כתבה: ד"ר רותי קלמן
במרכז הרומן ' מתחת לעור' ניצבים שניים. הראשונה היא תמר, עובדת סוציאלית צעירה, החושפת בפנינו, בגוף ראשון וללא כחל וסרק את עצמה, את ההיסטוריה שלה (התאבדות אימה כשהיתה בת 13, ההתקרבות של אביה לדת ונישואיו החדשים, הסבתא הנהדרת שמגדלת אותה), ואת כל תכונותיה, לטוב ולרע.
השני הוא אדם. צעיר אמריקאי שהיא פוגשת במהלך ביקור קצר שלו בארץ. לגביו רב הנסתר על הגלוי. כמו תמר, בת זוגו, גם אנחנו איננו נחשפים למה שמתחת לעורו, למחשבותיו, למרות שלכאורה הוא פתוח כלפיה ומשתף "העניין הוא...'אדם הניח את המזלג אף שהצלחת שלו היתה מלאה עדיין. "אפשר לעשן פה, נכון?" ועוד לפני שהספקתי לענות שכן, הוא הצית סיגריה ושאף ממנה עמוקות. "העניין הוא שחוץ מהשתייה, אני גם מכור נקי... אני פשוט רוצה להיות לגמרי פתוח איתך...'וה"פתיחות" הזו, לכאורה, תיבחן ותעמוד בסימן שאלה לאורך הרומן כולו.
סיפור כיפה אדומה, שסבתה סיפרה לה פעמים רבות בילדותה, יצוץ שוב ושוב במהלך הרומן. כלקח, שהיא אמורה הייתה ללמוד ממנו, איך לא להיכנס ליער עם כל הסכנות האורבות בו. אבל תמר דווקא נמשכת לזאב, ולו רק בגלל שהיא מתקשה להאמין, שהבחור הנקי מאלכוהול וסמים, שמאוהב בה קשות, ומתנהג כל כך יפה, עלול להזיק לה "ניסיתי לדמיין את הבחור הנקי ושופע החמימות שישב מולי במצב מטורלל לגמרי. לא הצלחתי."
אבל לאורך הרומן יתגלו עוד ועוד דברים תמוהים, שידליקו אצל תמר נורות אדומות, שאת רובן היא תכבה באהבתה "אם פעמון אזעקה כלשהו צלצל בחלק מרוחק בראשי, הרי שכיביתי אותו בלי לחשוב פעמיים. ראי מה יפים הפרחים ביער, ילדונת. אולי תקטפי זר לסבתך החולה?"
מידת ההשפעה של התאבדות האם, על תמר הבוגרת, אינה ניכרת במודע. אבל כשהיא מכנה, בדיעבד, כבוגרת, את אימה של כיפה אדומה "חסרת אחריות", שהרי "איזו מין אמא שולחת ילדה קטנה לתוך היער לבדה?" אפשר לשמוע בסב טייטל, סוג של האשמה כלפי אמה שלה, שהותירה אותה לבדה, להתמודד עם זאבים.
לעומת האם הנעדרת של תמר, אנו מוצאים את גירסת הקיצון בג'קי, אימו של אדם, אותה פוגשת תמר כשהיא מגיעה לפלורידה, לביתו של אדם. אמו מתגלה כדמות מוקצנת, עם בגדים יוצאי דופן, פאות צבעוניות, ציפורניים ארוכות שנצבעות באדום בוהק, מה שמעלה בתמר אסוציאציה לטפרים, ופה מושחז ומשתלח. ג'קי, אינה מהססת להגיד את אשר על ליבה, לעשות סצינות במקומות ציבוריים, להביט בעין רעה וביקורתית על תמר, לשמור על כל צעד של אדם, ולהסית את ליבו כנגד חברתו.
כדי להתרחק מהשפעתה, עוברים השניים לדירה קטנה, נהנים מאהבתם, מעבודתם המשותפת עם מכורים (היא כעובדת סוציאלית, והוא כמכור נקי) ומבישולים משותפים. 'אדם הכתיר את עצמו כעוזר טבחית. הוא עזר לי לשטוף, לקלף ולקצוץ, אך לא בישל בעצמו. בתור מי שהירק היחיד האהוב עליו היה פטריות הזיה, הוא למד בהדרגה להכיר ואפילו לחבב סוגים שונים של ירקות. "אני יודע שלא טוב להעריץ אנשים... אמר לי ערב אחד בעת שסעדנו את לבנו בפאי רועים לאור נרות. "אבל את באמת מושלמת. אני רוצה שתדעי שככה אני חושב." הוא הביט בי בעיני כלבלב מלאות אמון.'
את האידיליה יפרו, שוב ושוב, מצבי הרוח המתחלפים שלו. שייגרמו בעיקר בשל ההפסקה של נטילת התרופות, שאמורה לייצב את נפשו הפגועה. האם יש סיכוי לאהבתם? האם יש סיכוי להצילו, או שכיפה אדומה תיטרף לבסוף על ידי הזאב? האם הזאב יוכל להפוך באמת ובתמים לכבשה תמימה? או שכיפה אדומה תבין שהיא בסכנה ותצליח לצאת במועד מהיער?
כשהסופרת שירז אפיק מדברת על מכורים ופגועי נפש, היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת, שכן התמחתה בדיוק עם סוג כזה של חולים. הרומן כתוב טוב ומעניין. קיראו.
