יום שלישי, 20 באוקטובר 2020

'ויקי ויקטוריה' מאת גיא עד

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופרת גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה. ספרה 'הבאר־שבעים' נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. מנימוקי השופטים: "גיא עד מטפלת ביד אומן בסיטואציות אנושיות המכילות מטענים רגשיים גדולים. היא מפרקת אותם ומטעינה אותם מחדש. מציתה את החומרים הנפיצים בדרך מרוסנת ומבוקרת. גיא עד היא סופרת איכותית מאוד, הסוללת לעצמה דרך ייחודית, מקורית ומבריקה."

'ויקי ויקטוריה' הוא ספרה השישי של גיא עד, והוא בהחלט עומד בסטנדרטים שניכרו בספריה הקודמים. 

הדמות הראשית ברומן שלפנינו היא ויקי מנילה, בחורה צעירה מאד ואם יחידנית לילד בן 8. ויקי מחליטה לצאת לעצמאות ולעזוב את בית הוריה. ההורים עזרו עד כה לגדל את בנה. בדירה החדשה ברחוב גוטליב בתל-אביב, יש אדנית רחבה ומעקה שיישמשו אותה מעתה כמרפסת צרה, אך חיונית כאוויר לנשימה. "שישה בינואר. אוויר נעים. ויקי עצמה עיניים. כל כך צעירה, עם ילד בכיתה ג', כשהיא רק בדרך לחיים, אפילו לא על נתיבם. אם לא היה לה ילד, הו הו, היא צחקה בסלחנות, אחרי שנתפסה מורחת את עצמה בזמן אמת...היא היתה מאושרת – דירת שלושה חדרים רק לה ולדניאל. הבוקר הם הגיעו לכאן עם ההורים שלה. סידרו את הדירה וניקו אותה. הלילה דניאל והיא יישארו כאן. זהו."

העצמאות שלה, היא בעצם גם האחריות שלה. דבר והיפוכו. הדרך החדשה לא תמיד עוברת בקלות, והתלות של דניאל, תהיה לעיתים מעיקה על האם הצעירה מדי, שאינה יכולה לחלוק מטלות של גידול ילד עם איש. בבדידות שתתלווה אליה בדרכה החדשה, היא תתרחק ותיצמד, חליפות, לזוגיות החזקה של שכניה, גאולה ואיזידור. כשהיא מנסה לתהות על סוד הקשר המופלא והאינטנסיבי, בין האישה שלא ניחנה בתווי פנים יפות, בלשון המעטה, לבין הגבר השרמנטי העיוור, שאוהב אותה אהבת נפש, ואולי מודל האהבה הזה, הוא שיכוון אותה כיצד לנהוג במקרה של אילן נוימן, מבוגר־לא־אחראי, שמנסה לנצל, ולא בפעם הראשונה, נערות שנופלות ברשתו.

דמות דומיננטית אחרת ברומן היא דמותו של מתי ליבר, בחור צעיר, הגדל בצל אסון התאונה של אחותו הגדולה, ויקטוריה, שנהרגה באותה התאונה. אובדנה, הוא אובדן המשפחה, שלמרות היותם רוקחים, אין הם יכולים לרקוח את התרופה לליבם המרוסק. הבן הקטן שנותר – נזנח. האחות הגדולה ששיתפה אותו, כמעט בכל דבר, למרות פער הגילאים שביניהם, נשארת רק בזיכרונות ובחלומות, וחסרונה ממלא את חייו ומעקרם. בלא שיבין למה, הוא נמשך לויקי, האם הצעירה עם הילד, שנכנסת עם דניאל ל'אברמסקי' מוסד קולינרי תל אביבי, שהדמויות כולן חגות סביבו ובתוכו.

מעגלי כל הדמויות מושקים זה לזה, לא תמיד בידיעתן. כשויקטוריה קוראת לאחיה מתי סיפורים בילדותו, היא נוהגת להירדם במיטתו, מכווצת לצדו, מוותרת על חדרה, כשרגל אחת נותרת מונחת על השטיח (רמז לכך, שבכל זאת היא תחרוג מתישהו מהאחדות הזו שבין האחים). במקום ובזמן אחר, חושב איזידור באופן מטאפורי, שבהשאירה את דירתה כמקום ששייך לה בלבד, משאירה גאולה רגל חופשית מחוץ לטווח הראייה שלו, מה שממלא אותו חששות ומדיר שינה מעיניו. כאשר יתגלו הסודות של כל הדמויות, ויובנו הקשרים שבין המעגלים – יהיה ברור, כיצד לפרום אותם לעד, או להיקשר יחד בקשר של חיים חדשים. 


יום שני, 12 באוקטובר 2020

'אישה עם כתם לידה' מאת הוֹקַן נֶסֶר מאנגלית: תומר בן-אהרון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


 בפתח המותחן "אישה עם כתם לידה" שכתב הוֹקַן נֶסֶר, מופיע מוטו ובו ציטוט מאת וו. קלימקֶה, פסיכולוג: "וישנם, כמובן, מעשים שלעולם לא נוכל להותיר מאחור, או לקנות את חירותנו מהם. מעשים שעליהם אף לא ניתן לבקש מחילה..." זהו הבסיס לספר המתח הזה. מעשה שאסור היה לעשותו, שלושים שנה קודם לכן, צף ועולה מתחת על פני השטח בדמותה של נערה צעירה ונחושה מאד.

לא היה שום סימן לאוטובוס. לא היה שום סימן לשום דבר, ופתאום היא הבינה, בזמן שעמדה שם ורקעה ברגליה מתחת לגגון הדולף בחושך ההולך וגובר, שככה בדיוק נראו כל חייה. שזאת התמונה שמסכמת באופן מושלם את הסיפור כולו. תמונה שבה היא עומדת ומחכה למשהו שלעולם לא בא. לאוטובוס. לגבר הגון. לעבודה טובה. להזדמנות... היא בת עשרים ותשע, וכבר מאוחר מדי. אמא שלי ואני, חשבה. האחת מתאבלת לצד הקבר. האחרת שוכבת בתוכו. באותה מידה היינו יכולות להחליף מקומות. או לשכב זו לצד זו. אף אחד לא היה מוחה. אלא ש..."

מנקודה זו, שבה היא נפרדת מאמה ליד הקבר, כשרק היא ונושאי הארון והכומר משתתפים בטקס העלוב וחסר הכבוד, מחליטה הבחורה, שספגה וספגה כל חייה, שמעתה והלאה היא תהיה היוזמת, המתכננת והמוציאה לפועל. לא את המשך חייה, אלא את הנקמה כלפי מי שאחראים לנסיבות לידתה ואורח החיים שלה ושל אמה.

הדרך שבה היא נוקטת מעתה והלאה, תהיה דרך מחושבת להפליא, חכמה ואינטליגנטית. עם חשיבה כזו, אבל עם התחלה אחרת לגמרי – כל חייה היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. אבל היא כאן, כפי שהיא, אורגת את נקמתן, מהתלת בכולם. השליטה על המצב – לגמרי בידיה. כמו במשחק השחמט, היא צופה את המהלכים מראש, מזיזה את הכלים או את האנשים לפי רצונה, מבלי שיהיו מודעים לכך. השחקנים הנוספים שבזירה הם הפוגעים שהופכים מועמדים לפגיעה "הוא לא היה בטוח אם הוא אחד השחקנים או אחד הכלים, אבל נכון לעכשיו המשחק היה הדבר היחיד שהתרחש. חוץ ממנו, דבר לא היה קיים... הרוצחת הפכה לפנטום בלתי ניתן לעצירה, לאשת־על. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר אלא להתחבא ולחכות. להיעלם. לרדת למחתרת. ולקוות."

מנגד, המשטרה והבולשת, ובראשם ואן וטרן, מבזבזים המון זמן וכוח אדם, בניסיון להבין מי עומד מאחורי הרציחות שמתאפיינות באותה הדרך: שני כדורים בחזה, ושניים מתחת לחגורה. האזהרה למועמדים לרצח מופיעה באמצעות נעימה בטלפון הנקראת "עלייתו ונפילתו של פלינגל באנט" ((The Rise And Fall Of Flingel Bunt שבוצעה בשנות השישים על ידי להקת הצלליות (The Shadows)

מלבד העובדה שנעימה זו היה לה חלק משמעותי במעשה שנעשה באותה שנה שבה בוצעה המנגינה (1965), יש משמעות גם לשימוש בשם הלהקה "הצלליות", הצל שמלווה את מי שפשע, ואינו מרפה ממנו כל חייו. יש גם משמעות לשם של המנגינה. כי אחרי מעשה כזה, כל עלייה שינסו להגיע אליה – סופה בירידה. בבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

כתם הלידה המופיע בשם הספר, מתייחס לכאורה לכתם קטן שמופיע על לחייה של האישה. אבל המשמעות הנוספת והעיקרית שלו היא מטאפורית. הדרך שבה הגיעה בנערה לעולם הוכתמה. היא אינה ניתנת לתיקון, ואינה ניתנת למחילה.


יום שלישי, 6 באוקטובר 2020

'ברקודה לארוחת בוקר' מאת עמליה ארגמן ברנע

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שאלות מהותיות שואלים גיבורי הרומן 'ברקודה לארוחת בוקר' את עצמם, כשהם עומדים על פרשת הדרכים של חייהם. שאלות כגון: מה אנחנו לומדים ממהמורות חיינו? איך צריך לדעת מתי לשחרר, מתי צריך שוב לפתוח את הלב למשהו חדש, והכי חשוב – באיזו דרך לבחור

אילו רצתה להוסיף מוטו לספרה, אולי היתה עמליה ארגמן־ברנע בוחרת בקטע מתוך שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה" (בתרגום של עדנה אולמן־מרגלית), או כפי שהוא נקרא בתרגום הישן של שמואל שתיל "הדרך לא אחזתי בה" (הוצ. עקד 1969). הנה קטע מאותו שיר נפלא, שאני קראתיו, כנערה, לפני 47 שנים ורשמתי אותו במחברתי:

 "שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב / וְצַר כִּי שְׁתֵּיהֶן לֹא אוּכַל לַעֲבֹר / עוֹבֵר אֹרַח אֶחָד. אָז עָמַדְתִּי לַחֲשֹׁב, / מִסְתַּכֵּל בְּאַחַת לְאָרְכָּה עַד הַסּוֹף, / אֶל מָקוֹם בּוֹ פָּנְתָה אֶל בֵּין שִׂיחַ אָפֹר... 

/ " אֵי פַּעַם, אֵי שָׁם בִּין יוֹם וּבִין לֵיל / שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר עָבוֹת - / אָחַזְתִּי בַּדֶּרֶךְ עָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת, / וְזֶה שֶׁעָשָׂה אָז אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל."

הרומן של עמליה ארגמן ברנע, יסחוף אותנו מיבשה לים ומים ליבשה, ידלג על פני אוקיינוסים ושנים, ויפגיש לבבות שיבערו באש הגדולה של האהבה ויירצדו עם מהמורות הלב.

אליענה הישראלית, גרושה טרייה מפוליטיקאי מפורסם, פוגשת, על סיפון יאכטה של חברים בארה"ב, אמריקאי בשם גארי. גארי היה רופא שיניים שנטש את העולם החומרי והמירוץ שמאפיין את החיים האורבניים, ובנה את ביתו וחייו מחדש על סיפונה של יאכטה קטנה בשם "שמבאלה", שמשמעותה  בסנסקריט "שלווה"). המפגש בין הבחורה הישראלית היהודייה מתל אביב התוססת, לאמריקאי השלוו והשאנטי, ירגיע, יינחם ויצית כאחד את אליענה.

"להקת דולפינים הופיעה משום מקום ודילגה בקשתות אקרובטיות מעל פני המים. ההתגלות הזו הותירה אותה חסרת נשימה, והיא החלה צועקת וטופחת על חזהו כמו ילדה קטנה. "אוי, תצלם, תצלם." "בשום אופן לא."... אני מעדיף להתבונן בעולם ובתופעות שלו, ולחיות את הרגע, סיטי גירל." "אבל הרגע עובר.""נכון, אבל לא הסיפור שלו, והסיפורים צריכים לשמר את החוויה, בלב ולא באיזו מגירה, ומי כמוך יודע שהרגעים שייכים לעד למי שיודע לספר אותם."... ולאט דבקו גם בה שמחת הדברים הקטנים והריגושים מדברים סמויים מן העין, וזו הייתה מתנת החסד שלו. אבנים טובות בכתר האהבה האמיתי שהניח על ראשה."

האם תבחר אליענה בדרך חייו? האם יבחר גארי בדרך חייה? או האם הייתה זו רק הרפתקה טובה, שאמורה להסתיים? קיראו.


יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

'בית בלגראנד' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כרגיל אצל פאולינה סימונס, מעוגנים גיבוריה בתקופה היסטורית ממשית, והפעם – הם ממוקמים בתחילת המאה העשרים. הזמנים הללו כוללים את התקופה שלפני ובזמן מלחמת העולם הראשונה, שהדיה קלושים יחסית ברומן, ובמהלך המהפכה האדומה ברוסיה, שסוחפת את גיבורי הרומן במערבולת אידיאולוגית על כל השלכותיה.

ג'ינה מגיעה ממשפחה איטלקית מסיציליה, שהיגרה בתחילת המאה לארצות הברית, ומיקמה עצמה בפרוור קטן ליד בוסטון, שבו מתגוררים מהגרים רבים כמוה. החלום האמריקאי נראה כעומד להתגשם במלואו, כשהיא פוגשת את הארי ברינגטון, ממשפחה אמריקאית שורשית ועשירה מאד, והם מתאהבים זה בזו.

אולם כאן מתחילות הבעיות. הארי מתעלם מהבטחת הנישואין שהבטיח לאליס, ארוסתו משכבר, ובזמן שאליס עוד עסוקה בהכנות לחתונה, הוא כבר מלבה את אהבתו לג'ינה, ונחוש בדעתו להתחתן איתה מיד. משפחתו מתנגדת לצעד, שנראה לה פזיז, וחסר אחריות, ובלהט הסיטואציה, הם מנערים חוצנם מהארי, ומנשלים אותו מכל רכוש וממון, מתוך תקווה שהוא יתחרט ויחזור בו מהחלטתו להינשא לג'ינה בכל מחיר.

הארי וג'ינה מתחתנים בעירייה, בלי אורחים, בלי משפחה, בלי רכוש וכסף למחייה, אבל עם אהבה גדולה. הם יגורו תחילה עם אמה של ג'ינה, ובהמשך יעברו לבד, ואחר כך לבית בלגראנד, שהורישה להארי אמו. "ג'ינה, תרצי לשמוע סיפור על האיש שבה את בלגראנד?" שאל הארי. "הוא כמעט כמו אגדה. בכל המובנים חוץ מאחד." "איזה?" "אין לו סוף טוב."

האהבה היא הדבר הכמעט יחיד שמקשר ביניהם, אבל היא הדבר החזק ביותר. הארי מורד בכל דבר, מתנגד לכל דבר, מוחא על כל דבר, אידיאולוג מרחף שאינו מייחס שום חשיבות לכסף, לעבודה, לפרנסה, למותרות. ג'ינה, נטועה עמוק באדמה. שתי רגליים יציבות. היא מנסה, שוב ושוב, להעמיד אותו בפני עובדות החיים, בפני המציאות, אך הוא עקשן. אינו מוכן למחול על גאוותו ולבקש עזרה ממשפחתו, ואינו מוותר על מחשבותיו המהפכניות, הקומוניסטיות, בעידן של המהפכה האדומה, ששליחיה נאסרו וגורשו מאמריקה בשל דעותיהם. שוב ושוב הוא מוכנס לכלא, ובכל פעם מחדש הוא ממשיך לנאום בכיכרות, לפזר כרוזים, ולהסתכן במאסרים נוספים. 

כשהם נוסעים ברכבת היא מביטה בו "החולם, הנואם, המתנגד. התנגדותו היתה בתחילה לנעוריה, אחר כך לאנרכיה שלה, ואחר כך לאהבתה. לקשרים שהיא כפתה עליו, למוסכמות של חיים רגילים שהיא כפתה עליו, לתינוק שהיא רצתה ממנו נואשות בכל מחיר שיידרש. הוא התנגד לשאיפתה לחיות כאישה רגילה, ולא כמהפכנית. הוא התנגד לכול. הוא לא רצה בחיים של המעמד העליון כפי שלא רצה בגטו של לורנס או באחוזות של גן עדן או בבית הלבן בבלגראנד. הרגע הזוהר הקצר שלהם בשמש המסנוורת."

כשבנה אלכסנדר שואל אותה מדוע היא נשארת עם אביו למרות כל הצרות שהוא גורם לה, היא עונה: "אני נשארת כי אני אוהבת אותו. אני נשארת כי הוא המשפחה שלי. כי מגיע לך שיהיה לך אבא. לכל מקום שהוא ילך, אני אלך. הוא הספינה, אלכסנדר. אנחנו הנוסעים... אנחנו חולקים את המרירות."

מעניין לראות בספר גם את הדיה של השפעת הספרדית שתקפה את כדור הארץ ב-1917 ואיך האנשים מתייחסים אליה, ולהזדהות לגמרי, כשאנו חווים סביבנו יום יום את מגיפת הקורונה, ומודעים יותר מאז, להשפעותיה הגלובליות.

 

יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

'העלמה והלילה' מאת גיום מוסו מצרפתית: אביגיל בורשטיין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


חורף 1992. וינקה רוקוול, נערה יפיפיה ומבריקה בת תשע-עשרה נעלמת ממגורי הבנות בבית הספר התיכון סנט אכזופרי שבריביירה הצרפתית. השמועות אומרות שהיא ברחה עם אלכסיס קלֶמאן, המורה לפילוסופיה שלה. ראו אותם על הרכבת לפריז. הם נרשמו והתאכסנו שם במלון. אך בבוקר נעלמו עקבותיהם ומאז לא נראו.

אביב 2017. תומא, מקסים ופאני, שהיו חבריה של וינקה, נפגשים לראשונה אחרי עשרים וחמש שנה בפגישת מחזור לרגל חמישים שנה לבית הספר. סודות אפלים מסתתרים בתוך קיר אולם הספורט של בית הספר התיכון. עתה מיועד האולם להריסה ולבנייה מחדש. מה יקרה כשיגלו את מה שנמצא קבור בקיר האולם? ומה באמת קרה לווינקה ולאלכסיס? ומדוע חבריה של וינקה, מקבלים פתאום מסר של נקמה מאלמונים, עשרים וחמש שנים לאחר היעלמותה? 

כל השנים האלה, הם לא דיברו ביניהם. כל אחד ניסה להמשיך בחייו, למרות מה שקרה, ועל אף מעורבותם בפרשה. הריסת האולם ופגישת המחזור, מחזירות אותם לעבר, והם מבינים שהספירה לאחור לגילוי האמת מתחילה. 

זה התחיל באהבה גדולה של תומא. תומא חשב שזוהי חברות אמת "היה בה משהו בלתי מוגדר שהכניס לך לראש את המחשבה שאם תכבוש את וינקה, תכבוש את העולם. במשך תקופה ארוכה היינו צמד בלתי נפרד... טיילנו בכל הסביבה ויכולנו לדבר שעות... קראנו זה את מחשבותיו של זה, והקשר בינינו לא הפסיק להקסים אותי. וינקה היתה האדם שהמתנתי לו לשווא, מאז שהגעתי לגיל שבו ממתינים למישהו... בזמן שווינקה פיזרה כוכבים בחיי היא גם החדירה דאגה ללבי, שאאבד אותה. וזה בדיוק מה שקרה."

כשמתחילה שוב תקופת הלימודים, נראה שהיא מתחילה להתחמק ממנו. מפסיקה לענות לטלפונים ולהודעות, ולא נענית לבילויים משותפים. "תלמידים מכיתתה, מספרים לי שכנראה נשבתה בקסמיו של אלכסיס קלמאן, המורה הצעיר לפילוסופיה של תלמידי המכינה למדעי הרוח. שמועה אחת טענה אפילו שהפלירטוט יצא משליטה, והם מנהלים רומן של ממש".

רגשותיו גורמים לתומא לעבור גבולות. הוא מצליח להסתנן לחדרה של וינקה במעונות התלמידים בזמן היעדרה, ובחיטוט בחפציה הוא מוצא שני מכתבי אהבה לוהטים מאלכסיס לווינקה, שמעידים על הרומן שביניהם. הגילוי הורס אותו, וכשהיא מתקשרת אליו יום אחד בבכי ומראה לו בדיקת הריון שיצאה חיובית, מזכירה את השם אלכסיס ואומרת, שלא רצתה להיות איתו, ושהוא הכריח אותה, מאבד תומא שליטה על מעשיו, ויוצא בריצה הרת גורל מחדרה.

כשיחזור, לאחר שעות מסוייטות אל חדרה. היא כבר לא תהיה שם, והוא לא יראה אותה עוד לעולם.

תעלומה של ממש. סוחפת. מעניינת, ועם טעויות גורליות בהבנה, שתתבהרנה לסביבתה, ולנו, כקוראים, מאוחר מדי, עבור וינקה, אלכסיס ומי שפגע בהם. 

אנו, כקוראים, נעמוד בפני שאלה מוסרית, האם הצדק נעשה? ומה אנו מרגישים עם מה שקרה, וכלפי מי שגרם לכך.


יום שני, 14 בספטמבר 2020

'חנות הספרים' מאת פנלופי פיצג'רלד מאנגלית: יותם בנשלום

 כתבה:  ד"ר רותי קלמן


ספרה של פנלופי פיצג'רלד אינו מצטיין בעלילה סוחפת, אולם הוא כן מצטיין בהתאמת הקצב למקום. המקום הוא עיירת חוף אנגלית קטנה בשם הרדבורו במחוז נידח בשם סאפולק. קשה להגיע למקום שהוא אי בין ים לנהר. תושביה של הרדבורו רדומים, אם כי תמיד עין אחת פקוחה וצופייה לרחוב, לראות מי הולך ולאן, וכולם מכירים את המניעים והמהלכים של כולם, וכבר אינם צופים גלים סוערים בחייהם.

ובכל זאת, יש אחת שמנסה. במקום שבו אין תחבורה ציבורית, בית קולנוע, מכבסה, או חנות פיש אנד צ'יפס, מחליטה פלורנס מרי גרין לרכוש, בכספי בעלה המנוח, נכס רעוע בשם "הבית הישן", שמרתפו שקוע במים, שזקוק לשיפוץ רציני, והוא רדוף רוחות הנקראות שם "מטקטקים", ובמקום הזה היא רוצה להקים לראשונה בהרדבורו חנות ספרים.

לפלורנס יש מידה גדושה של אומץ, וזה מה שדרוש כבסיס לשינוי כלשהו. בתור התחלה היא נכנסת לבנק, ומקבלת עצות לדרך ממנהל הבנק "... הרעיון... הרטיט את האווירה הלאה בבנק כמו משב של רוח ים המעמיק לחדור ליבשה." בנוסף לעצות, מנסה מנהל הבנק להעלות בפניה כל מיני בעיות שעלולות לצוץ בדרכה. אבל פלורנס, שמנוי וגמור עימה לפתוח את המקום, אינה מתכוונת לתת לשום דבר לעצור בעדה. לא המטקטק של הבית הישן, שמרעיש לה בלילות, ולא מרת ויולט גאמרט "הפטרונית הטבעית של כל אירוע ציבורי בהרדבורו", שמנסה בכל הדרכים הישירות והעקיפות למנוע מפלורנס את הקמת החנות במקום. לטענתה, המקום יועד למרכז לאמנויות, וכל הדרכים שלה כשרות כדי לסלק את חנות הספרים מדרכה.

פלורנס פותחת את חנותה, בעזרתם של מיילו נורת', וחבורה של בנים, צופי ים, שהתנדבו לעזור לה בשיפוץ הראשוני. ביניהם הנער וולי, הממלא תפקיד חשוב של נער שליח להעברת מסרים וסחורות על אופניו, ומר ברנדיש, המסוגר בביתו, אבל יודע בדיוק מה קורה בעיירה.

משלוחי הספרים מגיעים והיא מסדרת אותם לפי קטגוריות של נושאים, פופולאריות, ועל פי מה שנראה לה כרצוי לתושבי המקום. בשלב מסויים היא אף מקצה שעות מסויימות לספריית השאלה, וכך נוצר חוג לקוחות קבועים לחנות, אך עדיין היא צריכה לעמוד בלחץ הסגירה, ובצורך להכניס רווחים.

כשהיא מתלבטת אם להכניס את הספר 'לוליטה' של נבוקוב לחנות, היא מתייעצת עם מר ברנדיש, ולאחר שהיא שומעת את תגובתו, היא מבינה שזו ביצת זהב. מהמרת עליו, ומזמינה 250 עותקים (!) של הספר. כשהעותקים מגיעים היא מסדרת את חלון הראווה רק עם עותקי הספר הזה ומחכה. התגובה של תושבי העיירה לא מאחרת לבוא, והם מתייצבים בתור ארוך לקניית הספר... 

'חנות הספרים' הוא ספר על העצמה נשית, על ניסיון לפעול מחוץ לקופסה ועל אהבת הקריאה.



 




יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

'הבציר האבוד' מאת אן מא ; מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של אן מא, סופרת מסעות ואוכל, סחף אותי, למרות שאיני מבינה דבר וחצי דבר בענייני יין. מי שמבין – ודאי ייהנה כפליים.

קייט, הדמות הראשית, עובדת כסומליה (Sommelier, אוצֵר יין, המתמחה ביינות. תפקידו לרכוש, לאחסן ולהציע ללקוחות המסעדה, שבה הוא עובד, את היין המתאים ביותר לארוחתם). 

לאחר שהמסעדה, שבה עבדה קייט, נסגרת, עדיין נותר לה כחודש למבחן המעשי של מאסטר ביין. היא מחליטה לנסוע חזרה למחוזות ילדותה בבורגונדי שבצרפת, לבלות את האביב באחוזה המשפחתית ביחד עם ניקו, בן דודה, ואשתו, הת'ר, שלמדה איתה באוניברסיטה. באותה ההזדמנות, מתכוונת קייט גם לתרגל את התמחותה ביינות הצרפתיים, לקראת המבחן.

כשהיא בבית הגדול של משפחתה, היא משתתפת בבציר כרמי הגפנים המסורתי, שלקראתו מגוייסים מתנדבים רבים, ובנוסף – היא עוזרת להת'ר לְפַנות מרתף עמוס בכל מה שדורות רבים זרקו אליו, מבלי שהקדישו להם התייחסות נוספת. 

במהלך הפינוי של הררי הפריטים, מתחילים להתגלות מסמכים מעניינים על המשפחה. לאחר שקייט והת'ר מעלות מהמרתף תמונות ישנות שנמצאו במזוודה ישנה, מעיין ניקו בתמונות, ומצביע על כל מי שהוא מזהה. אבל אז הוא נתקל בתמונה של מישהי, שאין הם יודעים עליה דבר. לימים יתברר ששמה אנה.

"מי זאת?" הת'ר רכנה מעל כיסאו של ניקו עד שראשה נגע בראשו. היא הצביעה על הנערה בשמלה הפרחונית. "היא קשורה אליכם?" הוא בחן את התמונה מקרוב יותר. "... היא נראית כמו קייט. תראי את הפה שלה." הת'ר ינקה אוויר בחדות. "אוי אלוהים, אתה צודק." הבטתי בנערה שבתצלום. האם גם לה יש עיניים ירוקות? נמשים בהירים פזורים על האף... "זה נורא עצוב." מיששתי באצבעי את שולי מעטפת התמונות. "היא פשוט נשכחה. הלכה לאיבוד בזמן.

כשהם מגששים לדעת עליה, הם נחשפים לשמועות על כך שאנה היתה משתפת פעולה, והוענשה בפומבי על כך. הם מבינים, שזו הסיבה, שמעולם לא שמעו על אנה. קשה להם להאמין שקרובת משפחתם שיתפה פעולה עם הנאצים, ומי יודע מה היו מעשיה, ולמרות הקשיים הם מחליטים לחשוף את האמת ותהא איומה ככל שתהיה. 

אנחנו הקוראים, נחשפים במקביל להתנהלות המשפחה והחקירות על העבר, ליומנה של אנה, ומודעים לפני המשפחה, לאמת חייה של הנערה המצטיינת בלימודיה, בעיקר בכימיה, ומעוניינת להתקבל לאוניברסיטה. 

התוכנית יורדת לטמיון עם כניסתם של הגרמנים לצרפת 1940. מכרים ומשפחות מתחילים להיעלם מסביב לה, כולל, אביה היקר של אנה, והיא נשארת עם אמה החורגת ושני אחיה הקטנים. מכאן מתוודעים הקוראים לתנועת הרזיסטאנס (ההתנגדות) הצרפתית, שניסתה להכשיל את הכיבוש הגרמני בארצם, מצד אחד, ומנגד – יש גם מי ששיתף פעולה עם משטר וישי הפרו-נאצי ועם הכיבוש הגרמני.

התקדמות החקירות של קייט והמשפחה וגילוי חדר סתרים ומטמון עצום של יינות מובחרים ויקרים, מקרבים אותם אל האמת הלא פשוטה בעברה של המשפחה, על הטוב והרע שבה. בעקבות גילויים אלו הם מוצאים נתיב חדש ונכון יותר לכולם, תוך תיקון והשבת הצדק על כנו.