האחרון שנשאר לי, וכל ילדת נייר צריכה לפחות חוט אחד להיתלות עליו, לא?"

קוונטין חכם, ואחרי שהות קלה, הוא מחבר בין הדברים ומתחיל לחשוש לה: "את אמרת... כשהאיש ההוא מת, אמרת שאולי כל החוטים בתוכו נקרעו, וקודם אמרת על עצמך שהחוט האחרון נקרע." "היא השמיעה מין חצי צחוק. 'אתה דואג יותר מדי. אני לא רוצה שילדים ימצאו אותי שוכבת בתוך נחיל זבובים בשבת בבוקר בג'פרסון פארק... אני גאוותנית מדי לגורל כזה.' "

 היא לא אמרה שהוא טועה בפרשנות. היא רק תיקנה אותו, בדרך שבה זה יקרה. אבל, את זה הוא יקלוט מאוחר יותר.

כשהם מבצעים את המשימה האחרונה של מרגו, בדיסני וורלד באותו הלילה, כשהם יושבים על ספסל ליד בריכת כלבי הים, ושומעים מוזיקה של השיר "כוכבים נופלים על אלבמה", הוא מרגיש קו ישיר שנמתח בינו לבינה. "מעריסות התינוק שלנו אל האיש המת, אל הידידות שלנו, אל הרגע הזה. ורציתי לומר לה שההנאה שלי לא נובעת מהתכנון או מהעשייה או מהעזיבה. ההנאה שלי היתה לראות את החוטים שלנו מצטלבים ונפרדים ואז נפגשים שוב – אבל זה נשמע נדוש מדי, וחוץ מזה, היא כבר קמה."

אחרי אותו הלילה, מרגו תיעלם. הוריה – שמעולם לא הסתגלו לילדה ולנערה יוצאת הדופן שלהם, וכנראה שאף לא הקדישו לה את תשומת הלב הראויה – מודיעים למשטרה על היעלמה, משתפים פעולה, אבל בעצם מרימים ידיים, בחלוף הימים להיעלמה.

מי שלא מוותר עליה ומחפש את משמעות הרמזים שהותירה אחריה, הוא קוונטין. ומי שלא מוותרים עליו, כחברים טובים, הם בן, רדאר וחברתה, לייסי. החבורה תצא בעקבות הרמזים. הם יתבגרו בדרך, והוא יבין עוד כמה דברים על מרגו, ועל שניהם.

זהו ספר מרתק, שנוגע בנעורים, בהתבגרות, ובחברות, כפי שג'ון גרין כבר הראה לנו בספריו הקודמים "אשמת הכוכבים", ו"מחפשים את אלסקה".

'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

איתמר- רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ, בבית מלון ל"ליל אחים".

רק לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה, ברֵעוּת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים או בורחים, בחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד של השני.

איתמר (איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר שבו ישב מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "אז אתה ממש עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות", ואז היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו לכמעט עיוור, נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את מניעיה ותרמיתה, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מכנה אותה "מטורפת" ומתאר כך את אחיו: "אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה".

מדוע מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות". ובועז מתייחס: "... ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים?" ואיתמר משיב: "אולי... אבל אתה חייב להאמין לי, אין לך ברירה, כי אני זה שמספר ואתה זה ששומע" ובתוך תשובתו עונה־לא־עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה סיפור אחר, שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל השמיעה שלה והתרמית שלה כלפי אביו. על ערש דווי מגלה האֵם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, והיפה, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה. מגלה, ומתרה בו "אל תספר לאחיך". היא יודעת שהוא יתרגז, כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף את בועז, והיה אהוב עליו. לא סתם חוזר ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את האב.

נראה שסיבה נוספת לספר את הסיפור היא דווקא להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז ומעולם. כמו־כן נראה שיש כאן רצון של איתמר להדגיש בכוונה את התכונות המחלישות שלו, שהן: קוצר הראייה הגדול שלו, והיותו פחות חכם מִיָּפֶה. כל אלה, כדי לתת לאחיו במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שכביכול היה נוהג בחוכמה רבה יותר, לוּ נקלע לסיטואציה כזו.

עוד ייתכן, והסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו: היכולת להיכנס איתו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "עכשיו גם לי יש הוראות" אומר לו בועז "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים, ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה."

פעם נוספת שבה נאמר "אל תספר לאחיך" מופיעה על פי בקשה של מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר לאחיו לפני כן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר הוא מספר, אבל נראה, שהמניעים שלו הם שקובעים מתי לספר, כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז.

מיכל, היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה, בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה ותשתקי".

המשקפיים שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם כדי לראות איך הוא יפה יותר, מסמלות, אולי, את החוכמה. ומיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהן: "איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהן," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני..."  אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת: "רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה". או חברים שאומרים לו: "למה אתה לא מתחתן? ... איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?"

על הקשר שלו עם מיכל אומרת האם: "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת של ייסורים היא תגמיא אותו." גם האב, מתייחס לכך, כשהוא מספר לאיתמר, מה מאיה הגיסה אומרת על הקשר: "אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר? שאתה הצאצקע של מיכל... היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו, להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים... והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה." מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך ציווי: "אל תספר לאחיך", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו שסיפרה.

בועז דווקא מספר תוך התמרדות: "כי אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים מיוחד... וחוץ מזה... מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע הזמן שגם אתה לא תשים עליה".

התנהלות כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב: "פולשת אל הטריטוריה שלי... אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש... זאת הדרך שלה לסמן בעלות." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא "נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף, אבל לא יכולים לשלוף אותה מליבו.

איתמר הוא הבן המועדף שלה, ואת יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת בו "הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות... " וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, שאיתמר לא זכר, לגבי הבן השני שלה, הוא מוסיף: "השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך... ועד היום זה לא קל... עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך... "

בתגובה מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה". "על מה היה לך לנקום בה?" שואל בועז "הרי היית הילד שלה." "על זה בדיוק, בועז..." עונה איתמר.

 

מאבקי כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, ואהבה גדולה של אחים, למרות הכל ועל אף הכל. קיראו.