יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

'העלמה והלילה' מאת גיום מוסו מצרפתית: אביגיל בורשטיין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


חורף 1992. וינקה רוקוול, נערה יפיפיה ומבריקה בת תשע-עשרה נעלמת ממגורי הבנות בבית הספר התיכון סנט אכזופרי שבריביירה הצרפתית. השמועות אומרות שהיא ברחה עם אלכסיס קלֶמאן, המורה לפילוסופיה שלה. ראו אותם על הרכבת לפריז. הם נרשמו והתאכסנו שם במלון. אך בבוקר נעלמו עקבותיהם ומאז לא נראו.

אביב 2017. תומא, מקסים ופאני, שהיו חבריה של וינקה, נפגשים לראשונה אחרי עשרים וחמש שנה בפגישת מחזור לרגל חמישים שנה לבית הספר. סודות אפלים מסתתרים בתוך קיר אולם הספורט של בית הספר התיכון. עתה מיועד האולם להריסה ולבנייה מחדש. מה יקרה כשיגלו את מה שנמצא קבור בקיר האולם? ומה באמת קרה לווינקה ולאלכסיס? ומדוע חבריה של וינקה, מקבלים פתאום מסר של נקמה מאלמונים, עשרים וחמש שנים לאחר היעלמותה? 

כל השנים האלה, הם לא דיברו ביניהם. כל אחד ניסה להמשיך בחייו, למרות מה שקרה, ועל אף מעורבותם בפרשה. הריסת האולם ופגישת המחזור, מחזירות אותם לעבר, והם מבינים שהספירה לאחור לגילוי האמת מתחילה. 

זה התחיל באהבה גדולה של תומא. תומא חשב שזוהי חברות אמת "היה בה משהו בלתי מוגדר שהכניס לך לראש את המחשבה שאם תכבוש את וינקה, תכבוש את העולם. במשך תקופה ארוכה היינו צמד בלתי נפרד... טיילנו בכל הסביבה ויכולנו לדבר שעות... קראנו זה את מחשבותיו של זה, והקשר בינינו לא הפסיק להקסים אותי. וינקה היתה האדם שהמתנתי לו לשווא, מאז שהגעתי לגיל שבו ממתינים למישהו... בזמן שווינקה פיזרה כוכבים בחיי היא גם החדירה דאגה ללבי, שאאבד אותה. וזה בדיוק מה שקרה."

כשמתחילה שוב תקופת הלימודים, נראה שהיא מתחילה להתחמק ממנו. מפסיקה לענות לטלפונים ולהודעות, ולא נענית לבילויים משותפים. "תלמידים מכיתתה, מספרים לי שכנראה נשבתה בקסמיו של אלכסיס קלמאן, המורה הצעיר לפילוסופיה של תלמידי המכינה למדעי הרוח. שמועה אחת טענה אפילו שהפלירטוט יצא משליטה, והם מנהלים רומן של ממש".

רגשותיו גורמים לתומא לעבור גבולות. הוא מצליח להסתנן לחדרה של וינקה במעונות התלמידים בזמן היעדרה, ובחיטוט בחפציה הוא מוצא שני מכתבי אהבה לוהטים מאלכסיס לווינקה, שמעידים על הרומן שביניהם. הגילוי הורס אותו, וכשהיא מתקשרת אליו יום אחד בבכי ומראה לו בדיקת הריון שיצאה חיובית, מזכירה את השם אלכסיס ואומרת, שלא רצתה להיות איתו, ושהוא הכריח אותה, מאבד תומא שליטה על מעשיו, ויוצא בריצה הרת גורל מחדרה.

כשיחזור, לאחר שעות מסוייטות אל חדרה. היא כבר לא תהיה שם, והוא לא יראה אותה עוד לעולם.

תעלומה של ממש. סוחפת. מעניינת, ועם טעויות גורליות בהבנה, שתתבהרנה לסביבתה, ולנו, כקוראים, מאוחר מדי, עבור וינקה, אלכסיס ומי שפגע בהם. 

אנו, כקוראים, נעמוד בפני שאלה מוסרית, האם הצדק נעשה? ומה אנו מרגישים עם מה שקרה, וכלפי מי שגרם לכך.


יום שני, 14 בספטמבר 2020

'חנות הספרים' מאת פנלופי פיצג'רלד מאנגלית: יותם בנשלום

 כתבה:  ד"ר רותי קלמן


ספרה של פנלופי פיצג'רלד אינו מצטיין בעלילה סוחפת, אולם הוא כן מצטיין בהתאמת הקצב למקום. המקום הוא עיירת חוף אנגלית קטנה בשם הרדבורו במחוז נידח בשם סאפולק. קשה להגיע למקום שהוא אי בין ים לנהר. תושביה של הרדבורו רדומים, אם כי תמיד עין אחת פקוחה וצופייה לרחוב, לראות מי הולך ולאן, וכולם מכירים את המניעים והמהלכים של כולם, וכבר אינם צופים גלים סוערים בחייהם.

ובכל זאת, יש אחת שמנסה. במקום שבו אין תחבורה ציבורית, בית קולנוע, מכבסה, או חנות פיש אנד צ'יפס, מחליטה פלורנס מרי גרין לרכוש, בכספי בעלה המנוח, נכס רעוע בשם "הבית הישן", שמרתפו שקוע במים, שזקוק לשיפוץ רציני, והוא רדוף רוחות הנקראות שם "מטקטקים", ובמקום הזה היא רוצה להקים לראשונה בהרדבורו חנות ספרים.

לפלורנס יש מידה גדושה של אומץ, וזה מה שדרוש כבסיס לשינוי כלשהו. בתור התחלה היא נכנסת לבנק, ומקבלת עצות לדרך ממנהל הבנק "... הרעיון... הרטיט את האווירה הלאה בבנק כמו משב של רוח ים המעמיק לחדור ליבשה." בנוסף לעצות, מנסה מנהל הבנק להעלות בפניה כל מיני בעיות שעלולות לצוץ בדרכה. אבל פלורנס, שמנוי וגמור עימה לפתוח את המקום, אינה מתכוונת לתת לשום דבר לעצור בעדה. לא המטקטק של הבית הישן, שמרעיש לה בלילות, ולא מרת ויולט גאמרט "הפטרונית הטבעית של כל אירוע ציבורי בהרדבורו", שמנסה בכל הדרכים הישירות והעקיפות למנוע מפלורנס את הקמת החנות במקום. לטענתה, המקום יועד למרכז לאמנויות, וכל הדרכים שלה כשרות כדי לסלק את חנות הספרים מדרכה.

פלורנס פותחת את חנותה, בעזרתם של מיילו נורת', וחבורה של בנים, צופי ים, שהתנדבו לעזור לה בשיפוץ הראשוני. ביניהם הנער וולי, הממלא תפקיד חשוב של נער שליח להעברת מסרים וסחורות על אופניו, ומר ברנדיש, המסוגר בביתו, אבל יודע בדיוק מה קורה בעיירה.

משלוחי הספרים מגיעים והיא מסדרת אותם לפי קטגוריות של נושאים, פופולאריות, ועל פי מה שנראה לה כרצוי לתושבי המקום. בשלב מסויים היא אף מקצה שעות מסויימות לספריית השאלה, וכך נוצר חוג לקוחות קבועים לחנות, אך עדיין היא צריכה לעמוד בלחץ הסגירה, ובצורך להכניס רווחים.

כשהיא מתלבטת אם להכניס את הספר 'לוליטה' של נבוקוב לחנות, היא מתייעצת עם מר ברנדיש, ולאחר שהיא שומעת את תגובתו, היא מבינה שזו ביצת זהב. מהמרת עליו, ומזמינה 250 עותקים (!) של הספר. כשהעותקים מגיעים היא מסדרת את חלון הראווה רק עם עותקי הספר הזה ומחכה. התגובה של תושבי העיירה לא מאחרת לבוא, והם מתייצבים בתור ארוך לקניית הספר... 

'חנות הספרים' הוא ספר על העצמה נשית, על ניסיון לפעול מחוץ לקופסה ועל אהבת הקריאה.



 




יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

'הבציר האבוד' מאת אן מא ; מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של אן מא, סופרת מסעות ואוכל, סחף אותי, למרות שאיני מבינה דבר וחצי דבר בענייני יין. מי שמבין – ודאי ייהנה כפליים.

קייט, הדמות הראשית, עובדת כסומליה (Sommelier, אוצֵר יין, המתמחה ביינות. תפקידו לרכוש, לאחסן ולהציע ללקוחות המסעדה, שבה הוא עובד, את היין המתאים ביותר לארוחתם). 

לאחר שהמסעדה, שבה עבדה קייט, נסגרת, עדיין נותר לה כחודש למבחן המעשי של מאסטר ביין. היא מחליטה לנסוע חזרה למחוזות ילדותה בבורגונדי שבצרפת, לבלות את האביב באחוזה המשפחתית ביחד עם ניקו, בן דודה, ואשתו, הת'ר, שלמדה איתה באוניברסיטה. באותה ההזדמנות, מתכוונת קייט גם לתרגל את התמחותה ביינות הצרפתיים, לקראת המבחן.

כשהיא בבית הגדול של משפחתה, היא משתתפת בבציר כרמי הגפנים המסורתי, שלקראתו מגוייסים מתנדבים רבים, ובנוסף – היא עוזרת להת'ר לְפַנות מרתף עמוס בכל מה שדורות רבים זרקו אליו, מבלי שהקדישו להם התייחסות נוספת. 

במהלך הפינוי של הררי הפריטים, מתחילים להתגלות מסמכים מעניינים על המשפחה. לאחר שקייט והת'ר מעלות מהמרתף תמונות ישנות שנמצאו במזוודה ישנה, מעיין ניקו בתמונות, ומצביע על כל מי שהוא מזהה. אבל אז הוא נתקל בתמונה של מישהי, שאין הם יודעים עליה דבר. לימים יתברר ששמה אנה.

"מי זאת?" הת'ר רכנה מעל כיסאו של ניקו עד שראשה נגע בראשו. היא הצביעה על הנערה בשמלה הפרחונית. "היא קשורה אליכם?" הוא בחן את התמונה מקרוב יותר. "... היא נראית כמו קייט. תראי את הפה שלה." הת'ר ינקה אוויר בחדות. "אוי אלוהים, אתה צודק." הבטתי בנערה שבתצלום. האם גם לה יש עיניים ירוקות? נמשים בהירים פזורים על האף... "זה נורא עצוב." מיששתי באצבעי את שולי מעטפת התמונות. "היא פשוט נשכחה. הלכה לאיבוד בזמן.

כשהם מגששים לדעת עליה, הם נחשפים לשמועות על כך שאנה היתה משתפת פעולה, והוענשה בפומבי על כך. הם מבינים, שזו הסיבה, שמעולם לא שמעו על אנה. קשה להם להאמין שקרובת משפחתם שיתפה פעולה עם הנאצים, ומי יודע מה היו מעשיה, ולמרות הקשיים הם מחליטים לחשוף את האמת ותהא איומה ככל שתהיה. 

אנחנו הקוראים, נחשפים במקביל להתנהלות המשפחה והחקירות על העבר, ליומנה של אנה, ומודעים לפני המשפחה, לאמת חייה של הנערה המצטיינת בלימודיה, בעיקר בכימיה, ומעוניינת להתקבל לאוניברסיטה. 

התוכנית יורדת לטמיון עם כניסתם של הגרמנים לצרפת 1940. מכרים ומשפחות מתחילים להיעלם מסביב לה, כולל, אביה היקר של אנה, והיא נשארת עם אמה החורגת ושני אחיה הקטנים. מכאן מתוודעים הקוראים לתנועת הרזיסטאנס (ההתנגדות) הצרפתית, שניסתה להכשיל את הכיבוש הגרמני בארצם, מצד אחד, ומנגד – יש גם מי ששיתף פעולה עם משטר וישי הפרו-נאצי ועם הכיבוש הגרמני.

התקדמות החקירות של קייט והמשפחה וגילוי חדר סתרים ומטמון עצום של יינות מובחרים ויקרים, מקרבים אותם אל האמת הלא פשוטה בעברה של המשפחה, על הטוב והרע שבה. בעקבות גילויים אלו הם מוצאים נתיב חדש ונכון יותר לכולם, תוך תיקון והשבת הצדק על כנו.


יום ראשון, 30 באוגוסט 2020

'אשת לפידות' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אני אוהבת את ספר התנ"ך,עוד מהתקופה שבה מורתי בתיכון בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, הכריחה אותנו ללמוד היטב וביסודיות. וכל כך התקמצנה בציוניה, עד שבאמת עבדנו קשה, ושיננו וקראנו פרשנויות ולמדנו היטב, והיום אני יכולה רק להודות לה.

וחוה עציוני-הלוי כותבת נפלא, מביאה אותנו אל ההוויה המקראית במלוא עוצמתה. אחרי שאני קוראת עוד ספר שלה, אני מתחברת לגמרי לדמויות המקראיות. שמחה שהן קורמות עור וגידים וחיות ורבודות שלל תחושות אנושיות שנמצאות בכולנו. אהבה, שנאה, קנאה, חכמה, תשוקה וטעויות.

'אשת לפידות' הוא רומן שמתמקד הפעם בדבורה השופטת והנביאה, המוזכרת בספר שופטים " וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שׁוֹפֶטֶת עַל יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה " (שופטים ד,ד-ה). ברומן של עציוני-הלוי, אנו נחשפים לילדותה, לאביה שחשף אותה לקריאה וכתיבה, לחכמתה ולרגישותה לאנשים "ככל שבגרה והוסיפה חוכמה ודעת כן גברה יכולתה לחדור במבטה אל נבכי נפשם של גברים ונשים ולחזק את רוחם. היא אף היתה אמונה על גילוי הונאות ושקרים, שהיו שקופים בפניה כמים זכים. אוזניה היו תמיד כרויות לקולות המצוקה שבקעו מלבם של בני אדם ולשוועתם לעזרה... אף אם כבדה המועקה שנשאו כשבאו אליה, יצאו האנשים מעל פניה בתחושת הקלה..."

בגיל תשע עשרה, על פי הרומן שלפנינו, פוגשת דבורה בלפידות שהופך לבעלה ולמשענתה. בכך בוחרת עציוני-הלוי במילה "לפידות", כשם שצורף אליה עם נישואיה אליו (בניגוד לכמה פירושים אחרים שרואים במילה זו תואר לאשת-חיל וכולי), אבל נישואים אלה עולים על שרטון, בשל קינאתו של לפידות בברק בן אבינועם, שדבורה ממנה אותו לשר צבאה ולמנהיג שיעמוד בראש הלוחמים מבין שבטי ישראל. 

ברק מרשים בחזותו, בכריזמטיות שלו ובכישורי המנהיגות שלו, ובשעה שעשרת אלפים המתנדבים מבין שבטי ישראל נחים ומתכוננים לקרב, קמה דבורה על רגליה, ניצבה על סלע בראש ההר, "ובקול חוצב להבות אש, שנשמע עד למרחוק – מתת מיוחדת במינה שבה חנן אותה האל – כשניצוצות אש מרצדים בעיניה, נשאה את דברה באוזני ברק והלוחמים:

בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן אֲדֹנָי אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא אֲדֹנָי יָצָא לְפָנֶיךָ.

לשמע מילים אלה הריעו אנשי הצבא תרועה גדולה. בהביטו בהם נוכח ברק כי הם מאמינים באדוני ובדבורה ובניצחון המובטח. וכך, חשב ברק, גם היא עצמה..."  

ברומן שלפנינו, מתגלה ברק כגבר יצרי מאד, קשוח מצד אחד, רך ואוהב מצד שני. מערכות יחסים מתפתחות והופכות מורכבות ורגשיות בינו לבין הדמויות המרכזיות: יחסי ה"עבודה" עם דבורה אל מול יחסיו האישיים עימה, כשהיא מותרת מבעלה; יחסיו עם שבויתו, הנסיכה הכנענית בתו של יבין, שהיא אף אלמנתו של סיסרא, ונלקחת על ידו בשבי; והקשר המתפתח בינו לבין נוגה, בתה של אם יהודייה, שנפלה בשבי הכנענים, הרתה אותה למלך יבין, ומשוחררת על ידי ברק עם השתלטותו על הארמון הכנעני.

כתוב נפלא ומרתק. קיראו.


יום ראשון, 23 באוגוסט 2020

'חשיפה' מאת ז'אן־פיליפ בלונדל מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספרון. קטן. של סופר צרפתי. 'חשיפה'. שֵׁם בן מילה אחת. וכמה משמעויות ועומקים מסתתרים מאחוריה. וכל המינימאליזם הזה חושף סיפור יפהפה ומלא מחשבה.

מורה בגיל העמידה, בשם לואי קלארֶה. גרוש מתוך הסכמה הדדית, אב לשתי בנות בוגרות, שכבר חיות את חייהן בארצות אחרות וקצת עייף מההוראה, מקבל הזמנה לפתיחת תערוכה של אלכסנדר לודאן, תלמיד לשעבר שלו. כשהוא מוצא את ההזמנה, הוא חושב ששמו שורבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע "... החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש, את התחושה שאיני במקומי, העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש... " אבל כשהוא חוזר לדירה הקרה שלו לאחר יום מפרך, שלא עבר כרצונו, הוא מחליט בכל זאת ללכת לתערוכה.

בין באי התערוכה הבאים הם מוצאים רגע של אינטימיות מורה-תלמיד, וקלארֶה מגלה, שהתלמיד לשעבר שהיה שקט, דחוי, ונחבא אל הכלים בכיתתו, ועתה הוא צייר מפורסם, אהב מאד את שיעוריו, והרגיש בהם מוגן ובטוח. הוא אינו מבין בדיוק את המשמעות, אך מוחמא בכל זאת. 

הזמן חולף ולודאן יוצר קשר מחודש עם מורהו, ומזמין אותו לדירתו. בהחלט לא מהלך חברתי מקובל. אך קלארה – שמרגיש עצמו חי ברפיון אירוני, בשנתו החמישים ושמונה, ושום דבר כבר לא מרגש אותו – נענה להצעה.

כשהם נפגשים בדירתו של לודאן, מראה לו הצייר ציור טריפטיכון של הוריו (טריפטיכון הוא מונח אמנותי למיצג המורכב משלושה לוחות של ציורים שמתכתבים זה עם זה). קלארה מתחבר ומזדהה מיד עם שתי הדמויות שלפניו. הוא רואה על פניהם, ועל גופם את כובד ההורות שלהם, הדאגות, האחריות, האכזבות, ומה שנשאר מהם אחרי שנשארו לבד, כפי שהרגיש עם אן, כשגידלו את בנותיהם, ולאחר שיצאו לדרכן, ומה שנשאר בינו לבינה, כבר לא היה בו כדי להוסיף ולחיות יחד. 

הצייר הצעיר, שואל לדעתו של מורהו על ציורי הוריו, ואז, מוצף בסומק עז, שמאפיין את הרגעים בהם הוא מעז לומר משהו הצפון בליבו, הוא מציע לקלארה לדגמן לפניו. קלארה נסער מההצעה. נפרד מהצעיר, אך קשה לו להירגע "בבית החזה שלי, הולם תוף שבקושי ידעתי על קיומו. תחושה שאני צועד במשעול צר על צלע הר. ובאופן מוזר, אני לא מפחד. אני יודע שאגיד כן."

הם קובעים זמנים לפגישות ציור, שהופך לציורים, שהופך לחשיפה בכמה מובנים. הם עוברים לקרוא זה לזה בשמותיהם הפרטיים, מה שלא נהוג בחברה האירופאית. החשיפה של מעמד האינטימיות, ללא מסיכות הגנה, כשקלארה יושב ללא ניע, מפליג במחשבה אל זיכרונות מעברו, נחשף שוב למאורעות טראומטיים, והבעות פניו גלויות בפני הצייר 

"העניין הוא ללכוד את הנפש, לא? אלא ש"ללכוד" זה פועל אלים, ואילו הוא פועל בנועם... אל תגיד כלום, לואי, רק תן לי לשאוב את הנפש שלך...

הם לא מודעים בשלב זה למה שמאחד וייאחד אותם באמת. 

התלמיד, שהרגיש תמיד שונה, ולא מקובל, נמשך אל עולם הציור והצבעים, ומחפש את עצמו בין הצבעים, והמורה, שגדל בבית עם אלימות מילולית קשה, ברח אף הוא אל הצבעים: "הרמתי רגליים וברחתי רגע לפני שהצעקות התחילו. דהרתי במורד המדרגות. רצתי לכיוון המתקנים. השתרעתי על הספסל... אני רוצה להמשיך לשכב כך ולהביט במשחקי האור בעלי הערבה שמעליי. בתכול השמיים הצלול. הירוק הענוג של העלים. הצהוב המופז של השמש. כל הגוונים וכל השינויים שחלים בהם – כחול, צהוב, ירוק, ירוק, צהוב, כחול. יום אחד אלמד את הצבעים, כי כאשר שולטים בצבעים, יכולים לגרש את השְׁחור."

ואז, בעודו שרוע לפני תלמידו הצייר, "אלכסנדר מתרכז בצבעים. בעיקר חום, גילה לי. זה צבע שהוא מרבה להשתמש בו, אבל עכשיו הוא מנסה גוונים חדשים. אדמה, חום־אדמה." מחייך קלארֵה ומתמקם מחדש. "החלונות פונים אל הגינה הציבורית. עלוות העצים. אני בתוך הירוק. הכחול. הצהוב. כאן ברצוני לחיות."



יום שני, 17 באוגוסט 2020

'פיראטים שומרי מצוות' מאת מקס בן שטרית

כתבה: ד"ר רותי קלמן

כבר כתבתי בעבר בבלוג זה על יהדותו המוסתרת של כריסטופר קולומבוס (בסקירת הספרים הבאים: 'כריסטופר קולומבוס: יהודי בסתר'; 'פרשת קולומבוס' וגם בתוך: 'אשת הפיראט היהודי'). הספר 'פיראטים שומרי מצוות' מתאר אף הוא פרק מופלא הקשור לקולומבוס, ומוסיף הוכחות נוספות ליהדותו בסתר, כמו למשל, העובדה שבצוואתו הורה לבניו להפריש מעשר מהכנסותיו לכלות יהודיות עניות. 

הספר מתרכז בעיקר בהיסטוריה של אותן משפחות יהודיות, שהמירו דתן רק לכאורה, נמלטות מספרד, ומתנקמות באוניות הסוחר הספרדיות כנקמה על הגירוש, האינקוויזיציה, הרדיפות והחיסולים של הכנסייה הספרדית ומלכי ספרד, באמצעות פגיעה בין-דורית המתפרשת על-פני שנים רבות.

וכך מתאר אלברטו פלאצ'י את דברי אביו ערב הגירוש 1492: "בוקר אחד, בעוד העגלון מעמיס את העגלה שתוביל אותנו אל מחוץ למדינה המקוללת, חיבק אותי אבי, וחיבוקו עטף אותי באהבה שמעולם לא הרגשתי כמוה... הוא הביט עמוק בעיניי ובעיני אחי ובקול תחנונים השביע אותנו באבות אבותיו לנקום בהיספניה שגירשה אותנו. הוא סכך את ידיו על ראשינו כמו בברכת יעקב, בירך אותנו ונשבע שלא ישקוט ולא ינוח עד שימצא נקמה. שוב ושוב נשבע שמשפחתו, משפחת פלאצ'י, תנקום בספרדים, וביקש שאת צוואתו זו נעביר לנכדיו ולניניו ולבני ניניו ועד סוף כל הדורות, עד לקיום הנקמה בספרדים האכזרים."

הצלחת הנקמה התאפשרה משילוב של רשת מודיעין עולמית הכוללת יהודים וגם מוסלמים מהמוריסקוס (המוסלמים שנרדפו, ורק לכאורה התנצרו, וגורשו, אף הם, מספרד הנוצרית), בשילוב עם החלק הביצועי: אוניות פיראטים יהודיים, שמשתלטות על אוניות הסוחר הספרדיות, ומרוקנות מהן את תכולתן היקרה. 

מי שמגלים את שורשי משפחותיהם, ואת אבותיהם שחוו על בשרם את גירוש ספרד, הם ליאון מבית פלאצ'י דה קוסטה, מצאצאיו של אלברטו, שמשפחתו השתקעה והירבתה נכסים באמסטרדם של סוף המאה העשרים, ויסמין, מוסלמית ממרוקו, מבית משפחת דה קריז, שהיא סטודנטית לארכיטקטורה.

ליאון הצעיר, שאינו יודע דבר על עברה של משפחתו, וגם אינו מתעניין ביהדות, או במסורת, מנסה רק להבין לאן לנתב את חייו. הוא מגיע לפראפסיכולוגית ומגדת עתידות, שמכוונת אותו לנסוע לספרד. שם, אומרת לו מגדת העתידות, יתגלה לך גילוי מדהים, שיסיר מחסומים ויחבר אותך לעתידך. מישהי תחכה לך מעבר לאוקיינוס, היא אומרת, ובהצצה אל העבר, היא מאפשרת לו לראות את גירוש ספרד, את המלכים פרדיננד ואיזבלה, את השריפה הגדולה בחודרֶה של היהודים, ושומע את הציווי לנקום בספרדים על הגירוש האכזרי.


בספרד, הוא נתקל ביסמין, שבמסגרת לימודי הארכיטקטורה שלה באוניברסיטת מדריד, היא מבקשת לחזות במו עיניה במה שהותירו בני משפחתה האדריכלים בעבר הרחוק, ולהתמקד בשרידי הארכיטקטורה המורית מתקופת הכיבוש המוסלמי בספרד שנחשב לתור הזהב של שלוש הדתות 

"ייחדנו את היום לביקור בעיר העתיקה של קורדובה ובחודרה" מתאר ליאון את תחילת היכרותם. "הלכנו לאט, בלענו את המראות של הסמטאות הציוריות, התפעלנו מהבנייה הפשוטה והמתוחכמת. יסמין חיפשה גגות וחלונות עם מוטיבים של ארכיטקטורה מורית. אני חיפשתי שרידים יהודיים. היא הביטה אל על לעבר הצריחים, אני בחנתי את המשקופים בתקווה למצוא שקעים של מזוזות."

לכאורה, אין שום קשר היסטורי בין משפחותיהם של יסמין וליאון, אך מסך ההיסטוריה נגול אט אט בפניהם, ועימו, לא רק הקשר בין משפחותיהם ומשפחת קוריאל היהודית, אלא בעיקר נגלים לפניהם סיפורם המופלא של הפיראטים היהודים, שהשיבו מלחמה שערה.



יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

'אפרסקים לאדוני הכומר' מאת ג'ואן האריס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


את הספר הזה רצוי לקרוא לאחר קריאה קודמת של הספר 'שוקולד' (שאותו היזכרתי בכתבתי 'שוקולד', ראו 'ספריית דימונה – בלוג סקירת ספרים'), שכן זהו ספר ההמשך. 

בספר 'שוקולד' שהוא ספר נפלא ושווה קריאה, מגיעה וויאן רושה עם בתה אנוק לכפר לאנסקנה שבדרום מערב צרפת. תושבי הכפר רדומים, כל אחד שקוע בבעיותיו, וגם בבעיות שכניו.  ויאן פותחת חנות שוקולד המעוררת תגובות נרגשות ומתלהבות מצד אחד. אך זועמות ומתנכלות מצד שני, בעיקר מצד כומר הכפר, פיליפ רנו. סערת החושים שמעוררת חנות השוקולד בקהילתו, מהווה מבחינתו סוג של איום וכפירה. ויאן רואה את הצבעים המקיפים את התושבים. מין סוג של הילה, שמאפיינת אותם, והיא מכינה שוקולד המתאים למה שהיא רואה. לאחר שהיא גורמת למהפכה בחייהם של בני המקום, אך עדיין חשה תחושות של בית מצד אחד, וזרות, מצד שני. היא עוזבת את המקום ביחד עם רו, צועני מ"עכברי הנהר", כפי שהם נקראים.

עתה, שמונה שנים מאוחר יותר, בספר 'אפרסקים לאדוני הכומר', היא מקבלת מכתב שכתבה ארמנד חברתה בעודה בחיים, תוך בקשה שנכדה לוק, יעביר לוויאן את המכתב רק כשימלאו לו עשרים ואחת שנים. במכתב רומזת ארמנד, שהכפר לאנסקנה זקוק לוויאן, ושהאפרסקים שעל העץ בחצרה זקוקים לקטיף.

ויאן לוקחת את שתי בנותיה, אנוק המתבגרת ורוזט הקטנה, ללאנסקנה, ובעודה מנסה להבין את השינויים שחלו בכפר, היא מתגוררת עם הבנות בביתה של ארמנד. קבוצה של אנשים ממוצא מוסלמי התיישבו מעבר לנהר בשכונת לה מארו. בהתחלה הם לבושים כרגיל, ואנשי הכפר חשדניים בהתחלה, אך מקבלים אותם. מי יותר, ומי פחות. אך אז מגיעה לשם אינס בינשרקי העטופה מכף רגל עד ראש בשחור, וכולן מתחילות להתלבש כמוה. אינס פותחת בית ספר לבנות במקום חנות השוקולטרי שהייתה בעבר של וויאן. אך מישהו שורף את המקום. 

בני המקום חושדים בכומר רנו, ומאשימים אותו בחוסר סובלנות דתית. ההגמון מנשל את הכומר רנו מתפקידו ומביא כומר צעיר במקומו. רנו מוצא עצמו מנודה מקהילתו, והוא נע בין הרצון לקום ולעזוב, לבין הצורך להישאר עם צאן מרעיתו "רוח אוטן הלבנה מביאה שיגעון, כך אומרים; רוח אוטן השחורה, תוהו ובוהו וייאוש. לא שאני מאמין בסיפורים האלה. אבל איכשהו הרוח השתנתה שוב, ובפעם הראשונה בחיי, אבי, אני מרגיש בקסמה האפל... בנקודה זאת קולה של הרוח מפתה מכול, הרוח שנודדת עם מטען קל בלבד, הרוח שפונה להיכן שמתחשק לה..." מי שדווקא מאמינות בו ומצדדות בחפותו הן ז'וזפין וויאן. 

מי באמת שרף את בית הספר המוסלמי לבנות? האם יצליח הכומר לטהר את שמו? ומה עומד מאחורי דמותם המסקרנת והמשפיעה של אינס בינשרקי ו"אחיה" היפה כרים? קיראו.


יום ראשון, 26 ביולי 2020

'הסוד האחרון של איימי סנואו' מאת טרייסי ריס מאנגלית: רחלי לביא

כתבה: ד"ר רותי קלמן



תינוקת בת־יומה מתגלה, עירומה וכחולה מקור בשלג, על ידי ילדה בת שמונה בשם אורליה למשפחת וונווי. השנה היא 1831. 

אורליה עוטפת את התינוקת הקפואה בגלימה שלה ומביאה אותה לביתה. האֵם, שעוד מנסה להתאושש מעוד הפלה לא מתוכננת, אינה מעוניינת לקבל את התינוקת הזרה לביתה. אך הילדה עומדת על דעתה, והתינוקת נשארת, בתנאי שהאֵם לא תראה אותה. היא מקבלת את השם איימי סנואו, ומבלה את רוב זמנה במטבח עם המבשלות, או עם אורליה, שנוהגת בה כחברה וכאחות, והשתיים אוהבות זו את זו אהבת נפש, שאינה ניתנת להפרדה.

האידיליה בין השתיים, שבאה כפיצוי על חוסר היחס של הוריה של אורליה, תתנפץ ברגע שמתגלה מחלת לב קשה אצל אורליה. היא יוצאת למסע טיולים ארוך בן שנה, שלאחריו, היא עוד מחזיקה מעמד 3 שנים ונפטרת.

איימי, שסעדה את חברתה בכל התקופה הקשה הזו, מבינה, שמיד לאחר ההלווייה היא חייבת לעזוב את בית וונווי. אך מרגע זה היא תגלה, כי את צעדיה הבאים תכתיב אורליה גם מעולם המתים. מעטפות עם כסף, ועם הוראות מסתוריות, מובילות את איימי סנואו למסע לגילוי כל הסודות, שאורליה לא יכלה לחשוף אותם, קודם לכן, בגלל משפחתה.

המכתבים שתמצא איימי בדרכה בסגנון "מצא את המטמון", מלאי רמזים, שרק איימי יכולה להבין, בהכירה את אורליה יותר מכל אחד אחר. תוואי הדרך פותח בפני איימי עולמות שלא הכירה, שכן מעולם לא יצאה מתחומי כפר הולדתה. היא לומדת להסתדר לבד, בעזרת אנשים טובים באמצע הדרך, לעלות על רכבת בפעם הראשונה, להתאכסן בבית מלון, בבתים של חבריה של אורליה, להיחשף לזרים, להכיר משפחות מלאות אהבה וחום, לחוות נשפים, ולזכות במחזרים.

ובמסע הזה, כשהיא נפתחת לעולם, ולומדת להכיר את עצמה ואת הטבע האנושי על כל צדדיו, מסבירה לה גב' ריברתורפ את כוונתה של אורליה: "אורליה ידעה שהיא שללה ממך אפשרויות בכך שהשאירה אותך לצדה. כל זה שונה כעת. את יכולה לבחור מה שתרצי." ובכל זאת עדיין אין היא יכולה לעשות כרצונה. שכן, בנאמנותה הרבה לחברתה המתה, היא עדיין ממלאת את הוראותיה של אורליה. בכל פעם במקום אחר. 

כשהיא מתקשה לעזוב את בית משפחת ויסטר החמה והאוהבת, שעטפה אותה בחום והעניקה לה תחושה של בית, אומרת לה הסבתא של המשפחה: "החיים הם שינוי, איימי, והמקום הזה משתנה כמו כל דבר אחר... טוויקנהם שאת אוהבת היום תהיה שונה בעוד שנה ובעוד עשר שנים ובעוד עשרים שנה. אנחנו לא יכולים להיאחז בדברים. הזמן הוא כמו נהר. הוא נושא אותנו, ומהר מכפי שהיינו רוצים, בדרך כלל."

המסע הזה של איימי סנואו, בעקבות הנחיותיה של אורליה, נושא אותה כמו נהר, אל סודותיה של חברתה, אל גילוי עצמה, אל גילוי מהמורות החיים וטובם, ואל האפשרויות שלה לבחור את חייה מעתה והלאה.


יום רביעי, 15 ביולי 2020

'תעלול' מאת דומניקו סטרנונה מאיטלקית: שירלי פינצי לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מאייר זקן תושב מילנו, נקרא על ידי בתו, לשמור על נכדו בן הארבע בנאפולי, עיר הולדתו, שכן בתו ובעלה צריכים לנסוע לכנס שבו שניהם אמורים להרצות.


הוא מעולם לא שמר קודם על הילד, והוא גם בקושי ביקר את המשפחה קודם לכן. למעשה הפעם האחרונה שהוא ראה את נכדו, היה כשהילד היה בן שנתיים.


והנה משימה, שהוא מגיע אליה בעל כורחו. משימה שמכריחה אותו להתעמת עם שדי ילדותו בנאפולי המאפיונרית, עם פחדי ילדות, ועם ילד קטן ונבון, שחונך להיות עצמאי ולהפעיל כל דבר בבית. 


הסיטואציה, החדשה עבורו, תחייב את הזקן לבדוק מחדש את את מקומו: בתא המשפחתי. מה עליו לעשות כשבני הזוג הצעירים מעמידים אותו כשופט ביניהם. מה זה אומר להיות סבא. מה הוא באמת מקומה של האמנות בחייו, והאם החשיבות שלה בחייו, אכן נכונה. מה הוא - כן, ומה הוא - לא.


כדי להעסיק את נכדו, בזמן שהוא עובד על איורים לספר עבור הוצאה לאור, הוא נותן לילד לצייר בסמוך. כבר זמן מה שהוא מנסה לאייר את אותם האיורים, והוא לא מרוצה מהתוצאה ומעצמו. 


אבל כשהוא מניח לניסיונותיו, והוא מביט בסופו של דבר על ציורו של הנכד, שצייר אותו – הוא המום מהכישרון, אפילו מקנא. כי הילד בתחילת חייו, והוא כבר בסופם, אולי מבלי שהשיג את המטרות שהציב לעצמו בחייו:  "לקחתי ממנו את הדף ובחנתי אותו. הרגשתי כאילו ספגתי דחיפה עזה שהעיפה אותי ממרכז העולם לשוליו... הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי. הגבתי בהתערבות, תיקנתי משהו. הילד כמעט צעק בהתלהבות: "יופי סבא, ככה יפה יותר." ברגע שהגיעו אליי המילים "ככה יפה יותר", סובבתי החוצה את החוד השחור של העיפרון, כאילו היה בכוחו לפגוע לא בדף אלא במריו. הסטתי את מבטי, הקווים והצבעים הרעילו אותי. אמרתי בשקט: "כן, עשינו עבודה טובה היום." בשלב הזה מציע הסב, שכל אחד יחתום על הציור של השני, כאילו בזה הוא רוצה לנכס לעצמו את הכישרון של הילד. הנכד מתלהב מהרעיון, אבל כשהסב רוצה לחתום על הציור של מריו בצבע אדום, הילד אומר לו שיחתום בירוק כי זה מתאים יותר. 


"הוא צדק. הירוק התאים יותר לצבעים האחרים. אבל בינתיים נעצה ההשפלה שיפוד בנפשי. הרגש הזה היה בלתי נסבל בעיניי, וכדי להשתחרר ממנו קראתי: עכשיו, כשהמשחק נגמר, נהרוס הכול... לקחתי אחד מהם (את הציור של עצמו – ר.ק) וקרעתי אותו לאלפי חתיכות. "תעלול?" שאל בשקט. "תעלול." הוא פלט צווחה גבוהה ועזר לקרוע את כל העבודה שלי..."


כשהם משחקים ב"תעלול" הם בעצם פורקים את כל התקנות והמוסכמות. כי כשמשהו לא עובד כמו שצריך, ביחסים, בהכרה, צריך לעשות שינוי, צריך לחשוב מחוץ לקופסה, צריך לעבור על חוקים לא כתובים, כדי להתחיל מחדש. נכון יותר.


בשלב מסויים, ייקח הילד הקטן את הרעיון הזה, צעד אחד רחוק מדי. התעלול שלו, יוציא את הסב משליטה, אבל יגרום לו גם להביט פנימה אל תוך עצמו, ולבחון דברים מחדש.


יום רביעי, 8 ביולי 2020

'כוכב בודד' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן



591 ע' ונותרתי חסרת נשימה. איך היא יכולה בכל פעם לעשות לי את זה? לגרום לי לחכות לרגע שבו תהיה הפסקת פרסומות בטלוויזיה; לנצל כמה דקות לפני ההליכה לעבודה; לסיים את היום, רגע לפני השינה, עם עוד כמה שורות. כזאת היא, פאולינה סימונס, שיודעת למלא את הרומן שלה בדמויות מלאות, דיאלוגים עמוקים, מבטים רבי משמעות, קפיצות על פני הגלובוס ואהבות גדולות.


קלואי דוויין היא הדמות הראשית ברומן "הכוכב הבודד". קלואי נמצאת בנקודת הזמן שבין סיום בית הספר התיכון ותחילת המשך לימודיה. היא תלמידה מבריקה וכל האפשרויות למוסדות האיכותיים להשכלה גבוהה פתוחים בפניה. צמודים אליה עוד מתקופת הילדות, חברתה האנה, ששונה ממנה מאד באופייה, ושני אחים: בלייק, שהוא בן הזוג של האנה, ומייסון, שהוא בן הזוג של קלואי.


כבר מהתרשמות ראשונה, ניתן להבחין, שהרביעייה הזו מתפקדת יותר כאחים ואחיות, ושהדבק שמשאיר אותם יחד, הוא היותם יחד באופן טבעי מילדות ועד בגרות. עתה, כשהם עומדים להתחיל בדרך חיים חדשה, עם סיום התיכון, מתכוונים האחים לפתוח עסק, והבנות, אמורות להתחיל ללמוד באוניברסיטה במיין, אחרי שתצאנה לטיול בברצלונה. טיול שהן חולמות עליו כבר שנים.


האחים מחליטים שהם מצטרפים לנסיעה לברצלונה, אבל מסתבר שלכולם עוד חסר כסף למימון הנסיעה. מי שמתגייסת לעזרתם, תוך תנאים מחמירים, היא סבתה של קלואי, מודי: "יש לכם שלושה סעיפים ברשימת המשימות. לייפאיה בשביל אבא ואמא שלך, ריגה בשביל המשפחה שלי, ופרחים בטרבלינקה בשבילי. אם תעשו את הדברים האלה, אני אשלם בעד הנסיעה שלכם."


כשקלואי מביעה התנגדות למסלול המורחב, ומנסה להתעקש רק על ברצלונה, אומרת הסבתא "זה לא משא ומתן. זאת הצעה. קבלי אותה או אל תקבלי. את רוצה לברצלונה? טוב. תצטרכי להגיע לשם דרך המולדת שלי. ודרך פולין. לברצלונה דרך טרבלינקה." הילדה כבר בת שמונה עשרה, אומרת מודי להוריה של קלואי, והיא צריכה לפחות לנסות לחפש תשובה לשאלה המהותית העומדת בפניה והיא, איזו משמעות יש לקיום הזמני שלה בעולם האינסופי הזה. "ומה דעתך לבדוק, למשך חמש דקות, את מקומך בעולם" היא אומרת לקלואי "מה זה אומר לחיות? מה זה אומר למות?"


רביעיית הצעירים יוצאת לדרך. חוסר הניסיון שלהם בדרכים בולט לעין. השהות הממושכת זה עם זה, מוציאה את כל השדים מריבצם. כל אחד והסודות שלו, שיילכו וייחשפו במהלך העלילה.


מי שייכנס לעולמם, ולא כגלגל חמישי, הוא ג'וני ריינבו. בחור, בערך בגילם, אבל עם ניסיון עשיר הרבה יותר, בהוויות העולם, ובעיקר למוד סבל וצורך בהישרדות. 


ג'וני, הוא בחור שגדל פרא. מלא בכישרונות, ובעל אבחנה דקה בקריאת אנשים. מבט אחד, מהצד, ברביעיית הצעירים מספיקה לו כדי לאבחן את היחסים הלא־נכונים ביניהם, את אופיים, ואת משיכתו המיידית לקלואי. למחייתו, עובד ג'וני כמדריך תיירים, בעיקר במחנות המוות. בנוסף, הוא שר ברחוב עם גיטרה. קולו מדהים ויוצא דופן, וקלואי נשבֵּית, אך לא רק מקולו:


"היה משהו בג'וני ריינבו שחדר לליבה גם בעצב וגם בשמחה, והפריד בינה ובין המקום שממנו באה. היא לא ידעה מהו הדבר הזה. חיוכו הידידותי, פניו השדוניות, שערו המשוך אחורה, הזיפים הכהים, מראהו הצעיר ועם זאת הבוגר, רוח הנעורים שמילאה אותו, אף שעבר כל כך הרבה, עיניו השקטות המלאות איזה ידע על־טבעי אפל, כל אלה טילטלו אותה והפחידו אותה".


בהמשך יעמדו למבחן כל היחסים של כל החמישייה, וכמו כן תישאל קלואי את עצמה את השאלה שהציבה בפניה סבתא מודי קודם לכן. חוויית קריאה מובטחת. קיראו.


יום חמישי, 2 ביולי 2020

'לוכד הטיגריסים' פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אמרת "פאולינה סימונס" אמרת "של הביוקר", כמו שאומרים בשפת הרחוב, כשמדברים על איכות ועל סטייל.


כזאת היא כתיבתה של סימונס, שבכל פעם שאקח ספר שלה לידיים, אדע שאני הולכת להעביר זמן טוב באמת. להכיר דמויות חדשות ואמינות, ועולם חדש ומעניין. כטוב ליבה בכתיבת הרומן. כטוב ליבי – בקריאתו. 

ג'וליאן קרוז הוא בחור צעיר ומשכיל המתמחה בעיקר בתחום של דרמה אנגלית. יש לו טור יומי של "מר כל יודע" עם עצות ליומיום לעיתון, יש לו חבר טוב בשם אשטון, ויש לו כבר שלוש שנים בת זוג בשם גוון. ביחד עם חבריו, נוהג ג'וליאן לבקר לעיתים תכופות בתיאטראות, לצפות במחזות, כשלאחריהם, הם יושבים ומדברים עליהם, מנתחים את המחזה, את המשחק של השחקנים ואת הטקסטים. הם אוהבים לצאת יחד למסעדות וליהנות מהחיים הטובים.

באחת הפעמים האלו, טסו ג'וליאן וגוון, אשטון ובת זוגו, ריילי, לניו יורק מלוס אנג'לס, לראות את "המצאת האהבה'. מחזה של טום סטופארד שהועלה בברודווי. שום דבר לא הכין את ג'וליאן לאותו הרגע, שבו ראה את השחקנית שהחליפה את ניקול קידמן. "היא היתה מדהימה על אף גילה הצעיר והתפקיד שגילמה... היא הביאה לבמה עצב והידור, פיקחות, כאב וזעם. היא הביאה הכול. שום דבר לא נשאר מאחורי הקלעים. כל מה שהיה בה התגלה לעיני ג'וליאן." גוון, חברתו, משמיצה את משחקה של המחליפה, וג'וליאן מגלה שזה מפריע לו. הוא מאפשר לאחרים, להפריד בינו לבין בת זוגו בדרכם החוצה, כש"הד קולה של השחקנית המשיך להצטלצל באוזניו ולהלום בחזהו. אם כך, אני מתה. טוב; האהבה היא כמו קרח בידי ילדים..." ג'וליאן ניגש להחתים אותה על התוכנייה, והיא חותמת את שמה , ג'וזפין קולינס. לכאורה בזאת נגמר הקשר.

אך כעבור מספר שבועות נתקל בה ג'וליאן בחנות ספרים... הוא נבוך היא מקנטרת. הוא נשאר ללא מילים, אך מנצל הזדמנות ונחלץ לעזרתה להגיע לאודישנים. כעבור יום מאותה הפגישה, הוא נפרד מגוון ההמומה, כשעתה ברור לו שמצא את האחת והיחידה. הפגישה הקצרה הופכת ליום שלם, לשבועות, לכל עולמו. אבל העולם הזה מתנתץ ברגע אחד, שממנו ג'וליאן אינו חוזר לעצמו. הוא מתדרדר ומתמכר לתרופה מסוכנת, שרק בעזרתה הוא מצליח לראות את ג'וזפין בחלום.

חבריו, ובעיקר אשטון מנסים כמובן להוציא אותו מתהומות הייאוש, אך אינם מצליחים. השינוי מגיע בדמות דווי, איש קטן ממוצא וייטנאמי, העובד כטבח במטבחון וייטנאמי קטן. האיש הוא שמאן, שמאפשר לו לראות לא רק את העולם הזה, אלא מה שמעבר לו. אבל לשם כך, הוא מכריח אותו, קודם כל, לטפל בעצמו ולהתחיל להשתפר פיזית ונפשית. כמי שמשתייך לדורות שלמים של לוכדי טיגריסים, לכידה כאמנות, כדרך ללמוד על עצמך דרך הטיגריס, הוא מראה לג'וליאן את הדרך באמצעות הטיגריס. 

דווי מכין את ג'וליאן למסע שהוא לא אמור לחזור ממנו. ג'וליאן מוכן לצאת לשם, בתמורה למפגש מחודש עם ג'וזפין אהובתו. הוא יעבוד קשה כדי לממש זאת, והוא מצליח. אבל בזאת כנראה שלא תם הסיפור על ג'וליאן וג'וזפין. וג'וליאן ממשיך לשאול את עצמו שאלות, כמו זו ששמה פאולינה סימונס בפיו של השאמן הוויטנאמי, דווי: "השאלה שלפניך היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לענות עליה לעצמו. אתה, אני, אשטון, ג'וזפין. כל אחד מאיתנו הוא שומר נפשו שלו. על מה אתה מוכן לוותר כדי לחיות כפי שאתה רוצה? מה אתה מוכן להקריב כדי להשיג את זה? ואם תיכשל? כי גם זאת אחת האפשרויות שיש לך. שתהיה מוכן להקריב הכול ולא להשיג שום דבר. תוכל לחיות עם זה?"

אני כבר מחכה לעוד שני ספרים שישלימו את הטרילוגיה המופלאה והמרתקת הזו של סימונס. בינתיים, ממליצה גם לכם לקרוא את 'לוכד הטיגריסים'. 






יום שלישי, 23 ביוני 2020

'הקורא של ז'ול ורן' מאת אלמודנה גרנדס מספרדית: אינס ולר

כתבה: ד"ר רותי קלמן



שמונה שנים לאחר הסיום הרשמי של מלחמת האזרחים בספרד, עדיין מורגשים הֵדֶיהָ בכפרים שבאנדלוסיה. כך גם בכפר פואנסנטה דל מרטוס, שבו מתרחשת העלילה. אנשי הגרילה מסתתרים על ההר מפני הגווארדיה סיביל, המשטרה הפדרלית, ואנשי הכפר חצויים בדיעותיהם. לעיתים – מתוך פחד, יותר מאשר מטעמים אידיאולוגיים.


נינו בן התשע, גדֵל בתוך מטה המשטרה, שכן אביו שוטר. שוטר שנקרע בין מה שהלב מרגיש, לבין תפקידו, תפקיד שהוא ממלא בעל כורחו, כדי לפרנס את המשפחה בכבוד, ולהרחיקם מסכנה, האורבת בכל פינה. את קשיי ליבו, והקרעים שבנשמתו, הוא מספר רק בלילה, למרסדס אשתו, אמו של נינו, שמעבר לקירות הדקים, שומע גם־כן את השיחות של הוריו, וגם את בכיו ושברו של האב.


נינו הוא ילד נבון מאד, חד ראייה ומבין. מעבר לקירות חדר השינה שלו, בדירה שבתוך מטה המשטרה, הוא גם שומע את חקירות השוטרים, את הצעקות והבכי של האסירים. נוגע ללב, ניסיונו לגונן על אחותו הקטנה כשהיא נבהלת מאותם הרעשים "הקירות של בית-המטה לא ידעו לשמור סודות... קירותיו הדקים, מכוסי הנקבוביות, ספגו את הצעקות, מחאות חריפות חסרות תועלת, את רעש החבטות שנשמע כשגופי העצורים הוטחו אל הפינות... ואז שמעתי רעש אחר, קל, מתוק ובכל זאת עוד יותר נורא, הרעש שהשמיעו רגליה של אחותי פֶּפָּה כשצעדה על המרצפות. מה קורה, נינו? מה הם עושים? מה זה? אני לא יכולה לישון. הדמעות רעדו בקולה הדק, המבוהל, ועוררו בי קול בוגר, זה כלום, פֶּפָּה, רק סרט, הקול שלי נשמע עוד יותר משכנע כששיקרתי, הם שמו סרט... בואי, את רוצה שנשיר? אחותי בכתה ואני המשכתי לשמוע הכול, להבין הכול,... הארנבות רצות בים, הן רצות בים, הסרדינים על ההר... עד שאחותי נרדמה, צמודה אלי, חבוקה לגופי כמו ניצול שאוחז קרש הצלה, אבל אני עוד המשכתי לשיר בלחש את השיר הארוך ביותר שידעתי..."


בסתר ליבו מזדהה נינו עם אנשי ההר, הגרילה, ועם סנסרו הגיבור שלהם, שגם כשהוא מת, מישהו אחר הופך לסנסרו, כי מדובר בסמל, ולא בבן אדם מסויים. אבל כשמגיע המצב לידי עימות בין אנשי ההר לגווארדיה סיביל, אוספות האמהות במהירות את ילדיהן ומסתגרות, והילד נקרע בין נאמנותו ואהבתו לאביו, השוטר, איש הגווארדיה סיביל, לבין אנשי ההר.


מי שעוזר לו לעבור את התקופה הקשה והמתוחה הזו בכפר, הוא זר מסתורי, בן 30, שמגיע לאיזור ומכונה פפה הפורטוגזי. נינו נפעם מאורח חייו של הרווק המתבודד, ומבין, שמה שהוא מרגיש, אינו איזו הערצה כמו לאליל נוער "אני לא רציתי רק להידמות לו אלא להיות הוא ממש, לעזוב את החיים שלי כדי לעבור לחיות את החיים שלו, להתגורר בטחנה הישנה, לגהץ את הבגדים בזמן שישנתי עליהם, להעביר את הימים תחת קרני השמש ובלי חולצה, לחייך בשן חצויה, ושלא יהיה לי צורך אפילו לשאול את עצמי מאיפה היכולות שלי להקסים אנשים, לדובב אותם להנאתי ולהצליח לעורר בהם אמון, אפילו באלה שחשדו בצל של עצמם".


עוד דמות שמשמשת לו כדוגמא ומופת היא דונה אלנה המשכילה, שביתה עמוס בספרים. נינו נשלח אליה ללמוד כתבנות, ואחר כך שפות. אבל מֵעַל לַכֹּל, הוא גומע בשקיקה את כל ספרי ז'ול ורן שעל מדף הספרים שלה.


הקריאה בספריו של ז'ול ורן מוסיפה לו הבנה לגבי המציאות הסבוכה שמסביבו. כשהוא רואה את פפה הפורטוגזי מתלחש עם אביו, ושניהם יוצאים בהבעה רצינית מאד, הוא מפעיל את הידע שצבר מהקריאה "הודות לוורן הבנתי את הדברים טוב יותר, בדרך צבעונית, עוצמתית ומפורטת מהרגיל, הודות לנקודת מבטו הנבונה והפיקחית שבעזרתה הצלחתי לעקוב באותה קפדנות אחרי התהפוכות והסערות שכל כך ריגשו אותו... הספרים של ז'ול ורן, עוזרים לנער להחזיק מעמד גם בתוך בית המשטרה, ובתוך המציאות המאיימת שמסביבו. "המתים מנייר לא הותירו אלמנות, וגם לא יתומים שיבכו מעבר לשתי שורות, לכן אהבתי את הספרים האלה..."


אלמודנה גרנדס, מצליחה לפרוש לפנינו, דרך עיניו של נינו הצעיר, שמתבגר מוקדם מדי, את שׁוּלֶיהָ ונספחיה של מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה שם, ושאת הצלקות שהותירה אחריה, אי אפשר למחות עד היום מלב העם הספרדי.


יום שלישי, 16 ביוני 2020

'איך זה קרה?' מאת מייקל קוריטה תרגום: ירון פריד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



"איך זה קרה?" שואל את עצמו קורא הספר לאורך כמעט 352 עמודי הספר. גם רוב בארט, חוקר האף בי איי, שנשלח לעיירת הולדתו, פורט הופ, שבמדינת מיין, שואל אותה השאלה, ובכל פעם שהוא חושב שהגיע לאמת, מתגלה משהו שמשנה את נקודת המבט.


רוב נשלח לעיירה לחקור את מקרה ההיעלמות של ג'קי, בתו היחידה והאהובה של הווארד פלטייר, ואת היעלמות אהובה, איאן קלי. וכמו תמיד בעלילת מתח, שבה מעורבים רצח, סמים ואלכוהול, מנסים הרעים להערים ולהתל בטובים, וכל הדרכים לכך כשרות.


העדה המרכזית, היא בחורה צעירה וקטנטונת בשם קימברלי (קימי) קרפו, שגדלה בלא הורים וילדה בת, אותה מגדלת סבתה. קימי ידועה לא רק בהסתבכויותיה עם סמים ואלכוהול, אלא אף בסיפורים הרבים שהיא מספרת, שגורמים לכך, שתושבי פורט הופ כבר לא מאמינים לאף מילה שלה. לכן, כשהיא מספרת בהודאתה לרוב בארט, על מתיאס קֶרֶב, שבארט מכיר אותו מילדותו, תושבי המקום לא ממש מאמינים. מתיאס, לפי סיפורה של קימי, הזמין אותה ואת קאס חברתה לבלות עם סמים, אלכוהול ושחייה באגם, ליד אחד הבתים שהוא אחראי לתיחזוקם. קימי לא רצתה לקחת סמים, כי ניסתה להיגמל, אבל קאס דווקא התלהבה וקימי נכנעת. "אז אני כאילו רציתי להיגמל, כמו שאמרתי, אבל אם קאס ומתיאס היו עוזבים ביחד, הייתי נשארת לבד, לא ככה? רק אני וכמה בירות עלובות בשישי בערב. מי רוצה דבר כזה? אז אני כאילו... טוב. אתה יודע איך זה הולך, נכנעתי...


והן נסעו איתו לבית. אבל אחרי שהשתכרו וקאס ומתיאס לקחו סמים, הם חוזרים לאוטו, וכשהם עוברים ליד בית הקברות הישן, מתיאס דורס את ג'קי שעומדת על הדרך, ויורה באיאן כשנראה כאילו במקרה נפלט לו כדור. לאחר מכן, מספרת קימברלי, מכריח מתיאס את קאס ואותה, לעזור לו לזרוק את הגופות לאגם. לאחר שהם מטביעים את הגופות באגם, הם נוסעים. הבנות בהלם, ומתיאס מחלק להן הוראות בדרך כיצד לנקות את בגדיהן וכל מה שנגעו בו, ומאיים עליהן שיהרוג אותן אם הן תספרנה למישהו, ושהוא יידע על-כך מיד.


כשתוכן הודאתה של קימי נפוץ בעירה, מתקשים רוב התושבים לקבל את דבריה, בעיקר משום שהיא ידועה כשקרנית, ואילו מתיאס ידוע כבחור צעיר ישר, מוכשר ואחראי, שלא נוגע בסמים ואלכוהול. כעבור יומיים מהמקרה, נמצאת קאס ללא רוח חיים.


רוב בארט, החוקר של האף בי איי, מומחה להודאות של נחקרים. הוא יכול לדעת כמעט בוודאות, כשהנחקר משקר. הוא יודע שקימי לא משקרת, ולמרות שהוא בדעת מיעוט, הוא מצליח לשכנע את המשטרה לשלוח צוללנים לאגם, כדי למצוא את הגופות. אבל הגופות לא נמצאות. קימי, שלא התאוששה מהמקרה, נתפסת על מהירות, עם אלכוהול וכדורים לידה, ונראה לשוטרים, שהיא ביקשה להיעצר. היא מצפה לשמוע מבארט שהסיפור נגמר, שהגופות נמצאו ושמתיאס נעצר. אבל לחרדתה בארט מספר לה שלא מצאו אותן באגם. הוא מאשים אותה בשקרים, אבל היא מתעקשת בפני בארט, שהיא סיפרה רק את האמת. האם זו באמת האמת? הדרך להוכחה עוברת דרך התנכלויות רבות, מכשולים רבים וסכנת חיים. מותח. 

 


יום שלישי, 9 ביוני 2020

'האיש שלנו בהוואנה' מאת גראהם גרין ; מאנגלית: יואב כ"ץ

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'האיש שלנו בהוואנה' אינו ספר חדש. גראהם גרין כתב אותו ב-1958 לפני משבר הטילים בקובה שהתרחש בשנת 1962 בין שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות. ולמרות שהעלילה מתרחשת קודם לכן, אפשר להרגיש במתח פוליטי בקובה, ובאווירה של חשד וריגול.

אבל בניגוד לספרי מתח וריגול שאנו מכירים, כאן מדובר בסאטירה פוליטית ובסוג של פארודיה משעשעת על ריגול עם מצבים קומיים בהחלט. במרכז העלילה עומד וורמולד, סוכן שואבי אבק, ש"נשאב" לתפקיד של ריגול מטעם הסוכנות הבריטית לריגול. הוא כמובן לא מוכשר לתפקיד, וכל רצונו, להרוויח כסף, כדי לממן את גחמותיה של מילי, בתו היחידה והיפה, שיש בה שני קצוות מנוגדים. מצד אחד היא מתבגרת מפונקת, שמבקשת מאביה לממן כל מה שמתחשק לה, למרות שהיא מבינה שהוא לא מרוויח הרבה, ומצד שני, יש בה אדיקות קתולית נזירית, תוצאה של ההתחייבות שנתן וורמולד לאשתו, רגע לפני שעזבה אותו, שייחנך את הבת בדרך הקתולית.

וורמולד אינו יכול לעמוד בתחנוניה של בתו לממן את אהבתה לסוסה, על כל מה שכרוך בכך: קניית הסוסה, לימודי הרכיבה, אחזקת הסוסה באורווה וכולי. הוא מחליט להיכנס לתפקיד המרגל הבריטי היחיד בהוואנה, ש"מוצע" לו על ידי הסוכן הבריטי הותורן, או יותר נכון די די נכפה עליו בתואנה של חובה כלפי אנגליה. "לא הבנתי באיזה אופן אני עשוי להועיל לך." "אתה אנגלי, לא?" אמר הותורן נמרצות. "ודאי שאני אנגלי." " ואתה מסרב לשרת את ארצך?" "לא אמרתי את זה. אבל שואבי האבק שואבים חלק גדול מהזמן שלי." "זה סיפור כיסוי מצויין," אמר הותורן. "חשבו עליו לפרטי פרטים. המקצוע שלך מריח כמו משהו טבעי למדי."

רק אחרי שמתחילים לממן את תפקידו זה, הוא מבין, שהוא צריך גם "לספק את הסחורה" ללונדון. מכיוון שמצופה ממנו לגייס כמה סוכנים מקומיים, ולדווח מדי פעם, ואין לו שמץ של מושג איך לעשות זאת, הוא מחליט להמציא סוכנים ולהמציא דיווחים. וכשהוא מתחיל, הוא מצליח לרקום דמויות מלאות, עתירות אופי ופעילות, ומדווח עליהן, ועל הדיווחים הפיקטיביים, כמובן, שהם מספקים לו. אמנם מרגל הוא לא, אבל הוא מגלה להפתעתו שיש לו יכולות ספרותיות, ושלא רק שהצליח ליצור דמויות מעניינות, אלא שהן מתחילות להיות עצמאיות, כמו אצל סופר טוב, שדמויותיו נראות כל כך אמינות כמו דמויות חיות. ואכן גיבוריו של וורמולד כבר פועלים לבד, ובשלב מסויים, הופכים למציאותיים, מה שמסכן את חייהן שקרמו עור וגידים להפתעתו של וורמולד.

בלונדון מקבלים בברכה כל מה שהוא שולח. כשהוא מבקש כסף, הם שמחים שיש פעילות ומספקים לו, כשדיווחיו (הפיקטיביים) הולכים ומתרחבים, הם מחליטים שצריך להוסיף לו גם את ביאטריס כמזכירה וגם את רודי, כעוזר למנהל חשבונות, שמגיעים להוואנה ומתמקמים במשרדו הקטן.

וורמולד מאבד שליטה בעולם שברא וקם על יוצרו. ענייני הריגול הולכים ומשתבשים, והופכים לפוליטיים ומסוכנים יותר ויותר, כשסוכניו, יצירי דמיונו, נרצחים להפתעתו במציאות. ואפילו חברו, ד"ר הסלבאכר, מוצא עצמו מסובך בעלילה לא לו. ביאטריס מזכירתו מתגלה כעוזרת מוצלחת ביותר שעוזרת לו איכשהו לצאת מהסבך. פארודיה. כבר אמרנו?