יום ראשון, 4 בדצמבר 2022

'פגישה בקצה הערב' מאת רחל טלשיר

  כתבה: ד"ר רותי קלמן


שלושה אחים בערוב ימיהם יושבים ומחכים לעת ערב לאורח או לאורחת. מירקה, האחות הגדולה, בת ה-85, זאב בן ה-82, ובצלאל בן ה-81. קצה הערב, אינו רק זמן מוחשי של אותו יום בהווה, אלא סמל לגילם, לערוב ימיהם. ולמרות הגיל, ולמרות כל מה שעברו, כל אחד לחוד, ובמשותף, כולל הבגידות והכעסים והשתיקות, הם עדיין שרויים יחד, מקובצים בחדרה הקטן של מירקה בקיבוץ 'נאות מדבר', ומחכים.

שני האחים יודעים מי אמור/ה להגיע. אך מכיוון שגזרה על עצמה שתיקה והעמדת פנים של תשושת נפש, אין מירקה יכולה לשאול אותם מי האורח שאמור להגיע. היא רק מבינה זאת –  מההכנות שהכינה אותה מריוויק, המטפלת הפיליפינית טובת הלב שלה, שיודעת להעניק לה רוך וחיבה שלא קיבלה מאימה מעולם, ומהחולצות החגיגיות של אחיה, כמו גם, מהיותם יחד איתה, שעה ארוכה מול מסך הטלוויזיה הגדול.

במסך מוקרנת תוכניתה של מאיה מצליח, המראיינת בחור שמספק אקסטזי, ולעיתים מנווטת השיחה שעל המסך, את כיוון הרהוריה של מירקה, שלמרות העמדת הפנים של מי שאינה מבינה מה קורה סביבה, היא צלולה לחלוטין. מחשבותיה, הנפרשות לפנינו, מגוללות את סיפור חייה וחיי אחיה, מבית ילדותה העני ברחוב נטרוביצ'ה 7 בלודז'; בית המלאכה המשפחתי, שבו הועסקו הילדים, שעות על שעות בכל יום; גטו לודז'; המחנה, נוילנד, שהשתתפו בבנייתו בהוראת הנאצים, ועד הגעתם לארץ, ולקיבוץ.

לפי הבנתה של מירקה, יש רק ארבעה שיכולים להגיע. ועם כל אחד מהם יש לה סיפור ארוך: האשק, אותו הכירה בילדותה, שהיה אהבתה הראשונה, וגם אבי בתה, דפני. האשק, שעזב אותה ואת הקיבוץ אחרי סיפור ארכיון המרי; דפני, הבת, שהיתה כרוכה אחרי אביה, האשק, בקיבוץ "האשק נשא אותה על כפיו כאילו היתה פעימת הבריאה". דפני, בתה, שעזבה את הקיבוץ, כשהבינה שחברי הקיבוץ מתקשים בשל המנגנון החברתי שלהם, לקבל התנהגות שונה מהמקובל, כשהחבר שלה, מביא את מאכליה המיוחדים של אמו, לחדר האוכל של הקיבוץ, ופורש אותם בתמימות ובנדיבות על השולחן. שעזבה גם באכזבתה ממירקה, שלא ידעה להיות אמא חמה, כפי שלא קיבלה חום מאמה, שלה; דולפי, העציר הגרמני, שעימו היתה לה מערכת יחסים בתוך נוילנד, המחנה שהקימו הנאצים, כאחיזת עיניים להתיישבות יהודית כפי שמירקה מסבירה "הם רצו שניראה לעיני צבאות בעלות הברית כמו שמורת טבע של יהודים". דרכי השניים נפרדים כשהיא יוצאת משם. אך מהקיבוץ היא שולחת לו אינספור מכתבים, למרות שאינה מקבלת ממנו אף מכתב, למעט שרשרת אחת; ורובי, בנו של בצלאל, אחיה. רובי שנקשר אליה באופן מיוחד, גורש מהקיבוץ והפך לאמן מפורסם.

"נשארו רק ארבעה אנשים שהסיכוי לראות אותם עדיין מתעתע בי עד כדי כך. רק בשביל לראות פעם נוספת, אולי אחרונה, את הַאשֶק או את דוֺלְפִי או את רוּבּי או את דפני אני מסוגלת לשבת ככה כל הערב. תשושה מרוב סקרנות, מכורסמת מרוב ניחושים. האחים שלי שבוהים בטלוויזיה מאמצים את כל כוחות ההתאפקות שלהם כדי להתנהג כאילו עוד ערב רגיל. "מירקה?" זאב קורא בשמי בקול רם ומתבונן בי כדי לאמוד עד כמה אני מנותקת וכלואה בתוך עצמי... ויש לי סיפוק מהאופן שבו הציפייה אוספת אותנו בתוך חדרי, מלכדת את שניהם לצדי ומשכיחה כעסים. המחלוקות שהפרידו בינינו, המבוכות, הבגידות, הכול כאילו חלף."

לאחר שאנו נחשפים לסיפורים של כל המועמדים להגיע, לדעת מירקה, אנו הופכים לסקרנים גם־כן. אך נאלצים, כמוה, להמתין, ובינתיים אנו נחשפים ליתר הסיפורים המעסיקים את מוחה, ומעסיקים אותנו, ביחד איתה, עד שיגיע האורח, או האורחת.

נראה, שהקשר שלה עם רובי, בנו של אחיה, הוא המקשר בין כל האירועים. דרכו מצליחה מירקה לבטא את כל מה שעבר עליה בחייה. להוציא מילים, שהיו כלואות בתוכה, כשרובי מעבד אותן למיצג אמנותי, שבו משולבות טראומות חייה (ביניהן התינוקות שאבדו בחייה – תינוקת אחות, אחותה רייזלה החולה, התינוקת שאיבדה במחנה, ובתה שאבדה לה – כל אלה שבכו את חייהן וכאבן, ובמקרה של דפני, את הלילות הבודדים שלה בחדר הילדים בקיבוץ). רובי הוא האקסטזי שלה. הוא שמאפשר לה להיפתח ולהשתחרר, כפי שלא עשתה מעולם.

רובי מבין כבר בילדותו, שהוא אמן. ובשם האמנות, הוא פורץ את גבולות הכללים החברתיים, שעמדו גם בבסיסה של המהות הקיבוצית. כשהיו ילדים, נכנסו דפני והוא יום אחד לחדרה של מירקה, ובשעה שישנה, הוא יוצר. "נרדמתי והתעוררתי ונכנסתי אליהם כדי להציע להם משהו מתוק לאכול ומשהו חם ללגום. כשנכנסתי לחדר המשפחה איבדתי שליטה והתחלתי לצרוח. כל חומר נוזלי, דליל או סמיך, שהיה בבית נמרח על הרהיטים, על הקירות ועל הרצפה. רובי ודפני נצצו מרוב גאווה. "רובי," אמרה דפני הטובה שלי, "רצה שנכין לך הפתעה." התגובה של מירקה מתבטאת בצרחות. דפני מגיבה בבכי, ואילו רובי, אינו מתחרט לרגע, ורק עומד נפעם אל מול יצירתו.

בשל אירוע שלו בצבא – שבעקבותיו הוא מסתגר שנה בחדרו, מעמיק הקשר בין רובי האחיין למירקה. אחר כך, כשייצור את בובות הענק הבוכות, ממסמכי ארכיון המרי של הקיבוץ, תכפר מירקה, על הצעקות שצעקה עליו בילדותו, כשצבע את קירות חדרה. היא תיכנע לאמנות, זו שאינה נכנעת למוסכמות. זו שאומרת ומביעה כל מה שהיא מוכרחה להביע. היא לא תמנע ממנו להשתמש בכל התעודות והמסמכים שנאגרו שם מתקופת השואה, ואף תשתף איתו פעולה, כשהיא מנקבת את כל הניירות לבקשתו. היא לא תפסיק לדבר, כשהוא יאיץ בה לשחרר את כל מה ששמרה בליבה, כל מה שהיא סוחבת איתה כמשא כבד, כמצפון שמכה על חטא. בכי התינוקות של ילדותה, הילדות שלה, השואה, והילדים בבית הילדים שבקיבוץ. המילים שלה, תשמשנה אבני בניין ליצירתו, ומקור ההשראה.

כשמתגלה המעשה – מגורש רובי מהקיבוץ, ומירקה מתחפרת בשתיקתה. עם השנים הוא יהפוך לאמן אוונגרדי מוערך ברחבי העולם, שבובות הענק הבוכות שלו הופכות לדבר החם ביותר בעולם האמנות."... התינוקות המורעבים. רעבים לאהבה, רעבים לליטוף, רעבים לתשומת לב. בכל פעם שמישהו צועד לקראתם, מתקרב, מתגברת מקהלת היבבות המיוסרות, בכיות ואנחות, כל הצרחות שהצלחנו להיאטם אליהן, כל היללות שנותרו בלי מענה... הקהל נסוג לאחור ומפקיר את הבובות לגורלן... מדי שנה, ביום השואה, בא מישהו לצלם את התינוקות של רובי, ובדרך כלל מעמידים ביניהם את בצלאל גן-ניר כדי שיספר על הסערה שעוררו פעם תינוקות הנייר בציבור הישראלי. התפקיד של בצלאל הוא להגיד: "האמנות של רובי גניר דוחסת. רובי גניר המציא את הדרך לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד." "התפקיד של מריוויק" אומרת מירקה על המטפלת הפיליפינית האימהית כל כך "הוא להתחנן אל הבובות שיפסיקו כבר ליילל..."

וכמו רובי גניר, אחיינה של מירקה, מצליחה גם הסופרת, רחל טלשיר, בספר זה, להחזיק אותנו, הקוראים, גם במתח, גם בעניין, וגם בתנועה – היסטורית, רגשית, אישית. ובדיוק כמו רובי גניר, האמן, גם היא מצליחה לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד, גופה של מירקה, שרק מבחוץ נראה דומם. אך אנחנו הקוראים, זוכים להיות שם איתה, אורחים לרגע. מתחילת זיכרונותיה ועד קצה הערב.

 

יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

'החנות למכשירי כתיבה בטהראן' מאת מרג'אן כמאלי ; תרגום צילה אלעזר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


המוטו של הספר מכיל ציטוט מתוך שיר של המשורר האיראני ג'לאל א-דין רומי: "הביטו באהבה ראו איך היא מתמזגת עם המאוהב. הביטו ברוח ראו איך היא מתאחה עם האדמה מפיחה בה חיים חדשים". והרוח הזו, רוחה של האהבה, תוסיף להתקיים בליבם של רויא ג'וּן ובהמן אסלן, שני צעירים בני שבע־עשרה, שנפגשים בחנות כלי כתיבה בטהראן, וקוראים בה בלהט ספרות יפה, שירה, ובעיקר משיריו של רומי, המשורר האיראני הנערץ.

בחנות הזו, של מר עלי פח'רי, שאינה מכילה רק דיו ונייר, אלא גם מכילה בין דפי הספרים את התרבות האיראנית העשירה, מוצאים השניים זה את זו, כמו שתי נשמות תאומות. אבל הם חיים באיראן. בשנות החמישים שבה אין ממשלה יציבה, שבה כוחות מחתרתיים רוחשים בה, גם אז וגם היום. מלחמות בין קידמה לשמרנות. בין פנאטיות דתית לנאורות.

יש מי שתומכים בשאה, ויש מי שתומכים במוסדק, ראש הממשלה הליברלי, שמתיר להסיר את החיג'אב, שמאפשר חירות מה, שגורמת לבהמן להפיץ חומרי תעמולה למענו, לסכן את חייו, ולרצות לשנות את העולם"... העם שלנו תקוע באותה צורה. לכוד במעמד שלו, בגורל שלו," אמר בהמן בלהט ואחז בידה. "אבל אנחנו יכולים לשנות את כל זה. באמצעות דמוקרטיה. אנחנו בדרך הנכונה..." בעולם לא יציב שכזה, אהבתם אינה יכולה להישאר בפינה ההיא שלהם, שבחנות כלי הכתיבה.

ואמנם ברגע שבהמן מוציא את רויא החוצה, למרות שהם אינם מאורסים, וההליכה יחד – שהיא כבר בגדר התרסת אוהבים – נחשפת רויא למציאות הפוליטית שמסביב: "כשעמדה שם איתו בהמון, הרגישה רויא כאילו העתיד גדול וחסר גבולות יותר משהעזה להעלות על דעתה. היא נשענה על המחסום והצטרפה לשׁרים. בנוכחות שם היה משהו מעורר. בכל איבר בגופה חשה התעוררות, תחושה של הבטחה. וככל שהתחזק ביטחונה, כן צעקה בקול רם יותר ויותר... בהמן התקפל לפתע. הוא התנשם בקושי. היא רכנה מעליו כשנאבק על כל נשימה. כשהסתכלה סביבה ראתה מאחוריהם שלושה גברים מחייכים... האמצעי שבהם החזיק אלה מעוטרת בשרשרת משוננת... "אזהרה קטנה, מר אסלן," מר האש עם אלת השרשרת. "אל תפיץ כל כך הרבה שטויות. זה לא טוב בשבילך".

 בהמן שותת דם, מושך את רויא מן הכיכר אל רחוב צדדי שקט. "את בסדר, רויא ג'וּן? לא נפגעת או משהו?" "אתה זקוק לרופא, בהמן." "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך לקחת אותך לשם" הוא אומר בכאב ורוצה רק להרחיקה משם. אבל רויא, עדיין מזועזעת, מציעה לדווח למשטרה, והוא עונה לה כשדמעות בעיניו "הם המשטרה".

למרות המצב הקשה מסביב, ולמרות שאמו של בהמן – הנתונה למצבי רוח דכאוניים ומשולחי רסן – אינה רואה בעין יפה את אהבתם, מחליטים השניים להינשא. מתקיימת מסיבת אירוסין בבית הוריה, אך זו מתקלקלת בהשתלחות מילולית אכזרית של אימו.

למרות הכל, מתכוננת משפחתה של רויא בהתרגשות לחתונה, מנסה להמשיך ולחיות את חייה גם בצל ההפגנות, השלטון הלא יציב והניסיונות להפיכה שלטונית. כשאינם מצליחים להיפגש, מצליחים השניים לשלוח זה לזו מכתבי אהבה, המוטמנים על ידי מר פח'רי בתוך ספריו, ומועברים ביניהם.

באחד המכתבים שמקבלת רויא, כותב לה בהמן שהוא רוצה שהיא תגיע לכיכר מסויימת, ואז יילכו שניהם למשרד רישום נישואין, להתחתן, עוד לפני החתונה המסורתית. כדי לקבוע עובדות, שאיש לא יוכל לשבשן.

אך מכאן בדיוק הכל מתחיל להשתבש. רויא מגיעה לכיכר שהוזכרה במכתב. היא נקלעת להפיכה שלטונית ולמהומות שיגיעו עד לכדי יריות. כשהיא מבוהלת ומזועזעת, היא מבינה, שבהמן כבר לא יגיע. היא מקווה שהוא לא נפגע במהומות, ונסערת, היא בקושי מצליחה להגיע לביתה.

לאחר ימים של ציפייה לקשר, ודאגה לשלומו, מקבלת רויא מכתב דרך חנות כלי הכתיבה. במכתב שחתום על ידי בהמן, נכתב שהוא עומד להתחתן עם זו שיועדה לו על ידי אמו. נויא ההמומה מבינה מהמכתב, שבהמן נכנע לרצונה של האם.

מכאן והלאה יחיו בהמן ורויא את חייהם בנפרד, יקימו משפחות, וישמעו זה על זו רק דרך חבר משותף. רק לאחר שישה עשורים, יווצר קשר משמעותי, ואז יתבררו העובדות.

ספר מרתק, שמביא בפני הקוראים לא רק את אהבתם של המופרדים בעל כורחם, אלא גם את ההשפעה הקשה של הפוליטיקה האיראנית רבת הסכסוכים והשנים, על כל אחד מהאזרחים. סכסוכים שאינם מאפשרים לעם האיראני לחיות בשקט, בחופש, ליהנות מהתרבות העשירה, ומהמסורת המשפחתית האיראנית שופעת המאכלים מחממי הלב. הם שיוסיפו לסמל את הבית החם, והקשר בין בני המשפחה, שמאפשר להם לשרוד, לחגוג את חגיהם ולאהוב.

 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

'כשהגפן תסלסל עליו' מאת לילך קופולוביץ

כתבה: ד"ר רותי קלמן


יואב נבו, ילד חכם, יחיד לאם חד-הורית, מוצא עצמו בפני מציאות מרה, בלילה אחד, כשאמו אינה חוזרת בלילה מעבודתה. יואב, בן אחת־עשרה וחצי, באותו לילה גורלי, מבין לאחר שעות של ציפייה, שקרה אסון לאמו. וכשהוא מרים את הטלפון כדי לחייג למשטרה, הוא רואה בעד החלון, ניידת משטרה מתקרבת לבניין בו הם התגוררו. השוטרת שבניידת הזו – שנאלצת להסביר לו, שאמו נפטרה מדום לב בדרכה הביתה – תלווה אותו, לא רק באותו הלילה, אלא גם בחודשים הבאים, בחום ובאנושיות רבה. יואב מועבר מיד לכפר ילדים, שמנהלו, דורון, יודע להביט בעיניו של יואב, ולא לעזוב אותו לבד, בכל שנות שהותו שם.

אבל יואב אינו מוצא שם את מקומו. המדריכים הממונים עליו אינם מוצאים את הדרך לליבו המדמם. הוא אינו נותן לאף ילד להיכנס לחומה הבצורה של ההגנה שבה הוא מתבצר, והחיים בכפר הילדים הופכים את חייו לסבל מתמשך. "ילד שבלילה אחד מתנפצת לו המציאות לרסיסים והוא תלוש, נע ונד ממציאות אחת למציאות אחרת מבועתת, שהכניסה אליה היא דרך שער צבעוני, עובדת סוציאלית אחת שמתבוננת בשעון ורק מבקשת להמשיך את יומה, ומנהל אחד שמבין שהוא מסתכל בעיניו של ילד בן אחת־ עשרה וקצת, והוא חייב לומר את האמת, הוא לא מייפה את המציאות..."

כעבור ארבע שנים. לוקח אותו דורון, אל חוות הכרמים של משפחתו. שם מגלה יואב לתדהמתו, שגילי, אחותו של דורון – שאותה ראה בביקוריה בכפר – הכינה עבורו חדר, ושהיא ובעלה, עמוס, רוצים לאמץ אותו. "לא האמנתי שאני אצא מכפר הילדים. גילי הגיעה לשם, ובשיחה אחת, מונולוג שלה, היא הצליחה לסדר לי מחשבות ומועקות של שנים. גילי הצילה אותי, היא גרמה לי להאמין, בזכותה אני מרגיש שייך" כך ייספר יואב ברבות השנים ללני חן גפן, שתיכנס לחייו, כמו הגפן שחדרה מן המרפסת לאותו חדר שהפך לשלו.

 "פתחתי את דלת היציאה למרפסת, משב רוח קר חדר פנימה. זו הייתה מרפסת קטנה. התקרבתי למעקה הפתלתל ושם היא הציצה בי. היא הסתלסלה כל הדרך אליי בקנוקנות מלאות גאווה. זה נראה שהיא חיכתה לי כשנגעתי בה. היא טמנה בידי עלה בודד שנותר בה, גפן מסתלסלת, עלה בודד אחד כמוני שמחפש מרגוע, מזור לכאב וחמלה."

לני גפן ויואב מתוודעים זה לזו בתור ילדים. כשהוא מתחבא בחציר והיא, שמגיעה לביקור במקום, מוצאת אותו, והם מתחברים מהשנייה הראשונה, כשהם טמונים בחציר. אז הוא גם מוצא שם טבעת ונותן לה, מבלי ששניהם יבינו את הסיטואציה הרומנטית, שתחלחל לליבם יותר ויותר עם הזמן, כשישובו וייפגשו תחילה במקרה, ולאחר מכן בכוונה גדולה.

אותה גפן שהסתלסלה על ידו של יואב, תהיה זו שתכבוש את ליבו לעד. הוא לוקח אותה למקום שהוא אוהב, למכמורת. "בכניסה למכמורת לני שתקה. היא הגיבה בדיוק כמו שאני הגבתי בפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. כשירדה מהרכב היא חלצה נעליה והחלה לרוץ ברגליים יחפות ובמכנסי ג'ינס מורמים עד הברכיים אל המים, וכשהיא עמדה שם לא ראיתי ים, לא ראיתי גלים, לא ראיתי איך הקצף נוגע בגרגרי החול ומשאיר עליהם שובל מלוח, ראיתי קרן שמש נוגעת במים ומפזרת עליהם מסביבה טיפות נוצצות של יהלומים מלוחים."

הדרך להיפתח, ולאהוב עד הסוף, לא תהיה קלה עבור מי ששם בריחים על נשמתו כשאיבד את אימו. החומה שהוא מבוצר בה, תתקשה ותתקשח, כשיהיה מעורב בצבא בפעולה שהוביל, ושנכשלה שלא בעטיו. הכעס על מותם של שלושה מחייליו, גורם לו למעשי קיצון, ולוועדת חקירה צבאית. הוא מחליט לעזוב את הצבא, את הארץ, את חברתו, ולפתוח דף חדש בעסקים. בחו"ל, ביחד עם חברו מיתר. בארץ ידאגו לו שגב חברו, לני גפן החברה, וגילי ועמוס, הוריו המאמצים.  כשהקשרים הסבוכים בנשמתו יותרו, יוכל יואב לנשום סוף סוף לרווחה, ויתיר לקרן השמש ולגפן להסתלסל היישר אל ליבו.

 

יום רביעי, 9 בנובמבר 2022

'לילה אחד באוגוסט' מאת ויקטוריה היסלופ ; תרגום: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפנינו סאגה ארוכת שנים של משפחה יוונית, משפחת ונדולאקיס, שבראשה עומד אבי המשפחה אלכסנדרוס ונדולאקיס. ברשות המשפחה אחוזה ענקית ונכסים. אך כפי שאנו מכירים מהמציאות, ובוודאי מהספרות, העושר לא בהכרח מביא לאושר.

בנו של אלכסנדרוס, אנדריאס ונדולאקיס, נשוי לאנה היפהפיה כבר שמונה שנים. ורק עכשיו הצליחה אנה להרות. בתור סנדק "נונוס", מציע אנדריאס את בן־דודו, מנוליס, הדומה לו מאד. אנה מנסה להסתיר את שמחתה לשמע הצעת בעלה, שכן מנוליס הוא מאהבה. "מנוליס היה בחירה טבעית לתפקיד הנונוס, לנוכח העובדה שלא היו להם חברים קרובים. אבל אנה לא רצתה להציע זאת בעצמה. רק בקושי הצליחה לרסן את שמחתה." "רעיון מצויין" היא עונה לבעלה.

אחרי לידת בתה סופייה "אנה פסעה בתווך, מרהיבה כמו ורד במלוא פריחתו, ומצדיה שני הגברים הנאים, שנראו כמעט אציליים, בחליפות כהות. בלבוש כזה היו אנדריאס ומנוליס דומים להדהים, עוד יותר מן הרגיל. התינוקת נמנמה בזרועותיה של אנה, עטופה בתחרה לבנה... כעבור כמה דקות החל הטקס: התינוקת הופשטה מבגדיה, הוטבלה שוב ושוב באגן, נמשחה בשמן, שערה נגזז...  בחלק הראשון של הטקס צרחה סופייה בקולי־קולות מרגע שהוטבלה, ורק שברי פסוקים נשמעו מדי פעם מבעד ליללותיה. רגע ההפוגה הראשון היה כשמנוליס ענד לצווארה צלב זהב יפה – המתנה הרשמית שלו כסנדק. אנה חייכה. אולי התינוקת אוהבת תכשיטים יפים, בדיוק כמו אמה, חשבה בלבה..."

לעומת המשפחה העשירה של בעלה, אביה של אנה, יורגוס פטראקיס, הוא דייג פשוט. אך לא רק מהטעם הזה, אין הוא מרגיש בנוח בקרב האורחים בטקס ההטבלה של נכדתו. אלא גם בגלל מחלת הצרעת, שבה איבד יורגוס את אשתו. אמה של אנה נפטרה במושבת המצורעים שבאי ספינלונגה, ועדיין נמצאת שם גם אחותה של אנה, מריה. רוב האנשים משתדלים לשמור מרחק ממנו, כאילו גם בו דבק החולי.

לאחר החגיגות, חוזרת השיגרה לאחוזה. אך אנה אינה מקדישה את זמנה לסופייה התינוקת. כל כולה, מחשבתה ואושרה, נסובים בעיקר לפגישותיה ההולכות ותוכפות עם מנוליס, שמשתמש בהיותו סנדק של בתה, כתירוץ להגיע בכל פעם לבקרה. אך בעצם, הוא מגיע כשהילדה יוצאת לטיול, כדי להתייחד עם אהובתו.

מה שמעיב על אושרה של אנה, היא הידיעה שהיא שומעת, שמצאו תרופה לצרעת, ואחותה, מריה, אמורה לשוב בקרוב. מריה, היתה מאורסת למנוליס, לפני שחלתה. במקום לשמוח בשמחת אחותה, חוששת אנה, שמריה תגזול ממנה את אהובה. 

אנדריאס, בעלה של אנה, שאינו חושד בכלום, מגיע לביתו יום אחד מוקדם במכוניתו. הוא שומע את קולות האהבה הבוקעים מחלונה של אנה, ומבין. הוא עוזב את המקום בלא עימות. אך מרגע זה הוא יהפוך לסר וזעף, ויתכנן את צעדיו עד לרגע הדרמטי בלילה אחד של חודש אוגוסט. באותו לילה נערכו חגיגות לכבוד שחרור המצורעים וחזרתם לחיים נורמליים ובריאים. חלקם נפגעו בגופם, וחלקם – לא.

מריה אכן שבה, אך היא מאוהבת בדוקטור שהביא את התרופה לאי ספינלונגה, ואין לה שום כוונה לחזור למנוליס. אבל תהיה סיבה דרמטית אחרת שתרחיק את מנוליס מאנה. בגופו, אך לא בנפשו, שתהיה לעד קשורה בעבותות אהבתו אליה.

גם חייו של אנדריאס משתנים לחלוטין, ומי שתופסת כעת את הבמה, היא מריה, שתפגין חכמה, צניעות, אהבה משפחתית, וחמלה. כל מה שלא התקיים באחותה אנה.

ויקטוריה היסלופ כתבה קודם את הספר 'האי של סופייה', וספר זה הוא ספר המשך. אך ניתן לקרוא אותו, גם מבלי לקרוא את הספר הקודם. היסלופ מספרת, שהעניין שגילתה באי ספינלונגה ובמחלת הצרעת, החל בטיול שלה ליוון, והיא הופתעה לגלות שהמקום היה כמו כפר קטן ויפה בפני עצמו "אווירה חמימה ושמחה שררה במקום, ומכיוון שציפיתי לאומללות ולייאוש, הופתעתי. הבנתי שהחולים לא באו לשם רק כדי למות, אלא כדי לחיות" היא מספרת. "הטיול ברחבי האי ארך פחות משעה, אבל הוא מילא אותי חוויות ושאלות. עד שחזרנו לנקודת המוצא כבר התגבש בי רעיון... והתרחיש הזה נהפך ללב הרומן שאכתוב בהמשך... הספרים הללו שיקפו לא רק את האופן שבו טיפלו בצרעת בתקופה ההיא, אלא גם את ההתייחסות למחלה בתקופה שעליה רציתי לכתוב..." בסופו של דבר הופקה גם סדרת טלוויזיה מרגשת ומסעירה בעקבות ספריה.

ביולי 2020 היא חוותה שיאים חדשים של התרגשות, כשנשיא יוון העניק לה אזרחות יוונית של כבוד. "בהכרזה הרשמית נאמר שהכבוד ניתן לי בזכות קידום ההיסטוריה והתרבות ביוון המודרנית וקידום סיפורו של האי ספינלונגה", היא מספרת בגאווה. ואנחנו נחשפים גם כן לסיפורו המרגש של האי, ונהנים מפירות דמיונה וכתיבתה הטובה של ויקטוריה היסלופ.

 

יום שלישי, 1 בנובמבר 2022

מוזיקת לילה מאת ג'וג'ו מויס ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לורה מקארתי נאלצת לסבול את הערותיו הפוגעניות של השכן הזקן, האחרון למשפחת פוטיסוורת. הבית הספרדי הגדול שבו הוא גר, היה בעבר בית מפואר, אך הוא מוזנח על-ידו כבר שנים. מאט, בעלה, הבטיח לה עוד בתחילת נישואיהם, שהבית הזה יהפוך להיות ביתם בעתיד. שכן, אין לזקן קרובים, ואם ייסעדו אותו בשנים האחרונות שלו, הוא יוריש להם את הבית.

הזקן אכן מרמז על כך ללורה, בכל אחת משתי הארוחות שהיא טורחת להביא לו בכל יום. אבל הוא נהנה להתעלל בה רוב הזמן. כשהוא מתלונן שהאוכל קר, למרות שלורה מנסה לשמור ככל יכולתה על החום של הארוחה, בזמן שהיא עוברת שביל רעוע בדרך אל היער, שבין ביתה לביתו. או שהוא רוטן שהאוכל תפל, או מלוח, או מתוק. הוא מעיר לה על לבושה. טוען בגסות, שהיא מנסה לפתותו. ומתלונן באוזניה כמה הוא מסכן שהוא כל הזמן במיטה, ואיש אינו מבקר אותו כמעט.

לורה סופגת את דבריו, ומנסה להתמודד איתם, כשהיא מעודדת את עצמה, שאכן יום יבוא והבית שלו יהיה ביתם. בית ליד האגם, עם נוף עוצר נשימה, ושיפוצים שהבעל שהיא אוהבת, יישפץ ויהפוך את הבית לגן עדן ואת נישואיהם למאושרים יותר. בסתר ליבה, יודעת לורה שהוא לטש, ועדיין לוטש עיניים כלפי נשים אחרות. האם הבית באמת יהפוך לשלהם? האם הוא יביא עימו את האושר לו היא מצפה?

חייה של איזבל דלאנסי משתנים באחת, לאחר מות בעלה, לורן. שנים רבות של נישואים מאושרים שלה, מסתיימים. לא רק במותו של הבעל, אלא גם בהבנה, שהנוחות שהתלוותה לחייה איתו, עומדת כעת במבחן המציאות המרה של החובות שצבר לורן "תשמעי, גברת דלאנסי, אני באמת לא רואה איך אפשר לארגן מחדש את החובות שלך" אומר לה עורך הדין "גם אם תפטרי את האומנת ותוציאי את הילדים מבית הספר הפרטי, יישארו לך כל תשלומי המשכנתה".

איזבל היא כנרת ראשית בתזמורת. זה כל מה שעשתה בכל השנים האלה. הם החליטו להביא מישהי שתעזור לתיפקוד של הבית, ותטפל בילדים, קיטי ותיירי. בעניינים הכספיים טיפל לורן, בזמן שאיזבל יכלה להתפנות לחלוטין לחזרות ולקונצרטים. אבל עכשיו היא מבינה, שהיא אינה יכולה לחזור לעבוד בתזמורת, כי ילדיה צריכים אותה, ומצבה הכספי בכי רע.

ביחד עם מר קרטרייט, עורך הדין, הם מחפשים פיתרון. "יש אפשרות אחרת" הוא אומר "ידעתי שתחשוב על משהו" היא שמחה, ומחכה לשמוע. אבל נחרדת מהפיתרון שלו. "למיטב הבנתי, הנכס הכי יקר שיש לך מלבד הבית הוא... הכינור שלך... אני מבין שזה גוארנרי? הוא מבוטח בסכום בן שש ספרות. אם תמכרי אותו בסכום דומה, הוא לא יכסה את התשלומים לבית הספר, אבל תוכלי לשמור על הבית"... "למכור את הכינור שלי?" היא שואלת בהלם, כאילו הציע למכור את ליבה.

כשהיא מסתכלת בייאוש, בתיסכול, ובחוסר הבנה בערימת החשבונות והמסמכים – שבהם טיפל בדרך כלל לורן – מפנה אותה קיטי, בתה, למכתב אחד מסויים. במכתב נאמר, שאח של סבתה של איזבל נפטר, ובהיעדר צוואה, ובהיותה קרובתו היחידה, היא יורשת את ביתו. מבחינתה זהו הפיתרון המושלם. כך לא תצטרך למכור את כינורה היקר לה כל כך, והיא וילדיה יוכלו להתחיל התחלה חדשה במקום החדש.

אבל הבית שאליו תגיע המשפחה, מוזנח ביותר, ואיזבל צריכה לטפל בדברים שלא טיפלה בהם מימיה. ניהול חשבונות, צרכי הילדים, ועבודה רבה מאד. ידיה שנותרו כל השנים הללו נקיות מעבודה פיזית, כדי שנגינתה תהיה מושלמת, הולכות ומתחספסות, והיא לומדת, לא רק מה זו עבודה קשה, אלא גם התפקחות מהתמימות שעטפה את חייה בתקופת נישואיה.

איזבל תלמד על בשרה, לא רק איך חיים בכפר, אלא מיהם חבריהם באמת, ומי מנסים לגזור קופה על חשבונם.

עוד היא תלמד מהו בית. מה החשיבות של ארבעת הקירות. והאם מספיק קיומו של בית פיזי לקיומו של אושר.

שתי משפחות שנאבקות על מהותן; ילדים שצריכים להתמודד עם עובדות החיים; חברים שיתגלו בזמן אמת; אהבה שנגמרת; אהבות שמתחילות; מוזיקה שמפעמת ומפעימה; והמון תהפוכות. כל אלה הופכים את הקריאה לנחשולים של עליות ומורדות, שאינם מאפשרים להניח את הספר מהידיים עד... לסוף המפתיע. 

יום שלישי, 25 באוקטובר 2022

'שוליית הסנדלר' מאת ניסים משעל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בתחילת ספרו, מתאר ניסים משעל, תחושה נפלאה שמילאה אותו, בגיל שש, כשלמעברת תלפיות בה התגורר עם הוריו ואחיו, שאול, מגיע מנחם בגין. ואותה אישיות פוליטית רמת מעלה – שהגיעה למעברה במסגרת תעמולת בחירות – חייכה ונפנפה אל הקהל המריע, רכנה אליו, העניקה חיוך, מבט ואפילו ליטוף על הראש. רק לו. מכל הילדים שבמעברה. "הייתי נרגש ונסער מכך שבגין נגע בי. העובדה שהאיש שכולם הריעו לו וקראו בשמו ליטף את ראשי – גרמה לי אושר צרוף..." ייתכן שאת רגע התהילה ההוא, ישאף משעל לחזור ולחוות כל חייו.

ייתכן גם, שאותה הסצנה, עם מנחם בגין, היא שאחראית במידה רבה למשיכתו לפוליטיקה, דרך הטלוויזיה, דרך העיתונאות, כשהוא נהנה מכך שכל הפוליטיקאים, משחרים לפתחו. נהנה להיות העיתונאי הישראלי הראשון שמדווח ממוסקבה, מעבר למסך הברזל; או זה שהצליח להשתחל למשלחת של יהודים יוצאי שנגחאי, שמבקרת בסין, בדיוק בזמן שמתרחש מרד הסטודנטים, ולסקר את הטבח בכיכר טיאננמן. שהגיע בזכות להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית; להיות כתב מדיני של הטלוויזיה; לנהל תוכנית ראיונות נוקבת; להיות מלך הסקופים; לראיין ולהפוך לידידם של פוליטיקאים, ראשי ממשלה ונשיאים.

ובכל אלה, לא לשכוח, ולו לרגע אחד, את הילד הקטן שהיה פעם, במעברה, בנם של נזימה ויחזקאל משעל מעיראק, שהגיעו מאגרא רמא של בית מבוסס ועסקים בעיראק, אל בירא עמיקתא של מעברת תלפיות העלובה.

אותו נער, שלצורך הקיום המשפחתי, גם תרם חלק נכבד לכלכלת משפחתו, כשהחל לעבוד בסנדלרייה. "מאותו רגע היה לי תואר חדש: שוליית הסנדלר. בכל יום, לאחר הלימודים, באתי לחנות. ניקיתי, סידרתי את כלי העבודה, צחצחתי נעליים. החזרתי לקונים את הנעליים המתוקנות ומיינתי סחורה שהגיעה." לאחר מכן נהג הנער ניסים לנסוע באוטובוס עם שק של נעליים לרמת-גן לסנדלרייה אחרת, משוכללת יותר, ולחזור עם הנעליים המוכנות. בין לבין, תהפוך הנסיעה הזו גם לחוויית נעורים מרטיטה, עם נערה יפה, בת גילו, ממשפחה חרדית אמידה.

על הלקח החשוב ביותר מחיי המעברה שלו הוא כותב: "רוב שנותיי במעברה הייתי ילד רעב, באדיבות השלטון. אבל שם גם קיבלתי שיעור חשוב בהישרדות. להיות ילד מעברה פירושו ללמוד להיות שורד, להיות עצמאי, אדון לעצמך, אחראי לגורלך. אין לך על מי לסמוך אלא רק על עצמך. זו הייתה מלחמת קיום יומיומית. כל אלה העניקו לי כוח רב ועזרה להמשך הדרך, וגם רצון עז לפרוץ קדימה..."

הסיפור המרכזי של הספר, הוא, לכאורה, גילוי מחלת הסרטן בגופו, החרדות בפני העתיד הלא ידוע, והתמודדותו איתן, ועם המחלה. אבל גם סיפור זה, הוא פשוט עוד סיפור של הישרדות. "כוח ההישרדות שחוויתי במעברה כשהייתי ילד. זה שֶׁאִפְשֵׁר לי להתגבר על הקשיים, חוזר אלי בבית החולים במלוא עוזו. אני אלחם, אני אומר לעצמי, אני לא אוותר! אם שרדתי שמונה שנים במעברה, אשרוד ואתגבר גם על הסרטן!"

וכמו רבים מאלה, שעומדים בפני סכנת מוות, מעלה, גם הוא, לפניו בַּסָּךְ את כל חייו, את כל הצלחותיו, את כל ידידיו ואוהביו ואת ההחלטות הגורליות, ששינו לפעמים את הנתיב בהן פסע. כמו גם – המסקנות שהוא מסיק בעקבות המחלה. לגבי התכלית, לגבי מהות קיומו, כיצד עליו לפעול בהמשך, ומהם הדברים החשובים ביותר (משפחתו, ילדיו, נכדיו).

כשמשעל בוחן את עצמו ואת עברו, הוא מבין, שלמרות כל הקבלה בעבודה, היותו הסקופר הגדול, המראיין הכי טוב בזמנו, מנהל הטלוויזיה ועוד, עדיין "אני כל הזמן נלחם נגד כל העולם להיות חלק ממנו". ובכל זאת הוא מתחיל, בעקבות מחלתו, ובעקבות הקורונה – שאיפסה קצת את העולם – להשלים, להתרכך, ללמוד כללים חדשים בהתנהלות עם הזולת. להקשיב יותר. וגם להבין את אמו, שהייתה לביאה לוחמת, ולכאורה קשוחה איתו, ומצדדת לטובת אחיו, שאול. לימים יבחן מהצד את קשיי חייה, את מעשיה המבורכים עם אחרים, שעליהם לא ידע בימי חייה, ויבין, לבסוף, שהיא אהבה אותו בדרכה, שזו הייתה דרכה ללחום ולשרוד. ממנה נראה שירש את רוח הלחימה, המאבק והרצון, שאפיינו אותה כל כך, ואפיינו אותו כל חייו.

ניסים משעל של היום כבר יכול סוף־סוף לראות עצמו חלק מהחברה הישראלית, וכמי, שבתוכו מתקיימים כל חלקיה: "בישראליות שלי מתקיימים כמה עולמות. אני רואה בעצמי הן אידיאליסט והן ריאליסט; הן אופטימיסט והן ספקן. והארבעה הללו, לא זו בלבד שהם מתגוששים ביניהם, לעתים הם גם נפגשים."

ספרו של ניסים משעל הוא מסמך מרתק. שהוא תמצית הישראליות בעיניי. על כל רבדיה, כולל קשיי הקליטה, אותם חווה באופן אישי, אך מאפיינים את כל העליות, מכל המקומות, ובכל הזמנים (ראו המערכון האלמותי של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים החדשים). אותה ישראליות, שבה יש אינספור שסעים וסכסוכים, אך גם רְעוּת רוח של משפחות וקהילות יהודיות שמבלות יחד בערבי שבת ובחגים, שחוות יחד מלחמות וקיום, מאבקים ושמחות.

קולו של משעל הוא קולה של הישראליות, המורכבת ואהובה גם יחד. מומלץ.

 

 

יום שלישי, 18 באוקטובר 2022

'קנטאור' מאת תמיר מנדובסקי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן 

קנטאור הוא יצור מיתולוגי, שמחציתו העליונה נראית כשל אדם, ומחציתו התחתונה כשל סוס. יצור זה מתואר במיתולוגיה היוונית, כדמות אלימה ואכזרית. כשדנה, חברתו של איתי עברון, מכנה אותו כך, היא מסבירה: "אתה כזה סטודנט מלומד ורגיש בשעות היום... ובלילה, טר-דה! נלחם ברשעים" וכשהיא מוסיפה "האמת, אני בכלל לא יכולה לדמיין אותך נלחם"... הוא חושב "מה היא כבר יודעת". ובאמת, אין דנה יכולה לדעת. שכן איתי מחלק את זמנו בין האוניברסיטה, בה הוא לומד מדע המדינה, לבין עבודתו בשב"כ, שירות הביטחון הכללי, שתפקידו לסכל פיגועים במדינתנו רבת הסבל. פעולותיו של שירות זה חשאיות מטבעו, ומוסוות, ואפילו בני משפחותיהם של הנמנים על שורותיו, אינם מודעים, לרוב, לעבודה הקשה והמסוכנת שלהם.

על התפקיד הזה חלם איתי עברון עוד משחר ילדותו. "התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא יתלבטו לגביו" הוא נזכר, אבל שום דבר בדרך אינו עובר בקלות, כבר משלב הגיוס. אולי מכיוון שהאלימות אינה מטבעו של איתי, אבל הוא נמשך אליה. מסתבר לו שרוב המועמדים האחרים, מגיעים לנקודה זו לאחר שירות ביחידות מובחרות, ואילו הוא מרגיש, חסר ביטחון לעומתם. גם באימונים הוא מבין שהוא לא בכושר כמוהם.

"בערב ישבתי לבדי באולם קרב המגע ורציתי לבכות. כולם בקורס היו תותחים שגם יודעים להתאגרף וגם להשתמש באקדח כאילו יצאו מאיזה סרט "מטריקס", בזמן שאני נשאתי תפילה שהפציעה היומית שלי לא תשבית אותי לגמרי". מי שיגיש לו יד לעזרה הוא לירוי, אלוף איגרוף, שאף הוא משתתף בקורס. לאחר יום אימונים רווי צלקות וכאב, הוא עוד גורר אותו אל הזירה, והם ממשיכים להתאמן.

הקשר עם לירוי, והאימונים המיוחדים איתו, יישפרו את ביצועיו לאין ערוך. ביטחונו משתפר והוא שולח הודעות לחברתו, דנה: "שומעת? מפרקים בקבוק יין בשישי בצהריים". "אני כבר לא הלוחם הכי גרוע בקורס"." ואכן הוא לומד בהחלט את החיים בשטח, את השימוש בכוח פיזי, כיצד להגן על עצמך, כיצד לפעול נגד מחבלים, כיצד לחפש חשודים, וכמובן עבודה בתיאום עם אחרים.

לכאורה יש אבחנה ברורה והפרדה ברורה בין שני הדברים. מצד אחד יש את החיים הפרטיים, שבהם נמצאת דנה, חברתו, ויש את ליבי, בת הדודה, שאליה הוא קשור ביותר. ויש את הלימודים התיאורטיים באוניברסיטה. מצד שני – החיים הסודיים, שהוא מנהל כמאבטח בשב"כ במשרת סטודנט.

אך, אם נחזור לדימוי הקנטאור, אי אפשר, באמת, להפריד בין שני הדברים. שכן מדובר בגוף (חיה) ונפש (אדם), הכרוכים זה בזה, ומתקיימים בהכרח יחד, עם השפעות גומלין. ויותר מאשר ישפיעו חייו הפרטיים על חייו המקצועיים, משפיעים שירותו הצבאי כחובש קרבי בעבר ובהווה – ובעיקר הקרב הקשה שחווה בחאפר אל־באטין – על חייו האישיים.

מלבד הפוסט טראומה – שהוא שרוי בה מאז אותו קרב, בשירותו הצבאי, קרב שממנו הוא יצא כגיבור, אך מראות הזוועה אינם משׁים מזיכרונו גם ברגעי האינטימיות שלו – נאלץ איתי לחוות תיסכול, כשבמשמרת שלו, עוד בתקופת הקורס, כשהוא ללא נשק, הוא חווה אל מול עיניו חטיפת חייל ממשאבי אנוש בידי חוליית מחבלים בשם ג'ונוד אל־תחריר.

חטיפתו של ספי קינן, אינה יוצאת לתקשורת, לפחות לא בתקופה הראשונה של שהותו בשבי. אך היא יושבת על מצפונו של איתי, למרות שמפקדיו חוזרים ואומרים לו, שלא יכול היה לפעול אחרת מהדרך שבה פעל. כשהוא מסיים את הקורס הוא מבין, שדווקא הוא זה שצריך להשתתף באופן מאסיבי בחיפושים אחר החייל החטוף. "בימים נתתי את הנשמה למצוא סיכומי שיעורים כדי להשלים את החומר שהפסדתי. בלילות נמשכו החיפושים המאומצים אחרי החייל שנחטף לנגד עיני, לפעמים ארבע פעמים בשבוע. לפעמים חמש. ראש השב"כ פיקח באופן אישי על מבצע החיפוש "שומר אחי"..."

החיפושים, המעצרים, הכניסה לבתים בכפרים הערביים, והחקירות, שיתנהלו לעיתים לידו, כל אלה יוסיפו לשחיקה הנפשית שלו. הוא מנסה להתכחש לה, אך השחיקה הזו מתחילה להשפיע על תפקודו בכל הרמות. ההידרדרות תביא עימה החלטות על שינויים שהוא יהיה חייב לעשות בחייו. האם יעמוד בהם?

הספר מותח ביותר. כתוב מצויין, עם דמויות וטקסטים אמינים, וזרימה טובה. הוא פותח בפני הקוראים צוהר לעולם הסתרים של שירות הביטחון, ולהוויה הקשה של גורמי הביטחון, שאֲמונים על ההגנה שלנו מפני מְפגעים וחשודים בפגיעה. כמו גם – מאפשר הצצה אישית למסתרי ליבו של הגיבור, איתי עברון. לצד הקשיחות המתבקשת מתפקידיו הצבאיים והביטחוניים – והאלימות, שעליו להפגין לעיתים, כמו החלק ה"סוסי" של הקנטאור – מפרפר ליבו. רגיש, פגיע ואנושי.

האם יצליח איתי עברון להשלים ולחיות בסימביוזה עם שני העולמות המתנגשים שבו, כקנטאור? האם האדם שבחיה יגבר על החיה שבאדם. או להיפך? קיראו.

ציון לשבח לתמיר מנדובסקי, שזה לו ספר הפרוזה הראשון. אהבתי.