'הקורא של ז'ול ורן' מאת אלמודנה גרנדס מספרדית: אינס ולר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שמונה שנים לאחר הסיום הרשמי של מלחמת האזרחים בספרד, עדיין מורגשים הֵדֶיהָ בכפרים שבאנדלוסיה. כך גם בכפר פואנסנטה דל מרטוס, שבו מתרחשת העלילה. אנשי הגרילה מסתתרים על ההר מפני הגווארדיה סיביל, המשטרה הפדרלית, ואנשי הכפר חצויים בדיעותיהם. לעיתים – מתוך פחד, יותר מאשר מטעמים אידיאולוגיים.

נינו בן התשע, גדֵל בתוך מטה המשטרה, שכן אביו שוטר. שוטר שנקרע בין מה שהלב מרגיש, לבין תפקידו, תפקיד שהוא ממלא בעל כורחו, כדי לפרנס את המשפחה בכבוד, ולהרחיקם מסכנה, האורבת בכל פינה. את קשיי ליבו, והקרעים שבנשמתו, הוא מספר רק בלילה, למרסדס אשתו, אמו של נינו, שמעבר לקירות הדקים, שומע גם־כן את השיחות של הוריו, וגם את בכיו ושברו של האב.

נינו הוא ילד נבון מאד, חד ראייה ומבין. מעבר לקירות חדר השינה שלו, בדירה שבתוך מטה המשטרה, הוא גם שומע את חקירות השוטרים, את הצעקות והבכי של האסירים. נוגע ללב, ניסיונו לגונן על אחותו הקטנה כשהיא נבהלת מאותם הרעשים "הקירות של בית-המטה לא ידעו לשמור סודות... קירותיו הדקים, מכוסי הנקבוביות, ספגו את הצעקות, מחאות חריפות חסרות תועלת, את רעש החבטות שנשמע כשגופי העצורים הוטחו אל הפינות... ואז שמעתי רעש אחר, קל, מתוק ובכל זאת עוד יותר נורא, הרעש שהשמיעו רגליה של אחותי פֶּפָּה כשצעדה על המרצפות. מה קורה, נינו? מה הם עושים? מה זה? אני לא יכולה לישון. הדמעות רעדו בקולה הדק, המבוהל, ועוררו בי קול בוגר, זה כלום, פֶּפָּה, רק סרט, הקול שלי נשמע עוד יותר משכנע כששיקרתי, הם שמו סרט... בואי, את רוצה שנשיר? אחותי בכתה ואני המשכתי לשמוע הכול, להבין הכול,... הארנבות רצות בים, הן רצות בים, הסרדינים על ההר... עד שאחותי נרדמה, צמודה אלי, חבוקה לגופי כמו ניצול שאוחז קרש הצלה, אבל אני עוד המשכתי לשיר בלחש את השיר הארוך ביותר שידעתי..."

בסתר ליבו מזדהה נינו עם אנשי ההר, הגרילה, ועם סנסרו הגיבור שלהם, שגם כשהוא מת, מישהו אחר הופך לסנסרו, כי מדובר בסמל, ולא בבן אדם מסויים. אבל כשמגיע המצב לידי עימות בין אנשי ההר לגווארדיה סיביל, אוספות האמהות במהירות את ילדיהן ומסתגרות, והילד נקרע בין נאמנותו ואהבתו לאביו, השוטר, איש הגווארדיה סיביל, לבין אנשי ההר.

מי שעוזר לו לעבור את התקופה הקשה והמתוחה הזו בכפר, הוא זר מסתורי, בן 30, שמגיע לאיזור ומכונה פפה הפורטוגזי. נינו נפעם מאורח חייו של הרווק המתבודד, ומבין, שמה שהוא מרגיש, אינו איזו הערצה כמו לאליל נוער "אני לא רציתי רק להידמות לו אלא להיות הוא ממש, לעזוב את החיים שלי כדי לעבור לחיות את החיים שלו, להתגורר בטחנה הישנה, לגהץ את הבגדים בזמן שישנתי עליהם, להעביר את הימים תחת קרני השמש ובלי חולצה, לחייך בשן חצויה, ושלא יהיה לי צורך אפילו לשאול את עצמי מאיפה היכולות שלי להקסים אנשים, לדובב אותם להנאתי ולהצליח לעורר בהם אמון, אפילו באלה שחשדו בצל של עצמם".

עוד דמות שמשמשת לו כדוגמא ומופת היא דונה אלנה המשכילה, שביתה עמוס בספרים. נינו נשלח אליה ללמוד כתבנות, ואחר כך שפות. אבל מֵעַל לַכֹּל, הוא גומע בשקיקה את כל ספרי ז'ול ורן שעל מדף הספרים שלה.

הקריאה בספריו של ז'ול ורן מוסיפה לו הבנה לגבי המציאות הסבוכה שמסביבו. כשהוא רואה את פפה הפורטוגזי מתלחש עם אביו, ושניהם יוצאים בהבעה רצינית מאד, הוא מפעיל את הידע שצבר מהקריאה "הודות לוורן הבנתי את הדברים טוב יותר, בדרך צבעונית, עוצמתית ומפורטת מהרגיל, הודות לנקודת מבטו הנבונה והפיקחית שבעזרתה הצלחתי לעקוב באותה קפדנות אחרי התהפוכות והסערות שכל כך ריגשו אותו... הספרים של ז'ול ורן, עוזרים לנער להחזיק מעמד גם בתוך בית המשטרה, ובתוך המציאות המאיימת שמסביבו. "המתים מנייר לא הותירו אלמנות, וגם לא יתומים שיבכו מעבר לשתי שורות, לכן אהבתי את הספרים האלה..."

אלמודנה גרנדס, מצליחה לפרוש לפנינו, דרך עיניו של נינו הצעיר, שמתבגר מוקדם מדי, את שׁוּלֶיהָ ונספחיה של מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה שם, ושאת הצלקות שהותירה אחריה, אי אפשר למחות עד היום מלב העם הספרדי.

'איך זה קרה?' מאת מייקל קוריטה תרגום: ירון פריד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"איך זה קרה?" שואל את עצמו קורא הספר לאורך כמעט 352 עמודי הספר. גם רוב בארט, חוקר האף בי איי, שנשלח לעיירת הולדתו, פורט הופ, שבמדינת מיין, שואל אותה השאלה, ובכל פעם שהוא חושב שהגיע לאמת, מתגלה משהו שמשנה את נקודת המבט.

רוב נשלח לעיירה לחקור את מקרה ההיעלמות של ג'קי, בתו היחידה והאהובה של הווארד פלטייר, ואת היעלמות אהובה, איאן קלי. וכמו תמיד בעלילת מתח, שבה מעורבים רצח, סמים ואלכוהול, מנסים הרעים להערים ולהתל בטובים, וכל הדרכים לכך כשרות.

העדה המרכזית, היא בחורה צעירה וקטנטונת בשם קימברלי (קימי) קרפו, שגדלה בלא הורים וילדה בת, אותה מגדלת סבתה. קימי ידועה לא רק בהסתבכויותיה עם סמים ואלכוהול, אלא אף בסיפורים הרבים שהיא מספרת, שגורמים לכך, שתושבי פורט הופ כבר לא מאמינים לאף מילה שלה. לכן, כשהיא מספרת בהודאתה לרוב בארט, על מתיאס קֶרֶב, שבארט מכיר אותו מילדותו, תושבי המקום לא ממש מאמינים. מתיאס, לפי סיפורה של קימי, הזמין אותה ואת קאס חברתה לבלות עם סמים, אלכוהול ושחייה באגם, ליד אחד הבתים שהוא אחראי לתיחזוקם. קימי לא רצתה לקחת סמים, כי ניסתה להיגמל, אבל קאס דווקא התלהבה וקימי נכנעת. "אז אני כאילו רציתי להיגמל, כמו שאמרתי, אבל אם קאס ומתיאס היו עוזבים ביחד, הייתי נשארת לבד, לא ככה? רק אני וכמה בירות עלובות בשישי בערב. מי רוצה דבר כזה? אז אני כאילו... טוב. אתה יודע איך זה הולך, נכנעתי..." 

והן נסעו איתו לבית. אבל אחרי שהשתכרו וקאס ומתיאס לקחו סמים, הם חוזרים לאוטו, וכשהם עוברים ליד בית הקברות הישן, מתיאס דורס את ג'קי שעומדת על הדרך, ויורה באיאן כשנראה כאילו במקרה נפלט לו כדור. לאחר מכן, מספרת קימברלי, מכריח מתיאס את קאס ואותה, לעזור לו לזרוק את הגופות לאגם. לאחר שהם מטביעים את הגופות באגם, הם נוסעים. הבנות בהלם, ומתיאס מחלק להן הוראות בדרך כיצד לנקות את בגדיהן וכל מה שנגעו בו, ומאיים עליהן שיהרוג אותן אם הן תספרנה למישהו, ושהוא יידע על-כך מיד.

כשתוכן הודאתה של קימי נפוץ בעירה, מתקשים רוב התושבים לקבל את דבריה, בעיקר משום שהיא ידועה כשקרנית, ואילו מתיאס ידוע כבחור צעיר ישר, מוכשר ואחראי, שלא נוגע בסמים ואלכוהול. כעבור יומיים מהמקרה, נמצאת קאס ללא רוח חיים.

רוב בארט, החוקר של האף בי איי, מומחה להודאות של נחקרים. הוא יכול לדעת כמעט בוודאות, כשהנחקר משקר. הוא יודע שקימי לא משקרת, ולמרות שהוא בדעת מיעוט, הוא מצליח לשכנע את המשטרה לשלוח צוללנים לאגם, כדי למצוא את הגופות. אבל הגופות לא נמצאות. קימי, שלא התאוששה מהמקרה, נתפסת על מהירות, עם אלכוהול וכדורים לידה, ונראה לשוטרים, שהיא ביקשה להיעצר. היא מצפה לשמוע מבארט שהסיפור נגמר, שהגופות נמצאו ושמתיאס נעצר. אבל לחרדתה בארט מספר לה שלא מצאו אותן באגם. הוא מאשים אותה בשקרים, אבל היא מתעקשת בפני בארט, שהיא סיפרה רק את האמת. האם זו באמת האמת? הדרך להוכחה עוברת דרך התנכלויות רבות, מכשולים רבים וסכנת חיים. מותח. 

 

'האיש שלנו בהוואנה' מאת גראהם גרין ; מאנגלית: יואב כ"ץ

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הספר 'האיש שלנו בהוואנה' אינו ספר חדש. גראהם גרין כתב אותו ב-1958 לפני משבר הטילים בקובה שהתרחש בשנת 1962 בין שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות. ולמרות שהעלילה מתרחשת קודם לכן, אפשר להרגיש במתח פוליטי בקובה, ובאווירה של חשד וריגול.

אבל בניגוד לספרי מתח וריגול שאנו מכירים, כאן מדובר בסאטירה פוליטית ובסוג של פארודיה משעשעת על ריגול עם מצבים קומיים בהחלט. במרכז העלילה עומד וורמולד, סוכן שואבי אבק, ש"נשאב" לתפקיד של ריגול מטעם הסוכנות הבריטית לריגול. הוא כמובן לא מוכשר לתפקיד, וכל רצונו, להרוויח כסף, כדי לממן את גחמותיה של מילי, בתו היחידה והיפה, שיש בה שני קצוות מנוגדים. מצד אחד היא מתבגרת מפונקת, שמבקשת מאביה לממן כל מה שמתחשק לה, למרות שהיא מבינה שהוא לא מרוויח הרבה, ומצד שני, יש בה אדיקות קתולית נזירית, תוצאה של ההתחייבות שנתן וורמולד לאשתו, רגע לפני שעזבה אותו, שייחנך את הבת בדרך הקתולית.

וורמולד אינו יכול לעמוד בתחנוניה של בתו לממן את אהבתה לסוסה, על כל מה שכרוך בכך: קניית הסוסה, לימודי הרכיבה, אחזקת הסוסה באורווה וכולי. הוא מחליט להיכנס לתפקיד המרגל הבריטי היחיד בהוואנה, ש"מוצע" לו על ידי הסוכן הבריטי הותורן, או יותר נכון די די נכפה עליו בתואנה של חובה כלפי אנגליה. "לא הבנתי באיזה אופן אני עשוי להועיל לך." "אתה אנגלי, לא?" אמר הותורן נמרצות. "ודאי שאני אנגלי." " ואתה מסרב לשרת את ארצך?" "לא אמרתי את זה. אבל שואבי האבק שואבים חלק גדול מהזמן שלי." "זה סיפור כיסוי מצויין," אמר הותורן. "חשבו עליו לפרטי פרטים. המקצוע שלך מריח כמו משהו טבעי למדי."

רק אחרי שמתחילים לממן את תפקידו זה, הוא מבין, שהוא צריך גם "לספק את הסחורה" ללונדון. מכיוון שמצופה ממנו לגייס כמה סוכנים מקומיים, ולדווח מדי פעם, ואין לו שמץ של מושג איך לעשות זאת, הוא מחליט להמציא סוכנים ולהמציא דיווחים. וכשהוא מתחיל, הוא מצליח לרקום דמויות מלאות, עתירות אופי ופעילות, ומדווח עליהן, ועל הדיווחים הפיקטיביים, כמובן, שהם מספקים לו. אמנם מרגל הוא לא, אבל הוא מגלה להפתעתו שיש לו יכולות ספרותיות, ושלא רק שהצליח ליצור דמויות מעניינות, אלא שהן מתחילות להיות עצמאיות, כמו אצל סופר טוב, שדמויותיו נראות כל כך אמינות כמו דמויות חיות. ואכן גיבוריו של וורמולד כבר פועלים לבד, ובשלב מסויים, הופכים למציאותיים, מה שמסכן את חייהן שקרמו עור וגידים להפתעתו של וורמולד.

בלונדון מקבלים בברכה כל מה שהוא שולח. כשהוא מבקש כסף, הם שמחים שיש פעילות ומספקים לו, כשדיווחיו (הפיקטיביים) הולכים ומתרחבים, הם מחליטים שצריך להוסיף לו גם את ביאטריס כמזכירה וגם את רודי, כעוזר למנהל חשבונות, שמגיעים להוואנה ומתמקמים במשרדו הקטן.

וורמולד מאבד שליטה בעולם שברא וקם על יוצרו. ענייני הריגול הולכים ומשתבשים, והופכים לפוליטיים ומסוכנים יותר ויותר, כשסוכניו, יצירי דמיונו, נרצחים להפתעתו במציאות. ואפילו חברו, ד"ר הסלבאכר, מוצא עצמו מסובך בעלילה לא לו. ביאטריס מזכירתו מתגלה כעוזרת מוצלחת ביותר שעוזרת לו איכשהו לצאת מהסבך. פארודיה. כבר אמרנו?

'מלך נסיך ונביא' מאת יוסף גואל דידי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

" יָבַשׁ הַקַּיִץ בְּעִתּוֹ / בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ / נִשְׁעַן שָׁאוּל עַל חֲנִיתוֹ / בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ...// אוּלַי הָיָה שָׁרָב / אוּלַי זוֹ הָיְתָה שְׁעַת שְׁקִיעָה / אוּלַי שְׁקִיעַת זָהָב / כְּמוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה..."

נזכרתי בשיר הזה עם לחנו העדין והעוצמתי של יוסף הדר למילים היפות של לאה נאור, כשקראתי את ספרו החדש של יוסף גואל דידי 'מלך נסיך ונביא'. המלך הוא שאול, הנסיך הוא יהונתן, בנו, והנביא הוא שמואל.

יוסף גואל דידי פרש בספר זה בצורה נפלאה את עלייתו ונפילתו של שאול, המלך הראשון של ישראל. זהו ספר ראשון בסדרה הנקראת "מנהיגים ומלוכה", ואנו מתוודעים שוב לשאול, הבנוי לתלפיות, אך צנוע בנפשו. לבטיו, נובעים בעיקר מהרצון לנהוג על פי צו ה', לעומת המהמורות האנושיות ורצון העם, שלא תמיד הולכים בד בבד עם הציווי של בורא עולם. 

דידי  מצייר גם באופן אנושי כל כך, לא רק את הניצחונות והכישלונות של שאול כמלך, אלא גם את האהבה שבין שאול כְּאָב לבנו יהונתן. הגאווה בעוז רוחו של הבן, וההתלבטות בביצוע העונש ליהונתן, בשל רדיית הדבש וההתרברבות, כפי שנדר שאול לה' מצד אחד, לאי יכולתו לפגוע בבנו, מצד שני.

גם מערכת היחסים בין שמואל הנביא לשאול, נחשפת לפנינו כמערכת של שני אנשים שמאד מעריכים זה את זה, והם אוהבים כְּאָב – את בנו. עם זאת, מי שקובע את טיב ההתנהגות ביניהם הוא רק ה'. שמואל הנביא, כשליח ה', שומע את המסרים ומעבירם כלשונם, בלא לחוס על שומעו. שאול, ככל שהוא מתאמץ לקיים את דבר ה' במלואו, נכנע לעיתים לרצון העם, כשהוא מרגיש, שבתור מלך, זה מה שהוא צריך לעשות, ואז מסתבר לו שטעה. 

"בשמחה יצא שאול אל עבר הנביא... הציפייה לפגוש שוב בנביא ובפרצופו האוהב והמחייך המריצו את שאול, אך הוא השתדל לשמור על ארשת מאופקת ומכובדת אל מול לוחמיו שבאו בעקבותיו. שאול פנה בעיקול הדרך, ושמואל רכוב על חמורו נגלה לפניו במלוא הדרו. מבלי משים, שאול כמעט ונרתע לאחוריו. פניו של שמואל היו רציניות,  כאילו עננה גדולה מרחפת עליו. ליבו של שאול התכווץ באופן פתאומי... הוא הרגיש כי החמיץ משהו, אך לא הבין מה, מוחו פעל בקדחתנות לנסות ולהבין מה השתבש, מדוע אין בפניו של שמואל שמחה, הרי שאול עשה ככל אשר צווה. "מה עשית?", שמע את קולו הרועם של הנביא המתקרב..." 

דפוס התנהגות זה חוזר מספר פעמים, כשבסופו של דבר, כפי שאנו יודעים מהקריאה במקורות, נלקחת המלוכה משאול, והוא שומע מבעלת האוב, את הצפוי לו בקרב בהר הגלבוע. הספר נקרא כפרוזה, ולמרות שאנו מכירים את האירועים, הדרך שבה בחר המחבר להציג אותם, מרתקת ומחייה את הטקסט התנ"כי. 

דמותו של שאול מתגלה, בספר זה, בכל הדרה, על הצניעות שבה, האמונה, רגישותו כְּאָב, כישרונו כמנהיג כריזמטי, רצונו להצליח בתפקידו כמלך, וההרואיות שבקבלת הדין, כשגם השקיעה של המלך שאול, מצטיירת בכל הודה כשקיעת זהב.