יום רביעי, 28 ביולי 2021

'החיים האמיתיים' מאת אדלין דיֶידונֶה מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


האם החיים האמיתיים אפשריים לפני המוות, או רק לאחריו? האם החיים יכולים להיות המוות עצמו? הגיהנום עלי אדמות, שאותו יוצרים בני האדם בעצמם? אלה השאלות ששאלתי את עצמי בעקבות קריאת הספר החזק הזה, 'החיים האמיתיים' של אדלין דיידונה. ולמרות שזהו ספרה הראשון, הוא כבר זיכה אותה בשבעה פרסים ספרותיים חשובים בצרפת ובבריסל, ולא בכדי. 

בתחילת הרומן אנו מתוודעים לילדה בת עשר, שבלית ברירה הופכת להיות אמא קטנה לאחיה ז'יל בן השש. הילדה האינטליגנטית הזו, מבינה שזהו תפקידה. להגן עליו מפני האב האלים כלפי אשתו ואדיש כלפי ילדיו; להעניק לו את החום וההכוונה, שהאם המוכה אינה מסוגלת להעניק לילדיה, ושמתפקדת, בעצם, כמו אותן חיות שבעלה צד ותולה, כשהיא מרוקנת ומושתקת; ושתפקידה של האחות הגדולה הוא גם להגן על אחיה מפני הילדים האכזריים בשכונה. 

וכדי לעשות את כל אלה היא מעסיקה אותו במהלך היום ומנסה לשעשע אותו. אבל גם השעשועים – שבעזרתם היא מצליחה להפיק ממנו את חיוך הילד התמים והחף מכל רע, עם שיני החלב שלו – נמצאים בלב הרוע והחידלון. אם זה שם הרחוב המרובע על חמישים בתיו האפורים, שנקרא "דמו" ומקבל מאביה את הכינוי "דמון"; אם זו חורשת "הילדים התלויים" שמקיפה את הרחוב; אם זה החדר-מרתף בביתם שמכיל פוחלצים של חיות מתות שאביהם התגאה בהמתתם; או אם זה "מבוך המכוניות השבורות", שהוא בעצם בית קברות למכוניות שיצאו משימוש. ולמרות כל אלה: 

"הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו, ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים." מה שהיא עשתה עבורו, היה בעצם המרפא גם עבורה. בזכות החיוך הזה, גם היא שורדת.

אבל אז קורה אסון, ששניהם עדים לו. תאונה כל כך קשה, שז'יל הקטן נכבה. ולא רק שהוא פועל מעתה באוטומטיות כאילו תוכו נוקב והתרוקן, אלא שנראה שהרוע של הצבוע המפוחלץ שבמרתף של אביה, חודר אליו. משהו רע ומצחין, שמתבטא גם בחיוך רע.

גם האנשים הטובים שבסיפור, משהו רע אופף אותם. מוניקה השכנה, שאליה הם קופצים מפעם לפעם, מספרת להם אגדות מפחידות, וכשהילדה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור, מבקשת את עזרתה, גם מוניקה אינה יכולה לעזור. היא רק מצליחה לפתוח לה פתח לסיפורה של מארי קירי, שגורם לילדה להבין, שהיא חייבת להיות מדענית, ולהצליח להגשים את רצונה להציל את ז'יל.

גם יותם, הפיזיקאי הישראלי שאליו היא נשלחת, לאחר שעלתה בהרבה על כל מוריה, מלמד את הילדה שמגיעה אליו בגיל שלוש עשרה, על פיסיקת קוואנטים, ובחשיבתה, היא כבר ברמה של עבודה אקדמית מחקרית. אבל גם שם בביתו, היא מבינה מהו רוע, כשהיא נחשפת לסיפורה הקשה של אשתו יעל, זו שעוטה מסכה, כשהיא נכנסת לביתם, ושבעברה הקימה מקלט לנשים מוכות בישראל.

גם ה"אלוף", שהוא בן אדם טוב, למרות עוצמתו הגברית והשרירית, מתקשר לדם, כשהוא עוזר להחזיר לה את כלבתה הקטנה, ובמפגש האחרון שביניהם, המבוכה שלו, בשני המקרים השונים, מצביעה על אנושיותו ורגשותיו, בניגוד לדמותו האלימה, לכאורה, ובניגוד לכל מה שמסביב. ומכיוון שהילדה, שהופכת לנערה, במהלך הסיפור, היא אינטליגנטית, היא חשה באינטואיציה שלה שהוא יכול לעזור. לכן מהרגע הראשון שהיא רואה את ה"אלוף" היא רוצה שייקח אותה בזרועותיו, ובעצם יגן עליה.

הכוח והעוצמה של אהבתה לז'יל גם בגלגולו ה"רע", מניעים ומפעילים את מעשיה כשהיא מנסה לבנות מכונת זמן, שתחזיר את המצב לקדמותו, ובעיקר, שתחזיר את החיוך של אחיה הקטן.

"אהבתי אותו והתכוונתי לתקן את כל זה. שום דבר לא היה יכול לעצור בעדי. למרות שהפסיק לשחק איתי. למרות שהצחוק שלו נהיה מרושע כמו גשם חומצי על שדה של פרגים. אהבתי אותו כמו שם אוהבת את בנה החולה." החומצה עוד תופיע בסיפור, וגם צבעם האדום של הפרגים, שיבוא לידי ביטוי בדם.

אך שום דבר לא יעצור אותה, גם תחת הרוע ההולך וגובר מצד אביה, עד לרגע השיא. האם זה יהיה רגע הסוף, המוות, של חייה האמיתיים? או שחייה האמיתיים יתחילו רק עכשיו?

מרתק ומעורר מחשבה. קיראו.


יום רביעי, 21 ביולי 2021

'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' מאת ניקולאס מאייר ; מאנגלית: צילה אלעזר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' הוא עוד אחד מאותם ספרים שאתה מצטער על שהיגעת לסיומם. 

במרכז העלילה עומד ג'ורג' ברניני, בנם של זוג אקרובטים בקרקס, שכונו "הברנינים המעופפים". בהיותם אמני קרקס, הנודד ממקום למקום, עובר הטיפול בבן שנולד להם, לידיה של אשה בשם מדלן. זו משמשת לילד גם אם וגם אב. ג'ורג' עטוף באהבתה, כשהוא רואה את הוריו לעיתים רחוקות בלבד. מלבדה, יש לג'ורג' חבר ילדות בשם ג'ייק, וחייו נוחים ומאושרים בטבעיותם.

המצב משתנה כשהוא מגיע לגיל חמש. הוריו האקרובטים נופלים יחד אל מותם המשותף בקרקס. ללא תיכנון לעתיד, הם מותירים את הילד ללא עתודה כספית ופרנסתה של מדלן אובדת.

הרשויות של ניו יורק מחפשות מה לעשות עם היתום, ואז מתגלה דודו של ג'ורג' מצד אביו. אנטוניו ברניני, המכונה פריץ, הוא מוזיקאי רווק המתגורר בפריז וחי את חיי הבוהמה. דוד פריץ טוען שיש לו אסמכתא מאחיו, לשמש אפוטרופוס של הילד. ג'ורג' הקטן, בן החמש, נשלח בעזרת מכר לפריז. עיר גדולה וזרה. לדוד שלא הכיר מימיו.

בעיות התקשורת ביניהם רבות: הם זרים זה לזה. הילד מדבר אנגלית והדוד – צרפתית. הילד שחי עם אומנת צמודה וחמה צריך להתרגל לגבר רווק שאינו יודע לטפל בילדים. דוד פריץ מודע לקשיים, אך נכון לצלוח אותם בדרכו המיוחדת. הוא מתייחס לילד בן החמש כאילו היה בגילו. קורא לו "חבר", ולוקח אותו לכל מקום, כולל מקומות מפוקפקים, שבהם הילד מקבל את כל מה שהוא רואה ללא דעות קדומות, בהיותו ילד.

כמי שלא למד בבית ספר, אבל היה סקרן וצמא דעת, לא שולח דוד פריץ את אחיינו לבית ספר. לעומת זאת, הוא אינו חדל מלהעשיר את חייו של הילד בשפע של מידע וידע, ובפיתוח המחשבה. יכול היה לפתוח את היום בשאלה, שאותה היה מפנה לאחיינו בן השש: "מהו, לדעתך, ההבדל... בין מחשבה, הזיה, חלומות ודמיון?" ובכך נפתח מוחו של הילד, לחשיבה מקורית, כשהוא מוקף באינספור ספרים אינטלקטואליים.

תיאור השתלטות הספרים על דירתם, מעניין גם, בהיותו, לא רק רוחני, אלא פיזי ממש, וכך מתאר  ג'ורג' בזיכרונותיו את החוויה שחווה בבית דודו: "אף שהפנה עורף להזדמנויות שניתנו לו לרכוש השכלה פורמלית, נמנה פריץ עם אותם טיפוסים מלמדי עצמם, היודעים הרבה יותר מאחרים, משום שאת תאוות הידע שלהם דרבנה סקרנותם הטבעית ולא משטר כפייתי. חדרינו בביתה של מאדאם ברתה היו עמוסי ספרים... ספרי הדרכה של תזמור, הרמוניה, קונטרפונקט ותיאוריה; ספרי אמנות והיסטוריה של אירופה. הם מילאו את הכיסאות וחנקו את המסדרונות; הם מנעו דלתות מלהיסגר ושולחנות חסרי רגליים מלקרוס תחתיהם; ערימות של כתבי-עת צמחו כעצים על הפסנתר ופלשו אפילו למיטתי הקטנה".

אבל גם התקופה הזו הינה בת חלוף. בהגיעו לגיל תשע, זוכה דודתו משיקגו, שהיא אחות אימו המנוחה, בחסות עליו, למורת רוחו של הדוד פריץ, שניסה להילחם בכך בערכאות המשפטיות, אך נכשל. הדוד מנסה להסביר לילד את המצב: "... "סומק עז הציף את פניו, והוא העביר עליהן את ידו כאילו אמר למחות מהן את הלהט. "ג'ורג'," המשיך בקול רך יותר. נושם במקומות הלא-נכונים ומדבר לאט-לאט כדי שאבין. "ג'ורג', איני שולח אותך מכאן. הם לוקחים אותך ממני, אינם מניחים לי להחזיק בך. אין זה היינו הך." ג'ורג' בן התשע, אינו מבין בענייני משפט. מבחינתו, הדוד בוגד בו. "ואולם לדידי היה זה היינו הך, ועל כך שנאתיו".

ג'ורג' בן התשע מועבר שוב לארצות הברית. הפעם לביתם של סיקי, דודתו, ובעלה, פרופ' דיוויד האריס. הם מזועזעים מכך שלא הלך מעולם לבית ספר. אבל מסתבר שמסגרת בית הספר אינה מתאימה לו. הוא רגיל ללמוד מסקרנות, ולא מהכרח. השכלתו שופעת ורחבה במובנים מסויימים, כולל ביכולת ביטוי ומחשבות. אך מאידך, הוא סובל מפערי השכלה בתחומים אחרים. לכן הוא מוכנס לכיתה ד במקום ה, המתאימה יותר לגילו. מבטאו, והיותו גדול מהאחרים בכיתה, גורמים ליחס של זלזול ולעג מצד הילדים בבית הספר, והוא אינו מקובל, בלשון המעטה. את החיים האלה הוא נאלץ לסבול עד גיל ארבע-עשרה. שאז, הוא מגיע להחלטה שתשנה את גורלו.

ספר מרתק ומומלץ. 


יום רביעי, 14 ביולי 2021

'קרן השמע' מאת לאונורה קרינגטון ; מאנגלית – דפנה רוזנבליט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


מריאן לת'רבי בת התשעים ושתיים, היא גיבורת הספר 'קרן השמע'. אין זו עלילה רגילה, ואין כאן התנהגות רגילה. לאמיתו של דבר גם המציאות הופכת לא רגילה, ועם זאת מתקבלת על ידי הקורא בסוג של הבנה, וכספרות בדיון במיטבה. 

ב'אחרית דבר' של ספר זה שנכתבה בידי אולגה טוקרצ'וק, היא מתייחסת לסדר העולם הפטריאכלי, שבו אישה בזקנתה נדחקת אל השוליים, אל החידלון החברתי, לרוב ללא אמצעים וחסרת כל השפעה. כך נראה מצבה של מריאן לת'רבי בתחילת הסיפור. היא זקנה. כבדת גוף וכבדת שמיעה. 

היא גרה בביתו של בנה ומשפחתו. אבל לאמיתו של דבר היא נדחקת לחצר האחורית "אם כן, אני מתגוררת עם גלהאד שלי, בעיקר בחצר האחורית..." "יש כאן גינה אחורית נאה שאני חולקת עם שני החתולים שלי, התרנגולת, המשרתת ושני ילדיה, כמה זבובים וצמח קקטוס המכונה אגבה." 

אבל אפילו המשרתת לא ממש "סופרת" אותה. "לא נראה לי שהיא רואה בי בת אנוש, ולכן מערכת היחסים בינינו אינה בלתי נעימה. צמח האגבה, הזבובים ואני הם הדברים ששוכנים בחצר האחורית, אנחנו חלק מהנוף, וכך היא מתייחסת אלינו." 

למרות כל זאת, איננו רואים את מריאן מדוכדכת. יש בה איזו שמחת חיים, וחיוניות, שנעלמת מעיניהם של הסובבים אותה, כי הם אינם רוצים לראותה ממה שמצטייר ממראה וגילה. כל זה אינו פוגם באהבתה לחיים, אפילו לא נכדה, רוברט, בן העשרים וחמש – שזורק אותה מהסלון כי היא מביישת אותו בעצם קיומה מול חבריו – אינו מצליח להעכיר את רוחה. 

"בכל אופן אני מביאה תועלת ועוזרת במטבח, הסמוך לחדרי. אני מקלפת ירקות, מאכילה את התרנגולת, וכפי שציינתי מבצעת גם פעילויות אחרות שדורשות כוח, כמו טאטוא האבק מחדרי בימי חמישי. אני לא מטריחה אף אחד ושומרת על הניקיון בלי שום עזרה."

מי שרואה אותה באור אחר לגמרי היא כרמלה, חברתה ושכנתה, שניחנה בדמיון מדהים, ובחיוניות לא פחותה מזו של מריאן. כרמלה קונה לה מתנות מפעם לפעם, ומריאן אסירת תודה. באחד הביקורים מצליחה כרמלה להפתיע את מריאן. היא נותנת לה במתנה קרן שמע, שאותה היא יכולה להצמיד לאוזנה, ולשמוע לא רק את מי שלידה, אלא אף ממרחק. כפי שהיא אומרת למריאן: "לא רק שתוכלי לשבת ולהאזין למוזיקה יפה ולשיחה מאירת עיניים, גם תיהני מהאפשרות לרגל אחרי כל בני משפחתך ולשמוע מה הם אומרים עלייך, וזה בטח יהיה משעשע מאוד".

קרן השמע אכן עוזרת לה לשמוע מה אומרים עליה, מה מדברים בסביבתה, ומאפשרת לה להתגבר על בעיית השמיעה, וגם לדעת מה באמת חושבים עליה. בעזרתה, היא מגלה, שבני המשפחה מעוניינים לסלקה למעון של נשים סניליות, כשבעצם, ברור לנו הקוראים, שהיא כלל לא סנילית.

מריאן מגיעה למושב הזקנות המנוהל בקפדנות ובחוסר רגישות מוחלט על ידי פסיכולוג בשם ד"ר גמביט ואשתו. שניהם מטיפים לזקנות אימרות צדקניות ומוסריות, אך הם עצמם מושחתים ומתעמרים ומעליבים אותן השכם והערב.

למרות זאת, רוחה הטובה של מריאן שורה עליה גם במקום הזה, שאליו נזרקה, כחפץ שאין לו שימוש. ביחסה אל האחרים, ואל עצמה, היא מראה שניחנה בחשיבה, באופטימיות, ברצון טוב, במידת הרחמים, ובחיות רבה. היא מעודדת, יוצרת קשרים, עובדת ועוזרת כשהיא יכולה. הנשים מתייחסות אחת לשנייה. רובן בכבוד. אבל כולן, עם אישיות מעניינת, תוססת ובהחלט לא כזו שעבר זמנה.

העלילה נעה בין מציאות לדמיון. אחד הדברים המטאפיזיים שמתרחשים שם קשור לתמונת הנזירה הקורצת, התלויה בחדר האוכל בדיוק מול פניה של מריאן, היושבת תמיד באותו המקום. משהו באשה שבתמונה מושך אותה והיא ממציאה לה שם ספרדי ארוך. היא אינה יודעת כמה השפעה באמת היתה ותהיה לדמות זו עליה. רמז למטאפיסיקה ניתן להבין לדוגמא מתוך מכתבה של חברתה כרמלה. כרמלה מציינת שהיא חלמה על נזירה שקורצת, מהלי שידעה שדמות הנזירה הקורצת מופיעה בארוחתה של חברתה מדי יום. וכשקריסטבל שואלת את מריאן לפשר התעניינותה בנזירה שבתמונה, ההמשך הופך ליותר ממעניין.

ההתרחשויות יילכו ויתפתחו. עדת הנשים תתחברנה לאחווה מיוחדת ופעילה ותדענה את מי להרחיק מהמקום. וכאן מציינת אולגה טוקרצ'וק באחרית הדבר: "לאונורה קרינגטון מבינה את המקום החתרני והאקסצנטרי שמתוכו פועלת האישה. בציוריה ובכתביה היא מפליאה להשתלב באמונתו של אנדרה ברטון בדבר ההכרח לקרב את האומנות לאלכימיה או ללא-טבעי.... קרן השמע הוא טקסט הרמטי בכך שהוא מתייחס לדברים מוסתרים, מודחקים ונשכחים... העין הקורצת אומרת לנו שנכניס את הכול בין מירכאות ונאמין ב"כאילו" הזה, שהוא יסוד מוסד של מיתוס ושל ספרות. 


יום רביעי, 7 ביולי 2021

'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. עלילת הספר 'בפיר המעלית' הייתה מרתקת במיוחד ומפתיעה בסיומה. היא כללה רצף של תאונות/חבלות מסתוריות במעליות, שהתרחשו בזו אחר זו בעיר ניו יורק. היא כללה גופה קטועת איברים בפארק, התפוצצות של מונית, וידיעות על אירועים חריגים גם במקומות אחרים בארה"ב. כשבלשי המשטרה, דלגאדו ובורק, מגלים שהנרצח בפארק היה טכנאי מעליות, וכשמומחי המעליות מגלים שהותקנו מצלמות מעל המעליות שהתרסקו, מתחילה לחלחל ההבנה, שמדובר בכוונת מתכוון, ולא בתאונות מקריות של המעליות.


האם מדובר בהרמת ראש של הארגון הקיצוני הימני והאקטיביסטי "פלייאוברז" שחבריו מאמינים, שהאמריקאים האמיתיים הם האנשים הפשוטים, ושמעליהם חולשים ומתייהרים אנשי האליטות של ערי החוף בארה"ב, שמביטים מלמעלה על כל יתר האנשים? 


ראש העיר, גופי ביטחון פנים, בלשי משטרה ואפילו סוכן של בטחון המולדת מנסים להתמודד עם הלא־נודע, שמאיים על העיר הגדולה ניו־יורק. במקביל, מנסה גם התקשורת להבין מה קורה, ובמיוחד ברברה מתיסון, עיתונאית של העיתון 'מנהטן טודיי', ש"יושבת על הזנב" של ראש העיר, ריצ'רד וילסון האדלי, ומתריעה בפני קוראי העיתון, על כל שחיתות שהיא מבחינה בה מצד הרשויות, ומצד האדלי במיוחד.


ראש העיר האדלי מתלבט. האם להורות על סגירת כל המעליות של ניו יורק, העיר הבנוייה אנכית? שהרי משמעות עצירת המעליות, פירושה עצירת חיי העיר הגדולה הזו. אנשים לא יוכלו לעלות ברגל לביתם, עשרות קומות. לא יוכלו להגיע לעבודותיהם במשרדים שברבי הקומות. מדובר בשיתוק כללי. מצד שני, האם הוא יכול להסתכן ולומר לאנשים להמשיך בשיגרה, כשהאחריות לחייהם מוטלת עליו? האם הוא יכול להצהיר בפומבי, במסיבת עיתונאים, שהמעליות בטוחות? כשהוא אינו יודע אם כך הדבר. "כינסתי את מסיבת העיתונאים הזאת כדי ליידע את הציבור שאנחנו חוקרים את כל התקריות האלה בקפידה רבה, ומבקשים שכל מי שרואה משהו חשוד, אפילו קצת שיעדכן בבקשה..." הוא אומר להם, אבל כשהוא מנסה להתעלם משאלתה של ברברה, היא מתעקשת. "שאלתי שאלה שלא נענתה," אמרה ברברה בקול חזק שגבר על דבריו של ראש העיר. האדלי, שנראה נרגז בבירור, הביט בברברה ושאל, "מה הייתה השאלה?" ברברה השתהתה מעט כדי להירגע, ואז אמרה בהגייה ברורה ומורגשת, "האם המעליות בניו יורק בטוחות לשימוש – כן או לא?" ראש העיר נראה קודר. החדר כולו כמו עצר את נשימתו. "אני לא יודע," אמר לבסוף."


לצד ניסיונות ההתמודדות עם האסונות התכופים ומערכת היחסים הבעייתית בין האדלי לברברה, באים לידי ביטוי גם הקשר המורכב מאד בין ראש העיר לבנו, ובין העיתונאית לבתה. בני־האדם מורכבים מאין־ספור רגשות אהבה, שנאה, קנאה ורצון לנקמה, ואלה מהווים חלק אינטגרלי ביותר בהנעת הפעולות שנעשות על ידיהם, ובאות לידי ביטוי בעלילה המרתקת שלפנינו. 


יש גם דרמה אחת חבויה, נוספת, שנראית לא קשורה, ואינה מובנת לקורא בטקסט הכללי, אבל תתבהר בהמשך. היא מתארת נקודת מבט של ילד שרואה איך אימו האהובה, קרובתו היחידה, הולכת וגוועת למולו. מתקשה לתפקד. ויש מי שאשם במצבה.


בין החרדות, החקירות והכאוס שמשתלט, מתגלים גם צדדים יפים ולא ידועים של ראש העיר. יש גילוי לב מפתיע ומקרב לבבות של ברברה לבתה ארלה, ויש פעולות הירואיות שמשנות את המצב. 


דרמה מותחת וכובשת, שגם גדול סופרי המתח, סטיבן קינג, כתב עליה "כדאי לכם לקרוא את 'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי בהקדם האפשרי. זהו ספר מתח מעולה". 



 

יום רביעי, 30 ביוני 2021

'הזכות לאהוב' מאת לורי נלסון ספילמן ; מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


משפחת פונטנה האיטלקית, חושבת שהיא סובלת מקללה משפחתית עתיקה. אחת מצאצאות המשפחה, פילומנה פונטנה, שנאה את אחותה הקטנה, מריה, ושינאתה יקדה במיוחד, כשראתה איך ארוסה מנסה לפלרטט עם אחותה היפה ממנה. בקינאתה היא משליכה עליה אבן שמעוורת את מריה היפה ומעוותת את חייה לעד. מריה לא נישאה מעולם.


כשהסיפור הזה חוזר ומסופר מאם לבת, מבינות הבנות שנולדו שניות במשפחת פונטנה לדורותיה, שעתידן בסכנה. בסופו של דבר, נראה שהנבואה/הקללה מגשימה את עצמה, ורבות מהבנות השניות של משפחת פונטנה לא התחתנו.


אמיליה פונטנה, אף היא בת שנייה. היא גרה עם אחותה הבכורה, דאריה, ועם משפחתה בשכונת בנסונהרסט בברוקלין. שכונה המאופיינת במהגרים, שרבים מהם הגיעו מאיטליה. המשפחה מנהלת מעדנייה איטלקית ואמיליה מתמחה בהכנת קנולי. מאפה מתוק במילוי גבינת ריקוטה, שמנת, אבקת סוכר ודובדבנים. ימיה חולפים בשיגרת העבודה ובכניעה לצו הקללה. בראש המשפחה עומדת נונה רוזה, הסבתא, שמגדלת את הבנות שהתייתמו מאימן בגיל צעיר, ביד קשה ובנרגנות. אביהן, נשאר במעדנייה, אך חושש אף הוא מרוזה השתלטנית, ואינו מעז לתת ביטוי לאהבתו את גברת פורטינו האלמנה.


כבר מגיל שבע, נחשפת אמיליה לסיפור הקללה. היא מבינה שהיא בת שנייה, ואולי זהו גורלה. אמונתה מתחזקת במקרה שאירע לה בילדותה. בשעה שישבה עם דאריה אחותה, ליד אביהן ואחיו שדגו דגים, מלמד אותן האב להשליך את הקרס למים. דאריה משליכה חזק מדי לאחור, והקרס ננעץ בשפתה התחתונה של אמיליה. הם מצליחים להוציא את הקרס משפתיה הכואבות, אך בעוד היא שותתת דם, וחולצתו המגולגלת של אביה לחוצה לשפה, הם מגיעים בנסיעה מטורפת לנונה רוזה, שרק אומרת: "אלוהים ישמור... 'עכשיו כבר אין שום תקווה. בחיים היא לא תמצא בעל עם פרצוף כזה.'" אבא שלי הציע שניגש למיון. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול" משחזרת אמיליה את הרגעים שייחרטו בזיכרונה לעד "אבל נונה הניפה את כפות הידיים כלפי מעלה, הסתובבה בשביל לחזור לדירה שלה ואמרה, 'פֶּרקֶה פְּרֵאוÊקוּפַּרסי?' – בשביל מה לטרוח?" כשמאחורי התגובה הזוועתית הזו, מסתתרת האמונה בקללה של הבת השנייה.


השינוי מתחיל בדודה פופי מפילדלפיה. אותה דודה – שמסיבה לא ידועה לבנות – מנודה מהמשפחה. כל חג יוצרת דודה פופי קשר עם אמיליה ושולחת לה ברכות. הפעם, מתקשרת דודה פופי במטרה אחרת לגמרי. היא רוצה לחגוג את יום הולדתה ה-80 באיטליה, והיא רוצה שאמיליה, ובת דודתה לוסי, שאף היא בת שנייה, תיסענה איתה במימון מלא שלה. נונה רוזה, שמחרימה את אחותה, מטילה וטו על נסיעתה של אמיליה, אבל אמיליה אוזרת עוז ומתחילה את המסע לשיחרורה מכבליה של רוזה. היא נוסעת.


לוסי ואמיליה, יוצאות למסע הזה, לא בהתלהבות יתירה, מוּנעות בעיקר בשל ההבטחה של דודה פופי, שקללת "הבת השנייה" תוסר לאחר מסע זה. הן לא מאמינות, ובכל זאת מוכנות לנסות.

המסע הזה יהיה לא רק מארה"ב לאיטליה, אלא בעיקר מסע לגילוי עצמן, ומסע שייאפשר להן להבין מהי אהבת אמת, אפילו בגיל 80, ואיך הן באמת היו רוצות להיות.


זהו ספר מעניין נוסף מבית היוצר של לורי נלסון ספילמן, שכתבה גם את 'רשימת המשאלות', 'אבני הסליחה' ו'מחברת הלב'.





יום שלישי, 22 ביוני 2021

'בית קפה ליד הים' מאת ג'ני קולגן ; מאנגלית – ניצן לפידות

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בהקדמה יוצאת הדופן, הנושאת את השם "מילה מג'ני" כותבת הסופרת: "ברוכים הבאים ל"בית קפה ליד הים"! מוזר כל כך שאנחנו נוסעים לעתים קרובות למקומות זרים לחופשות, אבל כמעט אף פעם לא חוקרים מספיק את המדינה שאנחנו גרים בה... בשנה שעברה חזרתי לגור בסקוטלנד אחרי עשרות שנים שבהן חייתי בחו"ל והחלטתי לתקן את זה... קודם לכן מעולם לא ביליתי זמן ממושך ברמות סקוטלנד ובאיים (היות שנולדתי בדרום סקוטלנד), ולכן ניצלתי כל הזדמנות לבקר באזורים האלה ולחקור אותם, ואני מוכרחה לומר שהתאהבתי באיים מיד... רציתי לכתוב ספר שמתרחש בצפון הרחוק מאוד, אבל לכבוד הספר הזה המצאתי אי שהוא מעין יציר כלאיים... אבל אני מקווה שהוא ניחן במהות ובאווירה שיש באיים המדהימים האלה בצפון הרחוק..."

אז לאי הבדיוני של ג'ני קוראים מיור, והוא ממוקם בצפון סקוטלנד. זהו מקום שבו לילות הקיץ בלתי נגמרים, שכן החושך אינו יורד בלילה. את בואו של החורף, שבו ישרור לילה אמיתי, חוגגים תושבי המקום בשירה, ריקודים מסורתיים ולבישת הקילט (החצאית המסורתית).

גיבורת הרומן היא פלורה מקנזי. פלורה נטשה את האי מיור לאחר שאימה נפטרה. הקשר החזק שהיה ביניהן גרם לפלורה להרגיש – לא רק את צער הפרידה, והחור הנפער בלב עם אובדן האם – אלא גם תחושה של החמצה. כל חייה זכרה פלורה את אימה עומדת במטבח, מבשלת מופלא, דואגת לבית ולמשפחה, ולא עושה כלום למען עצמה. ועכשיו היא מבינה, שהאם לא תוכל יותר לעשות זאת, להשלים את כל מה שלא עשתה. ומה התפקיד שלה, של פלורה, עכשיו? היא שואלת את עצמה, האם היא אמורה להיכנס למטבח ולהעביר את כל חייה בטיפול במשק הבית,  באביה ובבנים? האם זה ייעודה בחיים?

פלורה מתמרדת. מיד לאחר ההלווייה, ואחרי התפרצות רגשות עזה ופוגעת, היא אורזת את חפציה ויוצאת לחפש את ייעודה בלונדון "היא טסה משם כי לא רצתה להיות כבולה כמו אמא שלה לחיי אשת איכר, עונה אחר עונה; לבהייה הנצחית בשמים האפורים ובציפורים החגות ובסירות המרקדות." היא משלימה מסלול במשפטים לתואר ראשון, ומוצאת עבודה במשרד גדול של עורכי דין בתפקיד זוטר של עוזרת משפטית. החיים בלונדון יקרים להחריד, המקום מנוכר, והרחובות הומי אדם. אבל פלורה מעדיפה להיות בלונדון, מאשר לחזור למיור. במיוחד לא אחרי מה שאמרה בהלוויית האם, ובמיוחד לא – לנוכח מבטי האשמה שיפנו אליה בני משפחתה ותושבי המקום. 

בראש המשרד עומד עורך דין יהיר וקר בשם ג'ואל בינדר, שלא ממש מודע לקיומה, אבל פלורה מאוהבת בו בסתר. כאשר פונה אליו איש עסקים מיליארדר בשם קולטון רוג'רס, ומבקש את העובדת הסקוטית דווקא, לעניין שלשמו הוא הגיע אליו, מתוודע ג'ואל אל פלורה. היא חיוורת. שקטה. מכונסת בתוך עצמה. וממש לא ברור לו, כיצד העוזרת הזוטרה הזו, יכולה לעזור. אבל קולטון מתעקש. בבסיס בקשתו הוא מספר, שהוא מקים אתר תיירות על הצוק של מיור, שהוא המקום הנפלא ביותר בעולם, לדעתו. הוא מתקדם בשיחזור, אבל תכנון אזורי של הקמת טורבינות רוח, בדיוק מול הצוק שרכש, מאיים להרוס את המיזם שלו. הוא מבקש מפלורה לחזור למיור, כנציגת המשרד המשפטי, אבל גם כילידת המקום, ולדבר עם האנשים ועם המועצה, בכוונה לשכנע אותם לוותר על הקמת הטורבינות.

לאחר שלוש שנים שבהן נעדרה מביתה, פלורה ממש לא רוצה לחזור. אבל אין לה ברירה, כי יש לה תפקיד למלא. היא חוזרת.

המפגש המחודש עם בני משפחתה – אמביוולנטי לכולם. מחברת המתכונים של אמה, תחבר אותה מחדש למה שהיא אוהבת, ולזיכרונה הטוב של האם. היא תתחיל לבשל. היא תכיר אנשים חדשים. תתוודע לצדדים שלא הכירה במכריה. אבל בעיקר, תלמד להכיר את עצמה, ומה היא באמת היתה רוצה לעשות.

ספר יפיפה, זורם ומעניין של ג'ני קולגן, שכתבה גם את "חנות ספרים על גלגלים" שעליו כבר כתבתי בבלוג. קיראו.


יום רביעי, 16 ביוני 2021

'להגן על ג'ייקוב' מאת ויליאם לאנדיי ; מאנגלית: מירב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אנדי בארבר מכיר את רזי החוק על בוריים, כמי שכיהן בפרקליטות המחוז של עירו, ניוטון, למעלה מעשרים שנה. אבל כשהוא נדרש לעולם המשפט מהצד השני – לא כנאשם, אבל כְּאָב לג'ייקוב בן הארבע עשרה, שנאשם ברצח חבר לכיתה – זה כבר סיפור אחר.

בן ריפקין, בן הארבע עשרה נמצא מוטל בפארק קולד ספרינג, בשעה 9:07 דקות בבוקר, על ידי אישה שיצאה לריצת הבוקר שלה. אנדי לוקח את החקירה לידיו, והחשוד המרכזי שלו הוא פטס, חולה מין, שנטפל לנערים. אבל לפני שהוא מתחיל לחקור את פטס, מחליטים בפרקליטות להוריד אותו מהחקירה, לכאורה בגלל ניגוד אינטרסים, כי בנו, ג'ייקוב, הוא בן כיתתו של הנרצח.

ג'ייקוב טוען שבקושי הכיר את הנרצח, למרות שהיה בכיתתו. אבל מחקירת התלמידים, וכניסה לרשתות החברתיות שלהם, מתחילים אנדי וגם בפרקליטות להבין, שהחשוד העיקרי הוא דווקא ג'ייקוב. בן ריפקין נהג להתעלל בו מילולית, לכנותו בשמות ולהכפיש אותו בעיני כל התלמידים. אנדי מוצא במגירתו של בנו סכין, ומסתבר שג'ייקוב הגיע לכיתה עם כתם של דם. בנוסף, בבדיקת המעבדה של בגדי הנרצח, מתגלית טביעת אצבע של ג'ייקוב על הסווטשירט של הנער המת.  

בשלב זה מוכן ג'ייקוב להודות, שאכן ראה את הנרצח בפארק בדרכו לבית הספר. הוא מזהה אותו, כך הוא אומר, למרות שהנרצח היה מוטל על גבו, והוא מנסה להפוך אותו כדי לראות אם הוא צריך עזרה. בשלב זה מבינים אנדי ולורי אשתו, שבנם יחידם מואשם בפשע נוראי, ובאופן טבעי, מתוך היכרותם עם בנם, הם בטוחים שזו טעות. הם ממשכנים את הבית כדי להוציא אותו בערבות. ומכאן מתחיל תהליך מסוייט של ההורים והבן. משפחה שהולכת וקורסת אל מול סימני השאלה. האם הם באמת מכירים את בנם? האם השושלת של משפחת בארבר, אכן נושאת גֵּן רצח? האם שלושה דורות של רוצחים במשפחתו של אנדי, כולל אביו שיושב כל חייו בכלא, יכולים להצביע על אלימות גנטית ונטייה תורשתית לרצח? 

"הסיפור של אבותי" חושב אנדי "היה אצור אצלי בזיכרון עמוק כלשהו, תמיד מוכן ומזומן לצוף לתודעה. למדתי להסתדר איתו. מאוחר יותר, לטובתו של ג'ייקוב, למדתי לבלוע אותו לגמרי, לא להשאיר דבר שאפשר לראותו, דבר שאותו אפשר "לחלוק". אנדי הילד מעולם לא ידע בדיוק מה עשה אביו, ובפעם האחרונה שהוא ראה אותו, אנדי היה בן חמש. היה לו נוח לחשוב עם השנים, שאין לו אב, ולכן כשהכיר את לורי, נערה יהודייה טובה ממשפחה יהודייה טובה, הוא רק סיפר לה שלאביו יצא שם רע, אבל שלא הכיר אותו מעולם. כשעברו השנים, הוא הבין שהוא כבר לא יכול לספר "מתברר שאף פעם אין זמן טוב להודיע לאשתך שאתה בנו של רוצח".

לורי מתקשה לקבל את העובדה, שאנדי הסתיר ממנה את ההיסטוריה המשפחתית שלו. עובדה זו, בנוסף להאשמה החמורה כלפי בנה, כשהיא בעצמה מתחילה לפקפק בחפותו, נותנות את אותותיהם. כולם נוטשים אותם, ואנדי, חוטא בניסיונות הסתרה של מידע כדי להגן על הבן, ובכך הוא בעצם מסגיר את החשש שלו עצמו, שג'ייקוב אולי כן ביצע את הרצח, ואולי כן יש נטייה גנטית לכך.

סוף מפתיע. דרמה משפטית מותחת. קיראו.