יום רביעי, 17 בפברואר 2021

'נגד כל הסיכויים' מאת ג'ודי בלום ; מאנגלית: מיכל ארז

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שנות החמישים של המאה העשרים: נשים מסדרות את שערן בתסרוקת אליזבת טיילור ועסוקות בטיפולי פנים ומראות ווֹלוּפְִטֶה, בני הנוער המקומי של העיירה אליזבת בניו ג'רזי עסוקים בעניינים שבינו לבינה, ברכילויות, באופנה, במחשבה על היכן ילמדו בעתיד או מה יעשו, אם להתגייס לצבא בתקופת מלחמת קוראה, מה ללבוש למסיבת הסיום, ועם מי ללכת.  בני המשפחות עסקו באותם הימים בקניית מתנות לקראת חג המולד או לחנוכה לבני משפחותיהם. הטלוויזיה הגדולה ביותר הייתה אז בגודל שבעה עשר אינץ', וביותר קטנות ראו שלג בעיקר. האנציקלופדיה בריטניקה תפסה ברוב הבתים שלושה מדפים, מתבגרים רקדו סלואו לצלילי שירו של נט קינג קול Nature Boy, וקלארק גייבל כיכב בסרטים. שיגרה של מקום קטן וקהילה קטנה, שבה בדרך כלל לא קורה הרבה.

אבל החורף שבין 1951-1952 היה רחוק מלהיות שיגרה. את החורף ההוא, אף אחד מהם לא ישכח.

"כשיצאו מהקולנוע, מזג האוויר רק החריף. מירי וראסטי שילבו את זרועותיהן וצעדו מהר ובראשים מורכנים... מול ביתה, שיחק ילד שהיה כנראה אחד הילדים של משפחת בל... מירי הכירה לפחות ארבעה מהם. פתאום צרח הילד והצביע לשמים. מירי וראסטי הרימו את עיניהן וראו כדור אש מתקרב לעברן. מירי הרגישה את החום מגיע ממעל וראסטי אחזה בה ומשכה אותה אל מעבר לכביש. הן רצו מהר ככל שיכלו אבל כדור האש התקרב עוד ועוד. הן שמעו קול שאגה אדירה. ואז התנפצות גדולה, ולאחריה שני פיצוצים... הן הופלו ארצה מכוח ההדף, וראסטי כיסתה את גופה של מירי בגופה שלה בניסיון לגונן עליה..." 

כדור האש התברר לאחר־מכן כמטוס. המטוס התרסק בנהר, כמעט מעל חמישים מעובדי המים, שעבדו באזור, כמעט מעל חטיבת הביניים המילטון, שהייתה במרחק בלוק אחד. הנרי אמרמן, דודה של מירי, שהיה עד לחילוץ משרידי המטוס, ידע שזו תהיה כתבה גדולה שלו לעיתון המקומי "אליזבת דיילי פוסט". הוא רק לא ידע באותו הרגע, שזו אמנם הכתבה הראשונה שלו, אך ממש לא האחרונה, של תאונה אווירית מעל אליזבת, ניו ג'רזי.

שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, טסה מירי חזרה לאליזבת, לפגישת מחזור של מי שעוד נותר לאחר אותו חורף מסוייט. במטוס, יושבת לידה לילי, נערה בת חמש עשרה, בדיוק בגיל שבו הייתה מירי, כשהאירועים התרחשו. בדיוק בגיל, של בתה אלייזה כיום. וכשהדיילת מדגימה איך לחגור את חגורת הבטיחות ואומרת "אם, נגד כל הסיכויים, תתרחש תקלה כלשהי...", לילי נלחצת, ומירי מנסה להרגיע אותה "אלה סתם כללי בטיחות", אבל בתוך תוכה היא חושבת "החיים הם סדרה של דברים שקורים נגד כל הסיכויים... זה בהחלט נכון לגבי חייה שלה. בזה אחר זה קרו לה דברים נגד כל הסיכויים, שיחד יצרו חיים עשירים ומורכבים, ומי יודע מה צפוי עכשיו?"

כשיגיע תורה להתייחס לעבר המשותף, ששינה את חיי כל תושבי העיירה, היא תגיד: "כשחולף די זמן זה מתעמעם ואת מתמלאת תודה, אבל זה לא באמת עובר לגמרי. זה עדיין קיים, זה קבור בפנים, זה חלק ממך. הצחנה כבר עזבה את נחירייך וחוזרת רק אם מישהו משאיר על האש קומקום ושוכח את קיומו. הסיוטים הלכו והתמעטו... החיים נמשכים, כמו שהורינו הבטיחו אז, בחורף ההוא. החיים נמשכים, אם התמזל מזלך. אבל אנחנו בכל זאת חלק ממועדון סודי כלשהו, מועדון שלא היינו מצטרפים אליו לעולם מרצון, שבין חבריו אין שום דבר במשותף פרט לזמן מסוים ולמקום מסוים. תמיד יקשר בינינו החורף ההוא. ומי שטוען שלא, משקר."

לא להאמין, אבל הסופרת ג'ודי בלום, שכתבה את "נגד כל הסיכויים", אכן חוותה את אותם אירועים של 1951-1952. את גיבוריה, יצירי דמיונה, שילבה בלום באותה העיירה, על חלומותיהם, משבריהם, הצלקות שנותרו מאותה התקופה, ואושרם.


יום שלישי, 9 בפברואר 2021

'הפיתוי של גרייסי' מאת סנטה מונטיפיורי ; מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אנגליה 2010. גרייסי ברטון יושבת מול המראה במספרה ומביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. על ברכיה מגזין עם תמונה של טירה בטוסקנה, זוהרת בשמש החמה של איטליה. הערפל שמכסה את הים והנוף שהיא רגילה לראות בכל יום, מכוון אותה להתמקד בכתבה מתוך המגזין שהיא אוחזת בידיה, ובמשמעות הצפונה בה. כמו גם – מכוון מבט אל תוך ליבה. 

היא מרגישה "ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד"... גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין... היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים בכיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך... היא שכחה איך לחיות."

גרייסי גרה בבאדלי קומפטון שבאנגליה כבר למעלה מארבעים שנה. היא בת ששים ושמונה. טד, בעלה, נפטר שמונה שנים קודם לכן, והיא נשארה רק עם שני הכלבים, בִּתָּהּ, קרינה, אשת עסקים מוצלחת החיה בלונדון, ולא מרבה לבקר אותה. בִּתָּהּ של קרינה, אנסטסיה, לומדת בפנימייה מרוחקת, ולא יכולה להתעלם מהתחושה המלווה אותה תמיד, שהיא מהווה מטרד לאמה העסוקה.

גרייסי רק לכאורה התרגלה למצב העניינים הזה. היא חיה חיים אפורים, ולא יוצאת כלל מתחומי העיירה. לכן כשהיא מחליטה לנסוע לשבוע לאותה טירה בטוסקנה, כדי ללמוד בישול איטלקי, ומספרת על הנסיעה הצפויה לאחד התושבים, מֻכֵּית העיירה כולה בתדהמה.

באותו זמן קרינה מכלה את ימיה במרוץ מטורף של משימות ופגישות עסקים במכון ליחסי ציבור שבבעלותה ובהנהלתה. בעלה כבר התרגל להיות בשולי חייה, אבל כשהיא לא מתייחסת לבתה שחלתה בפנימייה, ואין לה זמן אפילו ללכת לקחת אותה, הוא מטיח בפניה את האמת. היא מזניחה את כל מי שאמור להיות חשוב לה: את אמה, את בתה וגם אותו. הוא אף זורק לה, שהיא הייתה צריכה לנסוע עם אמה לאיטליה. 

קרינה מתחילה לחשוב על דבריו ומבינה שהיא לא יכולה לתת לאמה לנסוע לבד לאיטליה, שכן היא לא סומכת עליה שתסתדר. באותה הזדמנות היא כבר לוקחת איתה את בתה, מתוך תקווה לגשר על המרחק שנוצר ביניהן.

הן נוסעות יחד. עדיין מרוחקות זו מזו. שלושה דורות מנותקים, שיגיעו למקום שכולו טבע ורוגע, לקסטלו מונטפסקו, הטירה היפה של הרוזן טנקרדי האלמן. הרוזן משכיר את המקום לסדנאות הבישול של מאמא בנדטה ובתה אילריה. אל המקום מגיעים אנשים ממקומות שונים להשתתף גם כן בסדנת הבישול, וקשרים מתחילים להתפתח בין כולם. קרינה, שבהתחלה לא הפסיקה לשוחח בטלפון ולשלוט במשרדה מרחוק, וטעמה כזית, כדי לא להשמין. נכנעת לבקשת האיטלקיות "באמת קטנוני להיות במקום הנפלא הזה, ללמוד לבשל את כל האוכל הטעים הזה אבל לא לאכול אותו. היא סובבה את המזלג שלה בזהירות והעמיסה עליו מעט פסטה. ריח השום עלה אל אפה, ופיה התמלא רוק עוד בטרם נגעה הרוטב בשפתיה. ואז, כאשר זה קרה, היא הרגישה פרץ של טעמים על לשונה, חושיה הוצפו בעונג צרוף שהיה כמעט בלתי־הולם..." 

קרינה נרגעת בהשפעת האוכל הטוב ומניחה את הטלפון. אנסטסיה, שלא הפסיקה בהתחלה להביט בטלפון שלה, מגלה אף היא, את עצמה, בעיקר, אך גם את סבתה ואמה, מפתחת קשרים חברתיים ולומדת לחיות, לתקשר, להיפתח ולשתף. וגרייסי, מגלה סוף סוף את הסודות שהסתירה כל חייה, סודות שקשורים קשר הדוק לטירה שבה היא מתארחת כעת.

ומהצד מסתכלות מאמא ברנדטה ואילריה על כולם. בעזרת האוכל האיטלקי הטוב, והטבע היפיפה הן גורמות לקסם לקרות. "אילריה צפתה בהם בהנאה. "כל הניצנים נפתחו," אמרה לאמה בגאווה. "הם תמיד נפתחים בסופו של דבר," הסכימה מאמא ברנדטה עם ההבחנה. "יש כאלה שלוקח להם קצת יותר זמן, אבל אחרים מגיבים לקסם במהירות." היא חיככה אגודל באצבעות וצמצמה את עיניה. "הסוד הוא בטעם."



יום ראשון, 31 בינואר 2021

'פרופסור צ'נדרה הולך בעקבות האושר' מאת רג'יב בלסוברמניאם ; מאנגלית: טל ארצי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


העלילה הנפרשת לפנינו, עוסקת באדם שמחפש משמעות, כשכבר נראה שעבר הכל,  שמחפש את הדרך חזרה לַיָּקָר לו ביותר, לילדיו. הנושא רציני, אבל הדרך רצופה בפניני הומור של מצבים, שמאפשרים לקורא לחייך, אפילו לצחוק, ולדעת שבסוף יהיה בסדר.

בשנתו השבעים, לאחר שלא זכה בפרס נובל בכלכלה, מרגיש פרופסור צ'נדרה מקיימברידג' – כלכלן הסחר החשוב ביותר בעולם – שלא הצליח בכלום. "לפעמים היה נדמה לו שהכול רק מתיחה אחת גדולה, שלל התארים הנלווים לשמו, ארוחות הערב עם אנגלה מרקל ונרנדרה מודי, מכתבי ההערצה מגורדון בראון ולארי סאמרס, כמו פסלי האוסקר המזויפים שקונים בחנויות הזולות כמתנה לעובדים, וחורטים עליהם כתובות כמו "אלוף העולם בתיוק מסמכים" ו"מחליף הנורות הכי תותח ביקום". כשימות, רק הכתבים שלו יישארו, וגם זמנם יעבור כשהנפט והפחם ייגמרו והמין האנושי יקים מושבה ראשונה על המאדים."  

אשתו, ג'ין, עזבה אותו לטובת גבר אחר, פסיכיאטר ילדים במקצועו. רדהא, הבת הגדולה שלו לא מדברת איתו, ואוסרת על בני משפחתו לגלות לו היכן היא. בנו סאני, פתח מכון לעסקים בהונג קונג ובקושי מדבר איתו, ובתו הקטנה, ג'זמין, שפעם היתה בבת עינו וצמודה אליו, היא כיום בת טיפש־עשרה מבולבלת, שגרה עם גרושתו ובן זוגה, ולא מוצאת את מקומה.

נקודת התפנית בחייו מגיעה לאחר שהוא עובר תאונת דרכים כשאופניים מתנגשים בו, תאונה שמלבד הפגיעות החיצוניות, גרמה לו גם להתקף לב קל. הרופא המטפל בו, מציע לו להרגיע את הנפש. עכשיו, כשכבר עבר גם את גיל הפרישה, אומר הרופא, הוא צריך ללמוד ליהנות מהחיים, ללכת בעקבות האושר. 

למי שרגיל לעבוד קשה על מחקריו רוב שעות היממה, קשה לדעת כיצד לשנות פתאום את חייו, בגיל שבעים. אבל פרופסור צ'נדרה, מבין שהוא צריך שינוי בחייו, ומקבל את עצת הרופא. הוא מחליט בתור התחלה, לנסוע למקום אחר, חם יותר, וקרוב יותר לבתו הקטנה ג'זמין. הוא יוצר קשר עם עמית מאוניברסיטה בלוס אנג'לס ולאחר שסגר להתחיל שבתון שם בסוף ינואר, נותרו לו עוד כמה שבועות לשהות בקיימברידג'.  הוא מנסה לנוח, כעצת הרופא,  ולא לעבוד על הספר החדש שלו אך "ההתנזרות מעבודה התגלתה כמשימה קשה עד כדי כך שבסופו של דבר דחף את כל הרשימות שלו למקפיא ואיתן את העפרונות והמחקים, וכעבור שבוע מצא אותם דבוקים לשקית תרד כמו איזו צורת חיים חדשה ומאיימת."

זו ההתחלה. בהמשך, כשיעבור לארה"ב, ימצא פרופסור צ'נדרה את עצמו בסדנה, שתגרום לו להתחיל לחשוב פנימה, לדבר עם אחרים בגובה העיניים, ולא על כלכלה. הוא ילמד להגיד דברים חיוביים לאחרים, וגם להבין מָהֵם הקולות הביקורתיים שמסתובבים בראשו, שמשפיעים עליו ועל התנהגותו, כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. הוא יבין מה היו יחסיו עם אביו, וכיצד דפוס ההתנהגות של האב השתלטן והמשפיל, עברה אליו, והשפיעה על ילדיו. הוא יבין, שתמיד חשב על הוריו כמי ששולטים בכול ויודעים הכול. "עכשיו ידע שהם היו אבודים כמוהו. בני אדם הם כמו פתיתי שלג המתדפקים על השמשה, מיטלטלים ברוח שאיש אינו מבין".

היכולת להבין איפה טעה, היכולת לראות את ילדיו כפי שהם, את אשתו, ואפילו את בן זוגה, והיכולת לסלוח ולהכיל, יאפשרו לכל מעגלי חייו להתכנס למסלולם הנכון, ולאפשר לו להגיע אל האושר. 

ספר מעניין, קריא, חכם, ומצחיק.


יום ראשון, 24 בינואר 2021

'משכילה' מאת טארה וסטאובר ; מאנגלית: אורה דנקנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמה אמיצה היא טארה. אני חושבת לעצמי, כשאני מסיימת את קריאת ספרה המדהים של הילדה שגדלה באזור הררי נידח באיידהו, שלא למדה בבית ספר, שהועסקה משחר ילדותה על ידי אביה במגרש גרוטאות מסוכן, וחיה בבית מסוכן לא פחות. אותה ילדה, שכותבת עכשיו את הביוגרפיה, שהיא עצמה בקושי מצליחה להכילה, גם היום, ממרחק של שנים, כשמאחוריה תארים והצטיינויות ודוקטורט מבריק שכתבה, והכרה מהאוניברסיטאות הגדולות ביותר.


כמה שברירית הנשמה שלנו, אני חושבת לעצמי, כשאני קוראת את ניסיונותיה הנואשים להוציא את האמת שלה לאור, לא רק לידיעתם של אחרים, אלא להבנה שלה את עצמה. כי אלמלא כתבה ביומניה את הדברים, משחר ילדותה, לא היתה מאמינה שאכן קרו. ולמרות, שהדברים כתובים שחור על גבי לבן, ועם כל הידע והחכמה וההשכלה שרכשה, עם השנים, היא עדיין לא בטוחה, שכך היו פני הדברים. האם דימיינה? האם באמת חוותה התעללות מתמשכת ומסוכנת מעין כמוה מצד אחיה האלים, שון? האם באמת יכול היה אביה להכריח אותה לעבוד עם מכונת מלתעות מסוכנת ביותר, שכבר גבתה מחיר מכל אחד מילדיו, וכשהם נפגעו, הוא רק שלח אותם, לאימם ולא לבית החולים? 


כך נראה היום הראשון לעבודתה עם אביה, בהיותה בת עשר: "אני זוכרת את הבוקר הראשון שבו נכנסתי למגרש הגרוטאות כאחת מאנשי הצוות של אבא שלי. .. אבא הוביל אותי לאזור שלו... הוא נשמע חסר סבלנות. הוא היה רגיל לחלק פקודות לגברים..." אחרי שהיא מתחילה למיין את הפסולת לערמות – אלומיניום, ברזל, פלדה, נחושת – כדי שיהיה אפשר למכור אותה, הוא לוקח ממנה את כפפות העור ואת קסדת המגן שהביאה, כי הם יאטו את קצב עבודתה. במקביל אליה, הוא עבד מהר, בעיניו רואה טארה הילדה, פחד מפני הזמן, מפני הקץ הקרוב, כפי שדימיין. 


הוא נהג להרים חתיכה של ברזל ולזרוק אותה בכל הכוח מכל מקום שבו עמד אל מיכל המיון, מבלי לבדוק, אם מישהו עלול להיפגע. "התכופפתי ושלחתי יד לסליל נחושת כאשר משהו ענק חתך את האוויר ממש לידי, כשהסתובבתי להסתכל מאין הוא הגיע, חטפתי גליל פלדה ישר לבטן. מעוצמת הפגיעה נפלתי לקרקע. "אופס!" צעק אבא. התגלגלתי על הקרח והתפתלתי. בדיוק ברגע שבו נעמדתי בקושי על רגלי, שיגר אבא משהו נוסף. התכופפתי אבל איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הפעם נשארתי למטה. רעדתי, אבל לא מקור..." גם אחרי שהיא נוטפת דם מפגיעה אחרת, הוא אומר לה שאלוהים והמלאכים ישמרו עליה.


האב אינו מאפשר לילדיו ללכת לחינוך הפורמלי כי "בתי הספר הציבוריים הם מזימה של הממשלה שנועדה להרחיק ילדים מאלוהים", ומעבידם בפרך, תוך שהוא מטיף להם במשך שעות על האמונה במלאכים ובאלוהים. אבל כשטארה רואה את אחיה טיילר, קורא כל הזמן במרתף ולומד, היא מתחילה גם כן לקרוא כל ספר שהיא נתקלת בו, ומתחילה ללמד את עצמה מתמטיקה, טריגונומטריה, אלגברה וכל דבר אחר. היא מצליחה לעבור מבחן פסיכומטרי בציון טוב ומתקבלת ללימודים באוניברסיטה. כל שלב שהיא עוברת בחייה הוא מאבק כנגד הדיעות השונות של אביה. עם זאת, היא תמיד מחפשת את ברכתו, שאינה מגיעה. אימה חלשה מדי, ורק מצייתת לבעלה כל הזמן ולא מנסה להגן על ילדיה, לא מפניו, ולא אחד מהשני. גם כשהאם הופכת למפרנסת העיקרית, ולהילרית ידועה ומפורסמת, עדיין, היא עומדת לצידו, ולא לצידם.


רק בדיעבד, תוך כדי לימודיה, תבין טארה, שאביה סובל מהפרעה דו-קוטבית, שגורמת לו לפחד מיום הדין, לאגור בהיסטריה ציוד, מזון ודלק ליום הדין, להתפרץ בזעם מצד אחד, ובאדישות מצד שני, או מניה דיפרסיה והסתגרות. עניין המשפחתיות יעסיק אותה תמיד, והוא מהווה חלק חשוב מהדוקטורט שכתבה. 


רק אחרי שכתבה, ועברה טיפול של שיחות שבועיות במשך תקופה ארוכה מאד, היא מצליחה מעט להכיר בעצמה, לשחרר את הזיכרונות, את העבר, להעריך את עצמה, ולהמשיך הלאה. 


לקרוא ולהבין איזו דרך היא עברה, ואיזו דרך היא יכולה להתוות לאחרים ואחרות, שאולי חווים התעללות פיזית ונפשית, ונמצאים בסוג של שבי של נפשם, ואולי של גופם, וזקוקים ליד מכוונת, לתמיכה ולהרבה כוחות שיעזרו להם לצאת מהמקום הנורא שלהם.


רב־מכר עולמי זה, של טארה וסטאובר, תורגם לארבעים שפות. טארה נבחרה בשנת 2019 לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם על־ידי המגזין טיים.



יום שני, 18 בינואר 2021

'בנותיו של שומר המגדלור' מאת ג'ין פנזיוול ; תרגום: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמו ספינה השטה בערפל, ומגלה את הכיוון רק בעזרתם של אלומת האור של המגדלור וצופר הערפל, כך מאירים יומניו הישנים של שומר המגדלור לבתו, אלומות אור של גילויים מדהימים, סודות שהוטמנו באי פורפרי, בחופה הצפוני של ימת סופיריור. בחושך, ביער ובמימי הימה.


אליזבת ליווינגסטון גדלה כל חייה באי פורפרי, צמודה לתאומתה, אמילי, שאינה מדברת, וחיה בעולם משלה. עולם שבו היא בעיקר מציירת. כל חייה של אליזבת, מוקדשים כדי להגן על אמילי, אבל בדיוק כשזו הכי זקוקה לה, היא מחמיצה את השליחות. תחושת הבגידה של אליזבת, ומצפונה, ימשיכו להדהד בה כל חייה.


עתה בזיקנתה, נמצאת אליזבת בבית אבות, ומרטי, איש התחזוקה של המקום, הוא איש סודה, ומשמש לה גם כעיניים, שכן היא התעוורה עם השנים. יחד הם מדברים על אמנות ומוזיקה ורגשות. ואז מופיעה מורגן. נערה יתומה הגדלה בבתי אומנה, זוכרת בערגה את הסב שגידל אותה, וכועסת על העולם. מורגן מתחברת לנער מסוכן, העוסק בגניבות וסמים, שמעודד אותה להגדיל את הציור הקטן של השפירית, שהוא רואה בידה, למימדי גרפיטי על קיר בית האבות. ציור השפירית, הוא העתק שעשתה לאחד מתוך כמה ציורים, שמצאה מורגן מתחת לַבַּד שבנרתיק הכינור שירשה מסבה. כשהיא נתפסת, היא מקבלת כעבודת שירות, לגרד את הגרפיטי מהקיר, לצבוע אותו בלבן, ולעזור בבית האבות, תחת פיקוחו של מרטי. בחושיו החדים והרגישים מֵבִין מרטי, שהשפירית בגרפיטי של מורגן, קשורה לציורים ולשפירית שראה בחדרה של אליזבת. הוא מפגיש ביניהן, ועם זאת, יש בו את התכונה הנפלאה של מי שלא מתערב, אלא יודע להביט מהצד ולהבין. 


גם הקורא מגלה במהלך הרומן, מִסְפָּר אובייקטים ותחומים שמקשרים בין אליזבת למורגן. הכורסה שאליזבת יורשת מאביה, שארית הפליטה מהשריפה במגדלור, מנחמת אותה, כמו הכיסא שמורגן זוכרת מִסָּבָהּ. הציורים, שמצאה מורגן בַּתַּחְתִּית הנסתרת של נרתיק הכינור, מכסים את גופה כשהיא מרגישה בודדה במשפחת האומנה, ומזכירים לה את סבה, כמו ששמיכת הטלאים שמכסה את אליזבת מחממת לא רק את גופה, אלא גם את ליבה, מנחמת ומעלה זיכרונות על אביה, שומר המגדלור. המוסיקה, אמנות הציור והכינור, יתגלו אף הם כמקשרים בין שתיהן, וגם הזאבים – להקת הזאבים, שאמילי מסתובבת ביניהם בלא חשש; איש שמסתובב ביער, וזוכה מאליזבת לכינוי "זאב בודד"; ומורגן הצעירה, הבודדה, שעיניה אפורות כשל הזאבים.


בינתיים הזקנה והצעירה מתקרבות זו אל זו באופן טבעי. כשמורגן מְטַאֲטְאָה בבית האבות, ואיש אינו מתייחס אליה, כאילו היא שקופה, היא קולטת ש"האדם היחיד שרואה אותי הוא אישה עיוורת" ואליזבת, שבאמת כבר אינה רואה דבר, אבל מבינה בדיוק מה קורה סביבה, מבקשת ממורגן להקריא לה את יומניו של אביה, שומר המגדלור, שהובאו אליה רק לאחרונה. דרך יומניו, מקווה אליזבת, לפתור כמה תעלומות שהעסיקו את מחשבותיה כל החיים. כמו גם לגלות את הסיבה לקבר הבודד שמצאה עם שמה, תאריך לידתה, ותאריך "מותה" – בת שנה וחצי. הקריאה אינה פשוטה, שכן יומן אחד, הקשור ללידת התאומות, חסר. גם כשהוא מתגלה בסופו של דבר, הוא ספוג מים, והאותיות לא ממש נראות. מורגן תגלה יצירתיות, ושתיהן תְּגַלֶּינָה לא רק את האירועים שלא יֵאָמְנוּ בעברה של אליזבת, אלא, את הקשר בין עולמותיהן.


קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי, בסגר. האפשרות הזו היוותה פיתרון מצויין, למרות שאני מאד אוהבת להחזיק את הספרים ביד. מומלץ, כך, או אחרת.



יום ראשון, 10 בינואר 2021

'הבית ברחוב מנגו' מאת סנדרה סיסנרוס ; תרגום: תום דולב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אתחיל מהסוף, מהמילים שנכתבו בגב הספר "הבית ברחוב מנגו – שהפך לקלאסיקה קנונית עולמית – ראה אור לראשונה ב-1984. עד כה הוא נמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים תורגם ליותר מ-20 שפות, עובד לתיאטרון, והוא נכלל בקריאות החובה במערכות החינוך ברחבי ארצות הברית. הספר רלוונטי היום יותר מתמיד, בעולם המתאפיין בהגירה מסיבית ובמציאות גלובלית משתנה המחייבת תפיסת זהות מורכבת, כמו גם במציאות הישראלית הסבוכה".

אז מה יש בספר שהופך אותו לרב מכר שכזה? והוא בכלל לא מסוג הרומנים שסוחפים את הקהל הרחב בימינו.

מה שמייחד את הספר, לדעתי, הוא הדרך שעברה הילדה-הנערה-האישה אספרנסה, ילדה ממשפחת מהגרים ממכסיקו, שהיגרה לארצות הברית, לשיקגו, שנדדה מבית לבית, כמעט מדי שנה, עד שהגיעה לרחוב מנגו. רחוב מנגו, מאופיין במהגרים מרחבי העולם. כל אחד ועולמו. יש שעזבו. יש שלא יכלו לעזוב. אספרנסה הפכה למשוררת וסופרת שהצליחה לצאת. למצוא לה חדר משלה, עם מרפסת. שיצאה לעולם הגדול, והצליחה. אבל לא שכחה מאיפה באה. לא שכחה לחזור ולספר על אלה שלא יכולים לצאת מאותו המקום. שלא הצליחו להגביה אל חלומותיהם, שלא הצליחו להגשים את עצמם, כמו אִמָּהּ של אספרנסה לדוגמא: 

"היה יכול לצאת ממני משהו, את יודעת? אמא שלי אומרת ונאנחת. היא גרה בעיר הזאת כל חייה, היא יודעת לדבר שתי שפות. היא יכולה לשיר אופרה, היא יודעת איך לתקן טלוויזיה... פעם היא היתה מציירת כשהיה לה זמן. היום היא מציירת בחוט ומחט... יום אחד היא היתה רוצה ללכת לְבָּלֶט. יום אחד היא היתה רוצה לראות הצגה. היא שואלת תקליטי אופרה מהספרייה הציבורית ושרה ברֵיאות קטיפתיות עוצמתיות כלוע הארי. היום בשעה שהיא מכינה דייסת שיבולת שועל היא מאדאם באטרפליי, עד שהיא נאנחת ומכוונת אלי את כף העץ... את, אל תוותרי על בית ספר. תשקיעי בלימודים..."

אין כאן זרימה של עלילה. יש פרקים. קצרים מאד, כמו סיפורים, כמו אנקדוטות, פיסות של זיכרון, שמתחילות במהוסס, בהצגת עצמה, בניסיון להביט על הילדה שֶׁהָיְתָה. אפילו לכתוב בגוף שלישי, ממרחק של זמן. והדמויות מתחילות להיפתח, ולדלג מסיפור לסיפור, ולקבל ממשות, לקבל במה – פעם כראשיות, פעם כמשניות. בלי שיפוט. בלי בכיות. והאמת הלא פשוטה, המורכבת. נפרשת לפנינו בלי כחל וסרק. 

רק פעם אחת היא מתפרצת. כשהיא מספרת על תקיפה שהיא חוֹוָה ברחוב שלה. תקיפה שאליה, כנראה, נכנסה בגלל מלכודת שהוטמנה לה על ידי חברתה. "חיכיתי ליד הליצנים האדומים. עמדתי ליד הכיסאות המסתובבים איפה שאמרת..." היא לא אומרת מילה כנגד התוקפים. הצעקה שלה מופנית רק לחברתה "סאלי, שיקרת, זה בכלל לא היה כמו שאמרת, מה שהוא עשה... סאלי סאלי מאה פעמים. למה לא שמעת אותי כשקראתי? למה לא אמרת להם להניח לי?"

מהו בית? האם הבית הוא המקום שממנו הגיעו המהגרים? מה שנשאר מאחור? או המקום העלוב שאליו הגיעו בהגירתם? האם בית הוא ארבע הקירות? שלפעמים אסור לך לצאת ממנו כי את ילדה יפה מדי? או כי בעלך מכה אותך? האם בית שיש בו אלימות, יכול להיקרא בית? האם ארץ שלא מצליחה להיטיב איתך ולקלוט אותך טוב יותר, יכולה להיקרא בית? האם רחוב, על כל יושביו, הטובים והרעים, יכול להיקרא בית? "את גרה כאן, מנגו 4006, אליסיה אומרת ומצביעה על הבית שאני מתביישת בו. לא, זה לא הבית שלי אני אומרת ומנענעת בראשי כאילו נענוע יוכל לבטל את השנה שחייתי פה. אני לא שייכת. אני לעולם לא רוצה להיות מִפֹּה. לך יש בית, אליסיה, ויום אחד את תלכי לשם, לעיירה שאת זוכרת, אבל אני מעולם לא היה לי בית, אפילו לא תצלום... רק הבית שבחלומות. לא, אליסיה אומרת. תרצי או לא אַת רחוב מנגו, ויום אחד גם את תחזרי..." 

על כך עונה אספרנסה "לא אני, לא עד שמישהו ישפר פה את המצב." אבל עם הזמן היא מבינה. היא לא יכולה לגרום לראש העיר לשנות את המצב. אבל היא יכולה להשתמש בנשק שלה. נשק הכתיבה. כמו שאמרה לה הדודה עם ידי השיש, הדודה שבאה לטקס האבלות של התינוקת שנפטרה: " כשאת עוזבת את חייבת לזכור לחזור. בשביל אלה שלא יכולים לעזוב בקלות כמותך. תזכרי? היא שאלה כאילו היא אומרת לי. כן, כן, השבתי מעט מבולבלת."

והנה בכתיבה שלה היא חוזרת. ומזכירה כל פינה ואדם ברחוב מנגו, ומביאה את כל אלה שנשארו, לכל מקום בעולם.



יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

'סוחר השטיחים מטבריז' מאת מג מולינס מאנגלית: בלהה רוזנפלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



זה לא ספר חדש. אבל במהלך פינוי המדפים של אולם הקריאה, לרגל החלפתם בחדשים, נתקלתי בספר והינחתי אותו בצד, כדי לקרוא.

הדמות הראשית בספר, היא דמותו של איראני בשם חושמנד, סוחר שטיחים מטבריז, עיר הידועה בשטיחים המיוחדים שלה. בתוך מארג חייו של חושמנד, חגות שלוש נשים שמסמלות את המרחק שעשה מטבריז שבאיראן לניו-יורק שבארה"ב.

הראשונה היא פאראח, אשתו, שנשארה בביתם באיראן. לכאורה – כדי לטפל באמו הנכה, שגופה התרסק ברעידת אדמה. אילו רצתה לבוא איתו, היתה מוצאת דרך להעביר את הטיפול בחמותה, כפי שאנו רואים בהמשך. אך בינתיים, היא משתמשת בחמותה, כבתירוץ שלא לנסוע. היא משכנעת את חושמנד, בעלה, לנסוע לארצות הברית כדי לפתח את עסקי השטיחים של משפחתו, ובכך היא משיגה את החופש היחיד שיכלה להשיג, בחוקים הנוקשים של איראן. בְּמקום בו  אפילו זוג נשוי אינו יכול להסתובב בפומבי כשהוא אוחז יד ביד, ובוודאי לא יכול להפגין מחוות אינטימיות גדולות יותר. היא רוצה את החופש, כי כשהם יחד, הם מנסים שוב ושוב להביא ילד לעולם. אך חמש פעמים פאראח מפילה את ולדיה, וכבר אין לה את הכוח הנפשי לנסות. לכן היא "מחביאה מתחת לשטיח" את רצונה האמיתי, ושולחת אותו לנסות את מזלו, ולפתוח חנות שטיחים פרסיים בניו יורק. אולי מאחורי המהלך שלה, מסתתר, כבר בשלב זה, רצונה להשתחרר מהקשר איתו. קשר, שהילדים, שהיא אינה מצליחה לארוג עד הסוף, מסמלים את מה שכבר אינו שלם בזוגיות שלהם, אולי כך גם עם הקומקום היפה שהוא שולח לה, והיא מדווחת לו, שהוא הגיע שבור לחתיכות, כשבעצם מסתבר לו ממכתבי אמו, שהקומקום הגיע שלם, ופאראח מגישה לה ממנו תה. פאראח והתנהגותה מדגישים את העובדה שגם במקום שבו חוקי המוסר נוקשים מדי וקשים, ניתן לעשות מה שאסור, אם באמת רוצים.

חושמנד, גבר של אישה אחת, נמצא כבר שלוש שנים בארה"ב, רחוק מפאראח, האישה שהוא אוהב, ואשר טווה את חלומותיו. במכתבי אמו, ומהשיחות שהולכות ומתמעטות עם אשתו, הוא מתחיל להבין, שהמקום הריק שהותיר, הולך ומתמלא בנוכחות של גבר אחר, טורקי, ושאיתו מצליחה פאראח לעבור הריון שלם, כשהיא מתגרשת מחושמנד בטענה שהוא נטש.

מי שמצליחה להוציא אותו מֵהֵלֶךְ הרוח של בעל גרוש בעל־כורחו, היא סטלה. צעירונת אמריקאית, סטודנטית יפיפיה. למרות התרבות השונה שבה גדל כל אחד מהם, ולמרות פער הגילאים הגדול – הם מוצאים שפה משותפת. איתה הוא סוף סוף מרגיש חופשי, כמעט אמריקאי. הם אוהבים אותם דברים, משדרים על אותו הגל: "שנקנה אוכל סיני?" שואל חושמנד כשהם מתקרבים לביתו. "ונאכל מהקרטונים. כן, כן." היא מהנהנת בהתלהבות... "לו מיין?" היא מחייכת. "וקונג פאו". כשהיא לומדת בספרייה הציבורית הוא "מקיף לאיטו את מדור העיון שלה כמו ירח סביב כוכב הלכת שלו".

אך גם ברגעים האלה של אחדות, ושל אהבה שמתחילה פתאום ללבלב ביניהם, עולים בו תמיד היסוסים באשר לשניהם, באשר למקום הלא נכון שהיא נמצאת בו, איתו. בעניין גילה הצעיר, או על החיים השונים שלה. "הוא חושב על חייה לפניו, על בית ילדותה, על ריח האדמה באלבמה, על תווי הפסנתר שבראשה, על הדברים שלעולם לא יוכל להכיר. לבסוף הוא נושא את מבטו ומחייך, מבויש לפתע." הוא קולט שמעולם לא יצא עם מישהי בדרך הזו. נזכר במנהגי גברים-נשים באיראן. בחוזה נישואים לשעה, כדי לספק תאוות גבר באישה, מבלי לפגוע בתקנות הנוקשות. אך במחיצתה הוא "מתנסה בתופעה המוזרה של חשיפה בלי חוזה נישואים. של הצגת הפגמים בלי שום התחייבות לשותפות. הוא לא היה מבוהל יותר מעודו." חוקי איראן הקשים, הם בכל זאת גם סוג של הגנה, כפי שהוא מבין לעיתים. 

ובינתיים, חושמנד מאוהב. "אוויר הלילה הקר על פניו והאדרנלין בדמו משתלבים וגורמים לו לחוש כאילו החיים רק מתחילים. באותם רגעים גופו ורוחו צעירים בעשרים שנה. הציניות שלו, התבוסתנות וההסתייגות נעלמות. אין שום דבר מלבד תקווה ומרץ ושמחה. כשהוא קופץ מעלה-מטה כמו ילד נלהב, הוא מרגיש שבאמת יכולה להיות לו גאולה... הוא לא לוחץ עליה להתקדם הלאה... חלק קטן ממנו נוהג כך מפני שהוא רוצה להאמין שיהיה לו ליל כלולות נוסף, שתהיה לו כלה אחרת, ושזו תהיה הבחורה הזו, אמריקאית וטהורה."

אבל בניגוד להבנה, ולאהבה, ולנוחות של ה"ביחד" -  כשהם בסביבה שלה, או בסביבה שלו -  האהבה והתשוקה אינן יכולות להגן עליהם מההבנה על השוני בין העולמות.

ויש את גברת רוברטס, שעימה עושה חושמנד את עסקיו הגדולים ביותר. היא לקוחה חשובה. אך בעוד הוא מפריד בין חייו העסקיים והפרטיים, גברת רוברטס רואה את יחסיהם באור שונה.

דווקא במקום שבו הכל מותר, והחופש ניתן לו לעשות כרצונו, מבחינה מוסרית ולא מוסרית, אנו רואים בהתנהגותו של חושמנד ובהלך מחשבתו – את הבחירה החופשית לנהוג נכון ובמוסריות. 

מומלץ.