מוזיקת לילה מאת ג'וג'ו מויס ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לורה מקארתי נאלצת לסבול את הערותיו הפוגעניות של השכן הזקן, האחרון למשפחת פוטיסוורת. הבית הספרדי הגדול שבו הוא גר, היה בעבר בית מפואר, אך הוא מוזנח על-ידו כבר שנים. מאט, בעלה, הבטיח לה עוד בתחילת נישואיהם, שהבית הזה יהפוך להיות ביתם בעתיד. שכן, אין לזקן קרובים, ואם ייסעדו אותו בשנים האחרונות שלו, הוא יוריש להם את הבית.

הזקן אכן מרמז על כך ללורה, בכל אחת משתי הארוחות שהיא טורחת להביא לו בכל יום. אבל הוא נהנה להתעלל בה רוב הזמן. כשהוא מתלונן שהאוכל קר, למרות שלורה מנסה לשמור ככל יכולתה על החום של הארוחה, בזמן שהיא עוברת שביל רעוע בדרך אל היער, שבין ביתה לביתו. או שהוא רוטן שהאוכל תפל, או מלוח, או מתוק. הוא מעיר לה על לבושה. טוען בגסות, שהיא מנסה לפתותו. ומתלונן באוזניה כמה הוא מסכן שהוא כל הזמן במיטה, ואיש אינו מבקר אותו כמעט.

לורה סופגת את דבריו, ומנסה להתמודד איתם, כשהיא מעודדת את עצמה, שאכן יום יבוא והבית שלו יהיה ביתם. בית ליד האגם, עם נוף עוצר נשימה, ושיפוצים שהבעל שהיא אוהבת, יישפץ ויהפוך את הבית לגן עדן ואת נישואיהם למאושרים יותר. בסתר ליבה, יודעת לורה שהוא לטש, ועדיין לוטש עיניים כלפי נשים אחרות. האם הבית באמת יהפוך לשלהם? האם הוא יביא עימו את האושר לו היא מצפה?

חייה של איזבל דלאנסי משתנים באחת, לאחר מות בעלה, לורן. שנים רבות של נישואים מאושרים שלה, מסתיימים. לא רק במותו של הבעל, אלא גם בהבנה, שהנוחות שהתלוותה לחייה איתו, עומדת כעת במבחן המציאות המרה של החובות שצבר לורן "תשמעי, גברת דלאנסי, אני באמת לא רואה איך אפשר לארגן מחדש את החובות שלך" אומר לה עורך הדין "גם אם תפטרי את האומנת ותוציאי את הילדים מבית הספר הפרטי, יישארו לך כל תשלומי המשכנתה".

איזבל היא כנרת ראשית בתזמורת. זה כל מה שעשתה בכל השנים האלה. הם החליטו להביא מישהי שתעזור לתיפקוד של הבית, ותטפל בילדים, קיטי ותיירי. בעניינים הכספיים טיפל לורן, בזמן שאיזבל יכלה להתפנות לחלוטין לחזרות ולקונצרטים. אבל עכשיו היא מבינה, שהיא אינה יכולה לחזור לעבוד בתזמורת, כי ילדיה צריכים אותה, ומצבה הכספי בכי רע.

ביחד עם מר קרטרייט, עורך הדין, הם מחפשים פיתרון. "יש אפשרות אחרת" הוא אומר "ידעתי שתחשוב על משהו" היא שמחה, ומחכה לשמוע. אבל נחרדת מהפיתרון שלו. "למיטב הבנתי, הנכס הכי יקר שיש לך מלבד הבית הוא... הכינור שלך... אני מבין שזה גוארנרי? הוא מבוטח בסכום בן שש ספרות. אם תמכרי אותו בסכום דומה, הוא לא יכסה את התשלומים לבית הספר, אבל תוכלי לשמור על הבית"... "למכור את הכינור שלי?" היא שואלת בהלם, כאילו הציע למכור את ליבה.

כשהיא מסתכלת בייאוש, בתיסכול, ובחוסר הבנה בערימת החשבונות והמסמכים – שבהם טיפל בדרך כלל לורן – מפנה אותה קיטי, בתה, למכתב אחד מסויים. במכתב נאמר, שאח של סבתה של איזבל נפטר, ובהיעדר צוואה, ובהיותה קרובתו היחידה, היא יורשת את ביתו. מבחינתה זהו הפיתרון המושלם. כך לא תצטרך למכור את כינורה היקר לה כל כך, והיא וילדיה יוכלו להתחיל התחלה חדשה במקום החדש.

אבל הבית שאליו תגיע המשפחה, מוזנח ביותר, ואיזבל צריכה לטפל בדברים שלא טיפלה בהם מימיה. ניהול חשבונות, צרכי הילדים, ועבודה רבה מאד. ידיה שנותרו כל השנים הללו נקיות מעבודה פיזית, כדי שנגינתה תהיה מושלמת, הולכות ומתחספסות, והיא לומדת, לא רק מה זו עבודה קשה, אלא גם התפקחות מהתמימות שעטפה את חייה בתקופת נישואיה.

איזבל תלמד על בשרה, לא רק איך חיים בכפר, אלא מיהם חבריהם באמת, ומי מנסים לגזור קופה על חשבונם.

עוד היא תלמד מהו בית. מה החשיבות של ארבעת הקירות. והאם מספיק קיומו של בית פיזי לקיומו של אושר.

שתי משפחות שנאבקות על מהותן; ילדים שצריכים להתמודד עם עובדות החיים; חברים שיתגלו בזמן אמת; אהבה שנגמרת; אהבות שמתחילות; מוזיקה שמפעמת ומפעימה; והמון תהפוכות. כל אלה הופכים את הקריאה לנחשולים של עליות ומורדות, שאינם מאפשרים להניח את הספר מהידיים עד... לסוף המפתיע. 

ללכת בדרכךָ מאת ג'וג'ו מויס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ביום העיון האחרון למנהלי ספריות, נשאלנו במהלך סדנה, מהו הספר האחרון שכל אחד מאיתנו קרא. שלושה מבין הנוכחים ענו שהספר הוא ' ללכת בדרכךָ'. גם כמות המחכים בתור לספר זה בספרייה, למרות מספר העותקים שיש לנו ממנו, מצביעה על אותה תמונת מצב. הספר הוא רב מכר עולמי, ובצדק.

הקריאה זורמת, מסקרנת ופותחת פתח לנשמתו של וילי, צעיר ממשפחה עשירה ואינטלקטואלית, שהצליח בעסקים ונחשב לאיש שידו בכל. וילי אהב לחיות את החיים במלואם, ניסה להביא אותם עד לקצה, לאתגר עצמו בספורט אקסטרים, ולאהוב את בת זוגו.
הוא מאלה שמשדרים יוקרה, פינוק ולעיתים יוהרה, אבל החיים נעצרים שלא כצפוי, בריצה אחת, בהולה מדי, בגשם.
בזמן שהוא מנסה לחצות את הכביש בדרך למונית שעצרה לו – כשהוא מנהל, בו בעת, שיחה בטלפון, בדרך לעוד יום עמוס של עבודה – הוא נדרס.

פעמים רבות אני מוצאת עצמי עוצרת ומתרה בעצמי שלא לקבל את חיי כמובנים מאליהם. היכולת הזו לחשוב, ללכת, לראות, לדבר, להיות מסוגלת לעשות כל מה שאני עושה, לראות את משפחתי האהובה מסביבי, ולחוות איתם רגעים רבים של אושר, היכולת הזו ניתנה לי במתנה לזמן מוגבל. אי המחשבה על כך היא סוג של יהירות. ראוי לנו להיות צנועים יותר, ולהבין, שכל מה שקיבלנו הוא מתת, ועלינו ליהנות מזה, בכל רגע, וכל עוד אנו יכולים.

והנה ויל, מתעורר לאחר התאונה, ומוצא עצמו משותק בארבע גפיו. ראשו צלול לגמרי, אך ליבו שבור לגמרי כי הוא קולט באימה את כל מה שאין הוא יכול לעשות מעתה והלאה. כי מה שהוא מעתה, אינו ה"ויל" שהיה רוצה להיות. הוא מדוכא וזועף, והמטפלות בורחות ממנו.

לואיזה היא צעירה מקומית פשוטה, שמוצאת עצמה מחוץ למעגל העבודה, לאחר שבית הקפה שבו עבדה נסגר. המשפחה מוצאת עצמה במצב קשה. האב, עומד לקבל אף הוא הודעת פיטורין מהמפעל שלו, האם מטפלת בסבא שנפגעו יכולותיו השכליות, ואחותה של לואיזה, מטפלת בתומס, הילד שנולד לה מחוץ לנישואין.

לואיזה, עם השכלה מינימלית, ללא הכשרה בשום תחום, וללא ביטחון בעצמה, אבל עם שכל ישר, מבינה שאין היא יכולה לבחול בשום עבודה שתוצע לה, והיא מגיעה לראיון עבודה אצל קמילה טריינר, אימו של ויל. היא מתקבלת, ומגיעה ליום העבודה הראשון שלה. האם עורכת ביניהם היכרות, ונתן, האח המוסמך, עוזב אותם לבד. "עמדתי באמצע החדר, ידי תחובות בכיסי, ולא ידעתי מה לעשות. ויל טריינר המשיך להביט בחלון כמו לא הייתי שם."
בהמשך. ילמדו ויל ולואיזה להכיר זה את זה היטב. היא תלמד את צרכיו ונשמתו, הוא, יבין מה היא מחמיצה בחיים, וילמד אותה להבין למה היא מסוגלת. נפלא.