יום חמישי, 27 בינואר 2022

'חיים על דלת המקרר' מאת אליס קייפרס; מאנגלית: אינגה מיכאלי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספר זה נכתב ב-2007, אבל המסר שלו צריך להדהד בלב קוראיו גם היום, בעידן שבו נוח לכולם להתכתב ברשתות החברתיות, במקום לדבר ולהיפגש. 

אם ובת גרות יחד בבית, אבל לא באמת נמצאות יחד. לא זו עם זו, ואפילו כמעט שלא זו לצד זו. האֵם היא רופאה מיילדת. עבודה תובענית, בשעות לא שעות, והיא כמעט ולא בבית. הילדה, קלייר, נמצאת בשנתה החמש-עשרה מתחילת העלילה, ועד גיל שבע-עשרה – בסופה. מכיוון שהיא רוב הזמן לבד בבית, או אצל חבריה, או בבית הספר, הן מְתַּקשרות כמעט אך ורק במכתבים.  כשהן משאירות את מכתביהן/פתקאותיהן על המקרר. 

וכך, מצטיירת תמונת יחסיהן. אך ורק על פי הפתקאות שעל המקרר:

"אמא, קניתי את כל מה שביקשת, חוץ מהעוף והשעועית. מה-זה קפוא בחוץ, וכשסחבתי את השקיות הביתה חשבתי שתכף ינשרו לי האצבעות. אני צריכה דחוף כפפות חדשות. אולי נלך בשבת לקניות – את לא עובדת בסוף השבוע, נכון? מקווה שעבר עלייך יום נפלא??? ק." 

"כשתחזרי מחכה לך ספגטי בולונז. אוהבת, אמא." 

"אני צריכה לרוץ, יש לי משמרת בסוף השבוע. מצטערת. אוהבת, אמא. 

"אני הולכת לישון אצל אמה. אמא, נראית לי קצת עייפה אתמול בלילה, אני מקווה שאת לא עובדת קשה מדי??? נתראה מחר. נשיקות, ק. אל תדאגי, יש לי מפתח."

"אם יש לך זמן, תוכלי לקפוץ לסופר ולקנות עוף? אני רוצה להכין לנו הלילה עוף צלוי, ליום ראשון. אוהבת, אמא." 

"אחרי שכמעט גוועתי ברעב הכנתי את העוף עם מתכון שהורדתי מהאינטרנט. את השאריות שמרתי במקרר... חיכיתי לך המון זמן, ובסוף חשבתי שבחיים כבר לא תחזרי, אז עטפתי את מה שנשאר בניילון נצמד. אֶמה בחיים לא צריכה לבשל בשביל אמא שלה..."

וכך מתנהלים חייהן, כשבצד של הילדה נרשמות דרמת התאהבות ראשונה, וענייני חברים ולימודים, כשהאם לא נוכחת. ובצד של האם מתחילות רמיזות שלה שהופכות לאמירה ברורה לגבי גוש שהיא מגלה בשד, ותחילתה של תקופה קשה בריאותית. גם כאן, יש איזו הדחקה גם מצדה, בניסיון להראות שהכל כרגיל, וגם מצד קלייר, שעסוקה בחייה האישיים, ולא באמת פנויה להבין את מצוקת האם.

'חיים על דלת המקרר', הוא ספרה הראשון של אליס קייפרס, שנכתב בסגנון ייחודי. הספר עורר עניין רב בעולם, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-16 מדינות.

זהו ספר, שצריך לעורר בכולנו שאלות ומחשבות. האם אנחנו לא מפספסים זה את זה, בסבך ההתכתבויות  הנוחות? או העבודה התובענית, שלא באמת מאפשרת לנו להיות עם אהובינו? האם לא כדאי שנתעשת ונבין שאנחנו לא באמת יכולים לתקשר ולגעת זה בזה, דרך מילים כתובות על צג? האם גם אנחנו נפספס את היקרים לנו, עד שלא תהיה עוד דרך חזרה?


יום חמישי, 20 בינואר 2022

'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הרקע לכתיבת הספר 'ניצוץ של אור' של ג'ודי פיקו, הוא הדיון בשאלת ההפלות. שאלה שיש לה מתנגדים/"תומכים בחיים", חייו של העובר כבן-אדם עוד ברחם, ומנגד התומכים בהפלות, שלרוב מסתכלים על הצד של האישה ההרה ומניעיה להפסיק את ההריון, כמו גם המחשבה, שעד השבוע ה-15 לערך, אין העובר עדיין בחזקת אדם. 

בדבריה בסוף הספר, מציינת פיקו את החוקים הקיימים במדינות השונות של ארצות הברית, ואומרת "שהחוק הוא שחור-לבן. אך חייהן של נשים הם אלף גוונים של אפור". בין הגוונים אפשר למנות כמובן את הריונן הלא מתוכנן של נערות צעירות, את הריונן של נאנסות, הריון כתוצאה מגילוי עריות, עובר עם בעיות קשות, ואת השיקול הכלכלי שיעמוד בפני אישה, שלה יש כבר מספר ילדים, ומצבה הכלכלי כבר קשה. הדיעה המצדדת בהפלה, באה מתוך מחשבה שההחלטה צריכה להיות של האישה. 

בעלילת הספר, עומדים זה מול זה שני אבות יחידניים. יו מק'לרוי, אביה של רן, נערה בגיל ההתבגרות. הוא רצה לעבוד בנאס"א, השמיים והאסטרונומיה מושכים אותו. אבל אז אימה של רן נכנסת להריון ועוזבת, והתוכניות שלו משתנות, כשלמזלו נמצאת לצידו אחותו בקס, שהיא אמנית. הוא מגדל את רן באהבה אין סופית, דאגה, ובאחריות גדולה. "בכל אוגוסט הם טיפסו למקום הכי גבוה בג'קסון וחיכו לראות את הפרסאידים, מטר המטאורים שבו השמים נראו בוכים. הם היו נשארים ערים כל הלילה ומדברים על הכל, החל באיזה פאוור ריינג'רס אינו חיוני ואפשר בלעדיו, וכלה באיך מוצאים את האדם שאיתו רוצים לחיות עד היום האחרון.

יו עובד במשטרה, וכשתכונותיו כמגשר במצבי משבר, באות לידי ביטוי ולידיעת הממונים, הוא נקרא לתווך בין המשטרה לג'ורג' גודרד. 

אף ג'ורג' הוא אב יחידני, אוהב, שמתמודד עם גידול בתו, ליל. לאחר שהוא מקבל עצה נשית כיצד לסדר את שערותיה המרדניות של בתו, בילדותה, הוא קולע לה צמה מסורבלת. הילדה מבקשת שיקלע לה שוב למחרת, והסיטואציה תהפוך לשעת קירבה קבועה ביניהם. "ג'ורג' היה איש שקט שלא אהב שיחות חולין. אבל כשעמד מאחורי בתו וידיו בשערה, היא דיברה איתו. והוא החל לענות. הם דיברו על דברים שטותיים:... מה יקנו אם יזכו בלוטו; האם באטמן יכול לכסח את וונדרוומן או להיפך. משהו בעמידה מאחורי ליל ובהיעדר קשר עין הקל את השיחה מבחינת שניהם, גם כשזו נעשתה קשה יותר – התמודדות עם הילדות בכנסייה שהציקו לה על כך שהיא לובשת את אותה שמלה כל יום ראשון; ההבנה שילד שהכניס לה צפרדע לתוך החולצה בעצם ניסה למשוך את תשומת הלב שלה; השיחות על אמא שלה. ג'ורג' חי בשביל אותם רגעים, פעמיים ביום, כשסירק את שערה של בתו.

ואז ג'ורג' מגלה שבתו עברה הפלה. הוא פורץ למרפאה שבה הוא חושד שנערכה ההפלה לבתו, עם אקדח, מתוך רצון לנקום. הוא יורה במזכירה ומתבצר עם יתר הצוות, שחלקם נפגע. יו מבין מהודעותיה של בתו, שאף היא במרפאה זו ביחד עם דודתה בקס. הוא נחרד למחשבה שהיא עברה או תיכננה לעבור הפלה. אבל לאמיתו של דבר היא נמצאת שם מתוך תחושת אחריות בוגרת, לאחר שביקשה מדודתה לעזור לה לקבל גלולות נגד הריון, למקרה ומצב העניינים שלה עם בחור, שמצא חן בעיניה, יתקדם. 

פיקו מעמידה את שני הגברים, רק לכאורה, משני צידי המתרס. כשובה אל מול שוטר. לאמיתו של דבר, מדובר בשני אבות יחידניים, שחרדים, באותה מידה, לגורל בנותיהם המתבגרות. ג'ורג', שצריך להתמודד עם הפלה שכבר נעשתה, ורואה את בתו במצב קשה בבית החולים, ויו, שתהה מה היה עושה, אילו התברר לו שבתו, רן, נמצאת שם לפני או אחרי הפלה. שניהם טסים למרפאה, מאותה הסיבה – דאגה לבנותיהם. רק שג'ורג' עדיין באיבוד עשתונות, כשהוא פורץ עם אקדח למקום, ומסתבך. ואילו יו מגיע, רואה מה קורה ומצליח, אם כי בקושי רב, לרסן את עצמו מלפרוץ למקום.

עוד עומדות זו מול זו רן ובֶּת; וג'וי וג'נין, ובאות לידי ביטוי מחוות הומאניות ורגישות של ד"ר לואי וורד והאחות איזי.

 'ניצוץ של אור' מאת ג'ודי פיקו, יאפשר לקורא טיעונים של בעד ונגד, ורגשות שמשפיעים על ההחלטות ומניעים אותן. כפי ששמה פיקו במחשבותיו של ג'ורג': "עדיף שליל תבין שאהבה עניינה הקרבה. מה שנראה כמו טבח מזווית מסויימת, עשוי להיות מסע צלב. כולנו מסוגלים לעשות דברים שמעולם לא העלינו בדעתנו. טוב, בלש, חשב, ביקשת ממני להסביר לך והסברתי. אתה ואני, אין הרבה הבדל בינינו. לא הגיבור והנבל, לא הפעיל בעד החיים ורופא ההפלות, לא השוטר והרוצח. כולנו טובעים לאיטנו בסחף דעותינו, לא מודעים לכך שאנחנו בולעים מים בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה."


יום חמישי, 13 בינואר 2022

'הליכה על החוף' מאת דבי מקומבר מאנגלית: מור רוזנפלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'הליכה על החוף' הוא רומנטיקה במיטבה. אהבה בין אחיות ואח, והתמודדות עם מחלת הסרטן; התמודדות משפחתית בעקבות מות האם; התמודדויות כלכליות, ואהבה גדולה שצריכה להתגבר על כל המהמורות.


הכתיבה זורמת ומושכת, והיו גם קטעים שבהם, אני מודה, שהדמעות חנקו את גרוני, ואף זלגו על פניי. בהחלט תחושת קתרזיס, שהתחלפה מפעם לפעם בחיוכים, ובשמחה שבלב.

וילה לייקי היא האחות האמצעית של המשפחה. כשהאם נפטרה – והאב האלמן, מיאן להתגבר על מותה של אשתו, ומצא מפלט באלכוהול – נוטלת וילה את האחריות לבית ולמשפחה. היא עובדת במקומות שונים מגיל צעיר, עד שהיא מצליחה לפתוח בית קפה קטן ליד הים. הקשרים בינה לבין אחיה הגדול לוקאס, ואחותה הקטנה, הארפר, חזקים וחמים. יחד, הם מנסים גם לדאוג לאב, שאיבד את דרכו.

לאחר מספר שנים – שבהן התמודדה המשפחה גם עם סכנה נוספת בדמות מחלת הסרטן של הארפר – מתאוששת הארפר, וחוזרת לתפקד ולהיות תוססת ומלאת חיים. היא מנסה למצות כל רגע בחייה, עם חברים, בשיעורי יוגה ובטיפוס על הרים. בין השאר, היא מנסה לשדך בין אחותה וילה לשון, הלקוח שהחל לפקוד בקביעות יומיומית את בית הקפה.

"הוא חמוד," לחשה אחותי הארפר כשהצטרפתי אל השולחן שבו ישבה ב"על קפה", בית הקפה הקטן שלי באושנסייד שעל קו החוף של וושינגטון. ידעתי בדיוק על מי היא מדברת, אבל סירבתי בתוקף להביט לעברו. באמת שאני לא צריכה להתייחס אליו בכלל... "מי?" שאלתי בניסיון להסוות את העניין שלי בו... "אל תשחקי אותה תמימה, וילה. את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. הבחור הזה פשוט מהמם. תודי בזה." משכתי בכתפי והעמדתי פנים אדישות. "אם את אומרת." 

הארפר לא מרפה. היא שולחת אליו חיוך קורן וכובש ומציעה לו להצטרף אל שתיהן לקפה. וילה נבוכה, וגם שון שהצטרף אליהם נבוך. אבל בהמשך הם ימצאו נושאים משותפים רבים ואהבה גדולה, שתצטרך לעמוד במספר מבחנים. כמו המרחק, שנוצר ביניהם בכל פעם שהוא נוסע במסגרת עבודתו כצלם מקצועי. 

שון מנסה לדחות את ההודעה על נסיעה ארוכה שצפויה לו, אך יודע שאין לו ברירה, אלא לספר לה: "יצא לי לספר לך שיש סיכוי שאני אקבל פרויקט צילום גדול של החיים הימיים בכמה איים בפיליפינים?" ידיה של וילה קפאו. "יכול להיות." "אני מחכה כבר חודשים לשמוע אם הצילומים קיבלו אור ירוק ואם ייתנו לי לצלם את הפרויקט הזה." "ו...?" "וקיבלתי תשובה אתמול בלילה. זה קורה ואני בפנים. זה היה מטורף. זכיתי במכרז וניצחתי עשרות צלמים אחרים שרבים מהם מנוסים יותר ממני..." הדם געש לי בוורידים בכל פעם שהתחלתי להרהר במשמעות המקצועית של הפרויקט הזה. וילה עמדה דוממת מאוד בזמן שחיכיתי שהיא תברך אותי בהתרגשות. כשדיברה לבסוף, קולה היה שקט וקטן. "אתה נוסע שוב? "כן. זה מה שאני עושה, וילה. את יודעת את זה." שון נקרע בין חלום חייו שיכול להתגשם בפרויקט הצפוי, לעומת הרצון להישאר ליד וילה. היא מתחילה להבין, שאם תישאר לצידו – כך ייראו חייהם המשותפים.

כשהוא נוסע לשבועות רבים, אפילו מעבר למה שהיה צפוי, הוא לא יימצא לצדה, כשתתחולל דרמה גדולה במשפחתה; כשהיעדרה הממושך בבית הקפה יעמיד בסכנה את המשך קיומו של בית הקפה שלה; ואת יכולתה לשלם את שכר הדירה שבה התגוררה ביחד עם אחותה.

כששון יחזור, הוא ימצא אותה אחרת, ויצטרך לעבוד קשה כדי לחזור ולמצוא את הדרך לליבה. רומנטיקה במיטבה. כבר אמרתי?


יום חמישי, 6 בינואר 2022

'זוּלֵיכָה פוקחת עיניים' מאת גוּזל יכינה תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

כתבה: ד"ר רותי קלמן


זוליכה בת 30 בשנת 1930. היא נשואה כבר 15 שנה למורטזה, המבוגר ממנה בשנים רבות. הם חיים בכפר טטרי-מוסלמי ברוסיה, ביחד עם אמו של מורטזה, אופריכה, בת המאה. זוליכה קטנה וכנועה. מורטזה גדול וחסון, אבל הוא מצפה ממנה להיות חזקה כמוהו. מלבד כל עבודות הבית והחווה, היא גם עוזרת לו לאסוף קורות עץ מהיער, גזעי עצים, שכבדים ממשקל גופה הצנום. מורטזה אינו בן שיח. הוא לא מוצא בה ראויה לתשובות. הוא לא משתף פעולה עם ניסיונותיה לשוחח. לא קשוב לרגשותיה וחרדותיה. ורק רודה בה וגוער. 

בנוסף  למטלות הרבות שלה, עליה גם לרחוץ את אימו, ששונאת את כלתה, ומתעמרת בה בכל דרך אפשרית. החל ממטלות פיזיות וכלה בעלבונות על כך שהיא עצלנית, ושכל מה שהיא עושה - גרוע. היא גם מעלילה עליה עלילות באוזני בעלה, כדי שזה יכה אותה. זוליכה לא מכירה חיים אחרים. היא לא יודעת שמגיע לה לחיות אחרת. טוב יותר. היא חושבת שיש לה בעל טוב. שהיא אשמה שנפטרו לה ארבע בנותיה, כמעט בלידה. היא חושבת שיכול היה להיות גרוע יותר. היא מקבלת את חייה כפי שהם, ואינה מנסה לעמוד על שלה.

השלטון הסובייטי החדש ברוסיה על כל שלוחותיו, מתעמר אף הוא באיכרים, ועושה בבתיהם ובכפריהם כבתוך שלו. מפעם לפעם מגיעים נציגי השלטון וגובים מסים, לוקחים את בעלי החיים, והגידולים החקלאיים, ומשאירים את החוואים חסרי כל.

כשהם חוזרים בעגלה, לאחר שהחביאו זרעים בין מצבותיהן של ארבע בנותיהם, נתקלים מורטזה וזוליכה בקבוצה של אנשי צבא. הם חושדים במורטזה השותק, שאינו ממהר לענות לשאלותיהם. נראה שהמצב רק הולך ונהיה גרוע יותר עבור זוליכה. אבל יהיה זה דווקא הרגע הקשה ההוא, שישחרר את זוליכה מעוּלָם של האם ובנה. היא נלקחת מביתה בדרך להתחלה חדשה. לא מרצון, אבל גם בלא התנגדות. ביחד עם בני כפרה הם יילכו, ייסעו, ויפליגו במסע שיימשך למעלה מחצי שנה, כדי ליישב נקודה חדשה בערבות סיביר.

זוליכה ופרופ' לייבה נפגשים לראשונה באולם שבו מצטופפים מאות אנשים בחושך. הוא, כירורג מפורסם ורופא נשים, שנמצא לכאורה בסוף דרכו הרפואית, כשהוא שוקע בהזיות ובאובדן זיכרון, אך מדמה בנפשו, שהוא נמצא בבית החולים במחלקה שלו. זוליכה מחפשת מקום לעצמה באולם הצפוף והחשוך: 

"שתי קומות של דרגשים עמוסי בני אדם... כה רבים האנשים עד כי אין מקום להניח רגל ולצעוד... איש לא שם לב אל זוליכה. היא מפלסת את דרכה אל תוככי האולם, מנסה לא לדרוך על ידיים ורגליים זרות. כשהיא מגיעה עד הדרגשים, היא עומדת ואינה יודעת איפה למצוא לעצמה מקום... פתאום מישהו... זז אחורה, משחרר פיסת מקום במידת כף יד על הדרגש. זוליכה מתיישבת, לוחשת "תודה" אל האפלה. הדמות מפנה את פניה – תלתלים בהירים סביב מצח גבוה, אף חד, והוא מודיע בנימה מתנשאת: "אני רואה שהוצאת לבנים נקיים והחלפת גרביים." זוליכה מהנהנת בהסכמה. מקולו אפשר לשמוע שהאיש אינו צעיר, ושהוא אדם מכובד. מי יודע, איזה מין מנהגים יש להם כאן. "אתה יודע במקרה לאן לוקחים אותנו?" היא שואלת ביראת כבוד. "בואי אלי מחר לבדיקה ראשונית," הוא אומר, "על קיבה ריקה." זוליכה לא יודעת מה זאת אומרת בדיקה ראשונית, אבל היא מהנהנת שוב, על כל מקרה. משהו מציק לה בבטן: היא לא אכלה מאמש. היא מוציאה מכיסה את שארית כיכר הלחם. שכנה המוזר שואף אוויר בנחיריו ברעש, מסובב את ראשו ותוקע את עיניו בלחם. זוליכה תולשת את הלחם לשני חצאים ומושיטה לו את המחצית..."

בראש מובילי הקבוצה למקומה החדש עומד איגנטוב, המפקד שעמד בראש אנשי הצבא, שלקחו איתם את זוליכה מכפרה, ואשר במו ידיו פגע במורטזה. איגנטוב מרגיש שהוא מתאהב בזוליכה, הנמצאת בחודשים האחרונים להריונה, אבל משתדל שלא להפגין זאת, ומשדר קור וקשיחות כלפי הגולים.

"זוליכה מסתובבת ונושאת אל איגנטוב עיניים מותשות. כאילו הביטה אל תוך נפשו. גם ככה העיניים הירוקות האלה התיישבו לו על הלב כמו שריטה. "אל תעזי ללדת פה!" הוא אומר בחומרה והולך אל החרטום"

ולמרות כל התלאות שעוד תעבור, תצליח זוליכה להתעצם, לעמוד על שלה, להגיד "לא" כשצריך. ולוותר – כשאין ברירה. 

זוליכה תפקח עיניים. היא תבין במה היא טובה. במה היא יכולה להואיל. ממי אפשר לבקש עזרה, ויותר מזה, למי אפשר לעזור. היא תבשל לעשרות פליטים כמוה, שמובלים שלא מרצונם לגלות סיביר, להקמה של נקודת התיישבות חדשה, בלא תנאים מינימליים, ותעזור לפרופ' לייבה לטפל בחולים. איגנטוב שקיווה כל העת להביא את הקבוצה להתיישבות ולחזור למקומו, מוצא עצמו ממשיך לנהל את הקהילה במקום. יחסיו עם זוליכה יוסיפו להיות מורכבים ועוצמתיים כאחד. 

הספר מרתק, ופותח אשנב לאירועים המתרחשים בין 1930 ל-1945 ברוסיה הסובייטית, בתקופת הקולקטיביזציה, עם חיסול המשקים החקלאיים הפרטיים והפיכתם לקולחוזים. הספר זכה בשנת 2015 לפרס יאסנאיה פוליאנה, בפרס הספר הרוסי הגדול, ובפרס אגודת פן הבריטית. הוא תורגם ליותר מעשרים שפות, ועוּבָּד לסדרת טלוויזיה רוסית ששודרה בשנת 2020. 


יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

'המטופלת השקטה' מאת אלכס מיכאלידס ; מאנגלית: רחל פן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שכנתם של אלישה וגבריאל ברנסון שמעה יריות. היא התקשרה מיד למשטרה, שהגיעה לבית ברנסון תוך פחות משלוש דקות. הבית היה חשוך. לאור הפנסים התגלתה אלישה עומדת ליד האח. שמלתה הלבנה הבהיקה כמו רוח רפאים לאור הפנסים. היא לא הגיבה לנוכחות השוטרים, ועל פניה נחה הבעה מפוחדת מוזרה. על הרצפה היה רובה, וגבריאל, בעלה היה קשור לכיסא, ללא רוח חיים, כשחוט מתכת מלופף סביב קרסוליו ושורשי כפות ידיו. פניו רוסקו לחלוטין. חתכים טריים ומדממים מאד, נראו גם על מפרקי ידיה של אלישה. שנאבקה בשוטרים, שניסו להצילה. היא לא ענתה לשאלותיהם. היא לא ענתה לחוקרים. והיא לא פתחה את פיה גם בשנים הבאות. 

על פי המימצאים, וטביעות אצבעותיה על הרובה, לא היה ספק לאיש, שאלישה היא הרוצחת של בעלה. היא לא הכחישה, ולא בכתה. אבל כבר בבית החולים היא ציירה ציור, שבו היא עומדת במרכזו, מול כן ציור וקנווס, ומחזיקה מכחול. גופה העירום מוצג ללא רחמים. צלקות טריות נראות על ידיה, ומהמכחול שבין אצבעותיה מטפטף צבע אדום. היא מביטה היישר אל הצופה. פיה פתוח, השפתיים פשוקות. אילמות. "בפינה השמאלית התחתונה של הקנווס, באותיות יווניות בצבע תכלת, היא העניקה לו כותרת. מילה אחת: אַלְקֶסְטִיס". 

בשל התחושה שהיא אינה שפויה, היא מועברת לגרוב. מחלקה פלילית סגורה בצפון לונדון. המספר הוא תיאו, פסיכולוג משפטי, שמתעניין במקרה של אלישה בנסון, וכשנקרית לפניו ההזדמנות להתקבל כפסיכולוג לגרוב, הוא עט עליה. אחד הדברים שהוא עושה לאחר שהוא רואה את הציור שציירה אלישה, זה לקרוא במיתולוגיה את סיפורה של אַלְקֶסְטִיס. 

ַלְקֶסְטִיס היא גיבורה מהמיתולוגיה היוונית. סיפור אהבה מן הסוג העצוב ביותר. אַלְקֶסְטִיס מקריבה את חייה ברצון למען בעלה, אדמטוס, ומתה במקומו לאחר שאף אחד אחר לא הסכים. מיתוס מזעזע על הקרבה עצמית, לא היה ברור כיצד הוא קשור למצבה של אלישה. המשמעות האמיתית של האלוזיה לא היתה ברורה לי במשך זמן-מה, עד שיום אחד האמת יצאה לאור... אבל אני מתקדם מהר מדי. מקדים את עצמי. אני חייב להתחיל מההתחלה ולהניח לעובדות לדבר בעד עצמן..."

בניסיונו לגלות מדוע ירתה אלישה בבעל שכה אהבה, פונה תיאו אל האנשים מעברה. מקס בנסון, אחיו של גבריאל, שהוא גם עורך הדין של המשפחה; לידיה, הדודה שגידלה את אלישה, לאחר שאמה נהרגה ברכב כשנכנסה לקיר אבנים, בעוד אלישה התינוקת חגורה מאחור; פול, בן דודתה של אלישה שגדל עימה, וז'אן-פליקס מרטין, שניהל גלריה קטנה בסוהו, שייצגה את ציוריה של אלישה. מסתבר שלכל אחד מהם, היו סיבות לפגוע בגבריאל, כולל אחד מהפסיכולוגים הנוספים שנמצא בגרוב ותיאו חושד גם בו בקשר לאלישה.

המטופלת השקטה, תצליח בכל זאת, לעזור לפענח את הסיפור כולו, ואת הסיבה להקבלה  לאַלְקֶסְטִיס. אבל הדרך לשם רצופה הפתעות, בעיקר בסוף. אם כי בדיעבד, אנו מבינים שהרמזים נזרעו מלכתחילה. הוול סטריט ג'ורנל כותב: רומן מרשים... עם סיום שאינו נופל מאלה של אגתה כריסטי." לי צ'יילד כותב "סיפור חכם, מתוחכם ומותח באמת. רומן מצויין." ודיוויד באלדאצ'י מהלל אף הוא "...אלכס מיכאלידס יצר מותחן פסיכולוגי מקורי לחלוטין ומרתק, כל כך משונה, כל כך ייחודי, עד שהוא יוצר ז'אנר משל עצמו. קראתי אותו בשני ערבים והתענגתי על כל מילה חושנית, כל מפגש קודר, כל תפנית מפתיעה."




יום רביעי, 22 בדצמבר 2021

'גבר נכנס בפרדס' מאת אשכול נבו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בשלושת סיפוריו של אשכול נבו, המכונסים בספר 'גבר נכנס בפרדס', ישנו גבר שמסתבך. מה שמאחד בין שלושת הסיפורים, ומתאים לשם הספר. בסיפור הראשון, הנקרא 'דרך המוות', פוגש המספר את מור ורונן, זוג ישראלים, המבלים בבוליביה את ירח הדבש שלהם. אולם למרבה ההפתעה הוא מגלה, שמשהו לא טוב עובר בין הנשואים הטריים. כשהוא חוזר לארץ, הוא שומע, שבמהלך מסע אופניים בהרים של בוליביה, נופל הבעל הטרי אל מותו. המספר מרגיש צורך לבקר את האלמנה הצעירה בשבעה, למרות שהיכרותו עם הזוג הייתה קצרה מאד. ביקור זה יתפתח לכיוונים לא צפויים ולצורך בהתייעצות עם עורך דין.

דוקטור  קארו, רופא בכיר ומוערך מאד, נמצא במרכזו של הסיפור השני, הנקרא 'היסטוריה משפחתית'.  הוא אלמן, שהיה נאמן לאשתו כל ימי חייה. בקבוצת המתמחים המתלווה לביקוריו בחדרים שבבית החולים, נמנית גם דוקטור ליאת בן אבו, מתמחה צעירה. דוקטור קארו מרגיש צורך לא מוסבר לגונן עליה, כאילו הייתה בתו. הוא מוצא עצמו נפגש איתה מדי יום ליד הקפה, כשהם מחליפים מספר מילים בכל פעם. יום אחד תיגע ידו, מבלי שהתכוון לכך, בגופה. ליאת תירתע, ותאשים אותו בהטרדה מינית. האם יצליח להוכיח את חפותו? האם יצליח להוכיח שהרגש שהוא חש כלפיה הוא רגש אבהי, ותו לא?

הסיפור השלישי נושא את שם הספר 'גבר נכנס בפרדס'. הקונוטציה המתבקשת מובילה אותנו למסכת חגיגה בתלמוד: "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום." המקרה בסיפור זה שונה. אין כאן ניסיון לחקור את תורת הסוד. אבל יש סודות. ויש כניסה לפרדס, שבשל הקונוטציה, יש בה משהו שמבשר רעות. גם הגבר הזה, כנראה, יסתבך. 

מי שמספרת היא חלי, אשתו של עופר, שרגילה לצאת איתו בשבתות לטיול בפרדסים. אבל במקרה דנן, הוא נכנס לפרדס להטיל את מימיו. ונעלם. "אחרי שהתאילנדים חלפו שמענו מוזיקה, רחוקה. טראנסים של מסיבה. ועופר אמר: מסיבת טבע. ואני אמרתי: כמה זמן לא היינו במסיבת טבע, ועופר אמר: מאז ים המלח, ואני אמרתי: יש מצב. ועופר אמר: מעניין איפה זה...ואחרי שהעלייה הסתיימה, עופר אמר, אני מת להשתין. תחזיקי לי רגע את הטלפון? ואמרתי, בטח. והוא נכנס לשביל שבין השורות של העצים. וחיכיתי לו על הכביש. דקה. ועוד דקה. ועוד דקה. והוא לא יצא... "

המשטרה שתחקור את היעלמו, תחפש סימנים למסיבת הטבע שהם שמעו ברקע, כשהיו שם, אך לא תמצא. מה פירוש נעלם? האם גורלו היה כאחד מהתנאים? האם מת? האם נטרפה עליו דעתו? האם חזרתו בשאלה, והעזרה שעזר לאחרים במצבו, הפכה אותו למקצץ בנטיעות, כפי שחשבו עליו החרדים, אותם עזב? או שפתאום יתברר שהכל בסדר, כמו שהיה עם רבי עקיבא, שיצא בשלום מהפרדס. 

הפרדס הוא אולי גם מטאפורה של חיי המשפחה והקשרים שביניהם. מה קורה למשפחה, כשמשהו משתבש (כניסה לפרדס)? מי מציץ ואולי מת; מי מציץ ונפגע בנפשו; מי מקצצת בנטיעות וכמעט אובדת, אף היא; ומי משמשת עוגן ואור זרוע, ומאחדת את בני המשפחה הפגועים, כרבי עקיבא.

לכאורה לפנינו בספר זה שלושה סיפורים שונים, שאין ביניהם שום קשר בכלל. אולם, בכל זאת ישנה זליגה מסיפור לסיפור. בסיפור השני מוזכר כבדרך אגב בחור שנהרג על אופניו בבוליביה, במהלך ירח הדבש שלו – הוא רונן מהסיפור הראשון. ובסיפור השלישי, יופיע ד"ר קארו – גיבור הסיפור השני – במחשבותיה  ההזויות של חלי. הזליגה מעניקה לקורא תחושה של כפר גלובלי, שבו מתרחשים שלושה סיפורים שונים, אך במקביל, באותו עולם, והיא מהווה חוט מקשר ביניהם.


יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

'סודות בית השמפניה' מאת קריסטין הרמל מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


קריסטין הרמל הנפלאה כתבה עוד ספר נהדר ועוצר־נשימה בשם 'סודות בית השמפניה'. בניגוד לקונוטציה הזוהרת המתלווה לשמפניה, אנו נחשפים בספר זה, לתפקיד ההירואי ומלא הסכנות, שמילאו כורמי שמפאן שבצרפת, ואנשי ריימס, ברזיסטאנס, בתנועת ההתנגדות לשליטה הנאצית בצרפת במלחמת העולם השנייה, ובתפקיד החשוב שמילאו בהדיפת השלטון הנאצי ונפילתו. הם עמדו בגבורה במכשלות חוזרות ונשנות, בהפגזות שהרסו את הכרמים, בשתילים שנעקרו מן האדמה בהתפוצצויות, ובגפנים שהושמדו בגז רעיל. 


"בכל פעם שאני לוגמת כוס שמפניה" כותבת הרמל "אני יודעת שהקסם האצור בבועות אינו רק טריק של התססה ופחמן דו-חמצני; הוא עדות לדם, יזע ודמעות של דור אחר דור של ייננים. הוא שיר הלל לנחישותה של רוח האדם... ותושבת המקום סטפני ונט... מסכמת להפליא את עמדתם של בני שמפאן. "כבשו אותנו, אבל לא שברו אותנו


כרגיל אצל הרמל, הפרקים פורשים לפנינו, לסירוגין, שני סיפורי חיים מזמנים שונים, שהולכים ומתאחדים לבסוף. במרכז הסיפור המתרחש בשנות מלחמת העולם השנייה בצרפת, עומדת אינס תירי, נערה צעירה, נשואה טרייה למישל שובו, בעל בית שמפניה בשם "שובו", אותו ירש מאבותיו. האחוזה שבה הוא מתגורר יושבת על סידרת מערות גיר ארוכה מאד ומסועפת, שהכילה את בקבוקי השמפניה שיוצרו מהכרמים שברשות המשפחה. 


כשהמלחמה מתדפקת על שערי צרפת, וגרמנים מתחילים להסתובב כבתוך שלהם, נמצאים באחוזה מישל ואינס, ותיאו לורן, היינן הראשי, ואשתו סלין, שהיא חצי יהודייה. הגרמנים שבים ומגיחים ותובעים את החלק הארי מכמות השמפניה שבמרתפים. חלק גדול מהעובדים נלקח, והאוכל הולך ומתדלדל. הדאגה של מישל אינה רק הייצור שצריך להימשך על אף הקשיים, אלא שהוא חושש לגילוייה של סלין, ולגורלם של הצרפתים בכלל. 


מישל מתחיל להסתיר כלי נשק בחביות, ולהעבירם לתנועת ההתנגדות הצרפתית, כשבינתיים קשר של אהבה נרקם בינו לבין סלין, אשתו של תיאו. ככל שהוא מתרחק מאינס, היא מרגישה בודדה יותר ויותר. אין היא מוצלחת בעבודה במרתפי היין, אין מעריכים מספיק את דעותיה, ומישל מעדיף את חברתם של תיאו וסלין, על חברתה.


בבדידותה היא מתחילה לברוח מפעם לפעם מביתה לריימס הסמוכה, לחברתה אדית. אדית ואדואר בעלה, הם בעליה של בראסרי מולן. ולמרות שבאותם ימים המקום שורץ גרמנים, מתברר לאינס, שחברתה ובעלה, אינם משתפי פעולה, אלא מאזינים לשיחותיהם של הגרמנים, שבטוב ליבם ביין, פותחים את פיהם ומגלים סודות חשובים, אותם מעבירים אדית ואדואר לידי הרזיסטאנס.


הסיפור השני מתרחש בימינו. ליב, אוליביה, איבדה את אביה בגיל צעיר. נישואיה לאריק כשלו והיא מתגרשת. ברגע של שבר נפשי, מופיעה סבתה אדית, בת התשעים ותשע, ולוקחת אותה איתה לצרפת. לפריז, לחבל שמפאן ולריימס, מקומות שליב מעולם לא שמעה עליהם קודם מפי סבתה. ברור לליב, שסבתה מכירה היטב את הסביבה, ושהיא מנסה לספר לה משהו על העבר, אך אין היא מצליחה לעשות זאת.


ליב נחשפת למשפחה של עורכי דין שהסבתא בקשר עסקי איתם כבר שבעים וחמש שנה. צעיר המשפחה, ז'וליאן, יעזור לה להבין את נפתולי ליבה של סבתה, ויפתח את ליבה מחדש, במקום שבו היא תגלה את הקשר שלה להיסטוריה המקומית ולתפקידה בהמשך.


הרמל כותבת בסופו של הסיפור. "הסיפורים של משפחות שובו, לורן ותיירי אמנם בדויים, אבל הם מבוססים על מציאות חייהם של אינספור תושבי חבל שמפאן שהיה להם האומץ לסכן את חייהם ולהתייצב נגד אי־צדק." ועוד היא מספרת "הסיפור... על יצרני יין שהשתמשו בבקבוקים מלוכלכים, בפקקים פגומים וביין נחות במשלוחים שנועדו לגרמנים הוא אמיתי לגמרי – אבל הפעילות בחבל הייתה רחבה בהרבה. 


צרפת במלחמת העולם השנייה, אהבה וסודות משפחתיים יתגלו לאט לאט ויירתקו את הקורא לספר "סודות בבית השמפניה". קריסטין הרמל. הוצאת הכורסא, 2020.