יום רביעי, 5 במאי 2021

'תקתוק בקומה למטה' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


פרופ' פול דיוויס, הוא מרצה לספרות בווסט הייבן קולג'. כשהוא בדרכו הביתה ערב אחד, הוא משוכנע כמעט בוודאות, שמכונית הוולבו סטיישן הישנה הכחולה, הנוסעת לפניו, שייכת לעמיתו וחברו, קנת הופמן, שמרצה למתמטיקה ולפיזיקה באותו הקולג'. 


אלמלא זיגזגה המכונית – הואצה והואטה חליפות, ועם פנס אחד שבור – לא היה פול מנסה לעקוב אחריה. אולם הוא חשד שקנת הופמן נמצא בבעייה, ואולי הוא זקוק לעזרה. לכן כשהוא מצליח לעצור לידו, הוא יוצא מהמכונית, כדי לשאול את הופמן, אם הכל בסדר. אבל, מסתבר ששום דבר לא בסדר. קנת מנסה לסלק את פול מהמקום, אבל פול חושד, ומתעקש לראות מה יש לקנת בתא המטען של הסטיישן. לעיניו הנדהמות של פול מתגלות שתי גופות של נשים. 


"מי אלה?" שאל פול בקול רועד. "תגיד לי מי אלה." הוא לא היה מסוגל להסתכל עליהן יותר והסב את מבטו. "מצטער לגבי זה," אמר קנת. פול הסתובב. "אתה מצטער לגבי..." הוא הספיק להבחין באת החפירה שהניף קנת כאילו היה מחבט, רק לשבריר שנייה, לפני שזה פגע בגולגולת שלו. ואז הכול השחיר."


למזלו של פול, בדיוק מגיע למקום שוטר, שעוצר להתריע על הפנס השבור ברכבו של קנת, והוא שמציל את חייו של פול. המחבט יופיע שוב בשלב מאוחר יותר בסיפור, אך האירוע הטראומטי הזה, נותן אותותיו בפול. הוא יוצא לחופשת החלמה ממנה עדיין לא חזר להרצות ולחקור. הוא חוזר ורואה שוב ושוב את קנת, שהודה ברציחות ויושב בכלא על רצח כפול. הוא רואה אותו בחלומות ובהקיץ, והוא אינו מפסיק לחשוב על הנשים שנרצחו. כשנראה גם לפול וגם לסביבה, שהוא מתחיל לאבד את אחיזתו במציאות. אשתו, שרלוט, גם מעירה את תשומת ליבו, לזיכרונות שנשמטים ממנו, ולחרדה שהולכת ומתעצמת, עד שהוא מתחיל טיפול פסיכולוגי אצל ד"ר אנה וייט.


הטיפול הפסיכולוגי בינתיים לא עוזר. בניסיונו לצאת ממצבו זה, מנסה פול לנתח את המצב. קנת היה חבר שלו. איך יכול היה שלא לראות שום סימנים מקדימים באופיו הרגוע של האיש. יצא לו אמנם שם של דון ז'ואן, למרות היותו נשוי, אך מכאן ועד לאלימות ולרצח, לא ברור לפול כיצד זה ייתכן. "מי היה קנת הופמן באמת? מרצה מכובד? אב אוהב? בעל מתהולל? רוצח סדיסט? האם אפשר להיות כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת? ואם כן, האם היכולת לרצוח קיימת בכולנו וממתינה לשעתה להתפרץ?."


בהיותו חוקר ספרות בנשמתו, מחליט פול לנסות לבחון את העניין כמו סיפור. "הוא ייקח צעד אחד לאחור, ינסה לבחון אותו בריחוק מסוים, ואז ינתח אותו כסיפור. עם התחלה, אמצע וסוף." הוא רוצה לבחון את הדברים מההתחלה, שהרי את הסוף הדרמטי הוא כבר מכיר, הוא מתייעץ עם אנה הפסיכולוגית, באשר לרצונו לבקר את קנת בכלא, מתוך רצון לחקור את המצב מכל ההיבטים. כשאנה מתלבטת אם לתמוך ברעיון, מתוך ניסיון להבין אם זה יכול להועיל או להזיק לו, הוא עונה:  "אם אצליח להסתכל לרוע בלבן של העיניים בעולם האמיתי, אולי לא אצטרך להימלט ממנו בשנתי".


בינתיים, כדי שיכתוב את כל מחקרו ורעיונותיו, קונה לו שרלוט, אשתו, מכונת כתיבה גדולה, בסגנון של מה שהיה פעם, למרות שמדובר בתקופתנו, ובעידן המחשבים. פול מאד שמח על כלי הכתיבה הישן הזה. אבל מסתבר שמכונת הכתיבה דומה לאותו סוג, ולאותה הפירמה, ששימשה את קנת, ברגעים האחרונים של שתי הנשים שנרצחו, ושאולצו לפני מותן להדפיס מילות התנצלות וחרטה על מעשיהן.


 כאן מתחילות צרותיו לתפוח ולהתעצם, שכן נראה שלמכונת הכתיבה הישנה, יש חיים משלה. היא מתקתקת בשעת לילה מאוחרת, כשרק פול שומע, היא פולטת דפים עם משפטים הקשורים לדם ולנרצחות, ופול מרגיש שהוא הולך ומשתגע. שרלוט נותנת לו להרגיש, שכנראה הוא זה שמבצע דברים, שאינו מודע להם, בשנתו. הוא לעומת זאת מרגיש, שייתכן ומדובר במסר על-חושי מהנרצחות.


העלילה מגיעה לשיאי מתח תלולים, וקשה להניח את הספר מהידיים. חלק מהחשדות שלי אומתו לבסוף, ואילו דמויות אחרות, הפתיעו בגדול. 'תקתוק בקומה למטה' מותחן פסיכולוגי במיטבו לאוהבי הז'אנר.


יום שישי, 30 באפריל 2021

'האיש על החוף' מאת קתרין סטדמן ; מאנגלית: דנית בן-קיקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"העור הרך של העפעפיים נפתח; אלומת אור בוהקת. גוף שרוע על החוף. רפרוף מהיר של הריסים כשהמודעות פורחת בפנים – ובבת אחת הוא ער. ההכרה מציפה אותו. הוא מרגיש את עור לחיו צמוד לחול הפריך והקר. בלבול. צלילים של הים. גלים נשברים ונסוגים, קול פצפוץ... כואב לו בכל מקום... מחשבותיו ממשיכות להתגלגל. איך הגעתי לכאן? האם משהו קרה לי? לפתע נוחתת עליו ההבנה. הוא עוצר בפתאומיות. רגע. מי אני? איך קוראים לי?..."

כך מתחיל סיפורו של "האיש ללא שם", או "מתיו" כפי שמכנה אותו האחות הטובה רודה, בבית החולים שאליו הוא נלקח. האיש שנמצא על החוף, אינו מדבר. נראה שאינו זוכר את עברו. 

ד"ר אמה לואיס, מתמחה מבריקה במקרים של שיכחה. היא נקראת לטפל בו, ולנסות לבדוק, מה בדיוק לא בסדר. האם יש לו אמנזיה רטרוגרדית, שהיא שיכחה של כל מה שקדם למחולל האמנזיה, או פוגה דיסוציאטיבית, שבה האדם הפגוע עוזב את מקומו ועיסוקיו ועולמו הנוכחי, הולך למקומות אחרים, ומאמץ לעצמו זהויות חדשות.

הגעתה של אמה למקום, מלווה בחששות רבים, שכן, ארבע עשרה שנים קודם לכן, עזבו, היא, אימה, ואחיה, את המקום בטראומה גדולה בגלל האב. הזיכרונות מקשים עליה לחיות את חייה, אבל היא מנסה להניח אותם בצד, ולהתרכז במקרה. 

שני דברים מפריעים לה במיוחד. האחד – הקירבה למקום האירוע ההוא שבעברה, והפחד שאנשי המקום יזהו אותה, והשני – המטופל שלה "מתיו". נראה שהוא מתחיל להיזכר, אבל בין הדברים שאותם הוא אומר, כשהוא מתחיל לדבר, מצויים פרטים, שרק היא ומשפחתה ידעו עליהם. כולל את שמה הקודם. איך זה יכול להיות?

אמה מבולבלת מאד. האם המטופל שלה, שאליו היא נקשרת, בלא שליטה, קשור לעברה? איך? האם הוא קשור לאביה שמת? אנשי התקשורת אינם מקלים עליה. הם צובאים על פתח בית החולים בניסיון לתהות על זהותו של "מתיו", ובנוסף, מתגנבת אליהם השמועה על זהותה של הרופאה. "למטה הקרנבל של אנשי התקשורת והמפגינים עדיין ממתין לבואי... שנינו, מתיו ואני, בעיניהם אנחנו לא אנשים כרגע, אנחנו סמלים... נבחרנו בניגוד לרצוננו. איש חסר זיכרון ואישה עם זיכרונות רבים מדי..."

מאחורי הקלעים רוחשים כוחות שאין היא יודעת מהם והקשר ביניהם יגיע לנקודת רתיחה. חייה בסכנה. הוא מפתיע. האם תוכל לעזור לו? האם זה אפשרי? מותח ומעניין. שווה קריאה.


יום ראשון, 18 באפריל 2021

'צ'אדור נוטף מי גשם' מאת ריטה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ריטה יהאן-פרוז, שכולנו מכירים כזמרת גדולה ועוצמתית, מגיעה אלינו הפעם דרך המילים הכתובות, בספרה הרהוט והסוחף 'צ'אדור נוטף מי גשם'. ריטה מצליחה לגעת בנו בשפה ברורה ומתגלגלת, ועם קורטוב של הומור. היא מתארת את משפחתה, את חייה באיראן, את סיפורי המשפחה והשכונה, את הסכנות אותן חוותה ומהן ניצלה, את הסתרת יהדותה בסביבה המוסלמית, את העלייה לארץ ישראל ואת קשיי הקליטה: מרִשעות הילדים, שלא ממהרים להתחבר לילדה עם המבטא המוזר, ועד לחברות הטובות, שנותרו כאלה גם כיום.

עדיין, במולדתה, מנסה ריטה הקטנה לדמיין מהו ים. אחיותיה והיא מתכוננות לטיול מטהראן לים הכספי, ובכל יום הן מתכננות מה לקחת איתן בתוך הבוחצ'ה, הסדין שיהפוך לצרור, שיכיל את כל חפציהן בימי הנופש "ככל שניסו להסביר לי מה זה ים, כך הבנתי פחות. ככל שהשתדלתי לא הצלחתי לדמיין, בשום אופן, מהו מקום שיש בו המון מים, בלי סוף, כפי שסיפרו לי. ואיך שומרים את המון המים האלה? בגיגית? בקערה? במְכָל גדול?... האוטובוס נוסע כבר שעות ארוכות. מישהו קורא, "הנה! וכל הנוסעים מזדקפים ומקרבים את פניהם אל החלון. אני נמתחת למעלה ומרימה את ראשי. גם אני רוצה להשקיף על המראה המפתיע של כחול וטורקיז עז שנמתח מקצה לקצה, מתחת ליריעת השמים. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הים."

את ניצני אהבתה לשירה ולהופעות, אנו מוצאים כבר בילדותה, בדירה החדשה של המשפחה, כשהיא נמצאת בחדר שהופך למספרה של האֵם. "למברשת השיער המעוגלת נקשרתי יותר מכול. כשלא היה במספרה אף אחד מלבדי, אחזתי במברשת כאילו היא מיקרופון ושרתי כשהיא קרובה לשפתיי, בדיוק כמו הזמרות המפורסמות שאני רואה בטלוויזיה..." 

וכעבור זמן, כשהם כבר בארץ ישראל, למרות לגלוג הילדים, ודחייתם אותה, נמצאת לה הגאולה. בתחילת כיתה ד' נכנס לכיתה המורה החדש למוזיקה והודיע שהוא מקים מקהלה בבית הספר. "הוא פנה אל הטור שישבתי בו ושאל מי רוצה להיבחן. הלב שלי הלם והרמתי את היד. צחוק פרץ בכיתה... כל כך רציתי לשתות מים, אבל לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לוותר. שרתי את השיר האחד שהכרתי בעברית, השיר שאבא לימד אותנו שם, באיראן: "הנה – מה טוב - ומה נ – עים"...זמזום הבוז סביבי לא פסק... השתתקתי, והמורה שאל: "איך קוראים לך?" ריטה." "יש לך קול א', ריטה, שבי." המורה לא חייך אבל עיניו חייכו, ואני נשמתי עמוק, להרגיע את הבהלה. קולות הגיחוך המרושע פסקו... ובפעם הראשונה מאז שעלינו לארץ הרגשתי תחושה של אושר ותקווה. אני שייכת. בפעם הראשונה.

זיכרונות של ריטה הילדה מנקודת מבטה של ריטה הבוגרת, המפוקחת, שלא שוכחת את מה שהיה, ומְשמרת עבר והווה יחד. חוויית קריאה אמיתית, עם רגעים – שחלקם מכמירי לב וחלקם מצחיקים. 

ואני? נהניתי מאד, וכבר קניתי את הספר לחברה שאבקר השבוע. מומלץ. 





יום ראשון, 11 באפריל 2021

'אדום החזה' מאת יו נסבו ; מנורווגית: דנה כספי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


על אף שנורווגיה הייתה ניטראלית במלחמת העולם השנייה, היא נחשבה לבעלת ברית אסטרטגית חשובה לשני הצדדים. 15,000 נורווגים התנדבו לשרת בצבא הנאצי. חלקם היו באס־אס, והרוב נשלחו לחזית המזרחית מול ברית המועצות. לאחר המלחמה, הם הואשמו בבגידה, ורובם ישבו מספר שנים בבתי כלא.

 על כמה מהנורווגים האלה, מתמקד יו נסבו, בספרו "אדום החזה". לא הרבה נותרו מהקבוצה, אבל מי שנותר, רק לכאורה תיפקד כרגיל, גם עשרות שנים מאוחר יותר. בתוך תוכם, סחבו אנשים אלה, סודות ומראות קשים, ופצעי הנפש, הפכו אותם למסוכנים.

הארי הולה, גיבור הסדרה "המפקח הארי הולה" של יו נסבו, עסוק במשימות אבטחה לרגל חילופי המילניום, בהתמודדות עם תככים ומזימות פנימיות של משטרת אוסלו, ועם בעיות אישיות. כל אלה, מונחים בצד, כשרובה נדיר ויקר ביותר מסוג מרקלין, נמכר בעסקת נשק במחיר אסטרונומי, וברור שהוא הולך להיות מופעל לצורך פלילי, בחור ניאו־נאצי יוצא זכאי בגלל טעות טכנית; הומלס נשחט בסימטה אפלה והחקירה של כל אלה, שנראים כמקרים לא קשורים זה לזה, מובילה לאותם חמישה חיילים נורווגים ששירתו בשירות הנאצים מול רוסיה.

אדום החזה הוא ציפור שיר, המשמש מוטיב לאורך הספר כולו. בתחילת העלילה מספרת אלן, שותפתו של הארי הולה, להארי, שהציפור שהם רואים היא "אדום החזה", ושרוב הציפורים מזן זה, נודדות דרומה, ורק כמה מהן נשארות, בתקווה שהחורף לא יהיה קר. סוג של מהמרות, ולפעמים טועות ומפסידות "לילה אחד את עלולה לצנוח קפואה כולך מהענף שלך ולא להפשיר עד האביב...". בהמשך, מספר סינדרה פאוקה להארי "בחזית היה בחור שקראנו לו אדום החזה. בדיוק כמו לציפור" אותו בחור היה אלוף בשיסוף. הציפור מופיעה שוב כהארה להארי כשהוא מנסה לבחור באיזו דרך ללכת "נשמעה חבטה רכה, הזגוגית רטטה קלות והוא ישב ובהה בכתם רטוב שאליו דבוקה נוצה אפורה, רועדת ברוח האביב. לרגע המשיך לשבת ללא ניע. ואז חטף את הז'קט שלו ורץ אל המעלית". הציפור מזכירה לו את ההימור שעליו דיברה אלן, והוא מבין מה עליו לעשות. לבסוף, ברגעי השיא שבהם הרוצח, מכוון את רובה המרקלין הנדיר, ממרחק של 400 מ' אל המטרה, נעמד אדום החזה בדרכו.

העלילה נעה בין שנות המלחמה, להווה של סוף המילניום הקודם, ותחילתה של האלף הבאה. בעיות ישנות יבואו על פתרונן, עם לא מעט קורבנות בדרך. מותח.


יום שלישי, 30 במרץ 2021

"אחות הפנינים" מאת לוסינדה ריילי מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כשסטאר, אחותה הצמודה, מוצאת את הנתיב של חייה, את משפחתה הביולוגית ואת מאוס, בן זוגה, מוצאת עצמה סי־סי (סלאנו) מנותקת ובודדה. הציטטה שחרט בשבילה פא סולט, האב המאמץ, על הספרה הארמילרית הייתה: "בחסדי האל, אני מי שאני". זוהי ציטטה מדברי השליח שאול (פאולוס) אל הקורינתים בברית החדשה (האיגרת הראשונה אל הקורינתים; טו, 10). אולי אני לא ראוי, אומר פאולוס, להעביר את הבשורה ולרדוף אחר האמת, אבל אני מי שאני, ואני מקבל את עצמי כפי שאני, ואמשיך לעשות ולומר את מה שצריך להיאמר. הציטטה נמצאת בתוך בשורה על תחיית המתים, ואולי מרמז פא סולט לסי־סי בתו המאומצת, שהגיע הזמן למצוא מי שהיא, ולהתעורר מחדש, רק אחרי שתבדוק את מוצאה, ומי הייתה משפחתה הביולוגית. 

כשסי־סי נחשפת לציטטה היא אינה מבינה מה הקשר אליה. היא מגיעה אל עורך הדין של המשפחה לשמוע יותר: "מאחר שלא היה לי מושג – לא אז ולא עכשיו – מי אני, זה לא נתן לי השראה, אלא דיכא אותי עוד יותר. כשפגשתי את גיאורג הופמן במשרדו בז'נבה... הוא סיפר לי על הירושה שלי ונתן לי מעטפה שהכילה תצלום בשחור-לבן של גבר מבוגר עומד עם נער ליד משאית."

בעקבות הציטטה והקואורדינאטות המצביעות על המקום שבו מצא פא סולט את סי־סי -  כשהייתה רק תינוקת בת שבעה ימים, וכן בעקבות הרמז שכתב לה להתחקות אחר מישהי בשם קיטי מרסר – היא מוצאת עצמה באוסטרליה.

באוסטרליה היא נחשפת לסיפורה של קיטי, שאמור להוביל אותה לסיפור שלה עצמה. קיטי מקברייד, בתו של כומר סקוטי, לא לגמרי חסוד, מגלה מנערה צעירה בגילה, שהיא בהריון מאביה של קיטי, שעושה כל מאמץ להתנער מאחריות ומקילקול שמו הטוב. כשהאב מבין, שקיטי בסוד העניינים, הוא מסלק אותה מהאזור, במסווה של דאגה לעתידה. הוא שולח אותה כבת לוויה של גברת מקרומבי, שנוסעת לאחותה גב' מרסר באוסטרליה.

מוטיב האחים, שראינו בעיקר בספר "אחות הצללים" שסיפר את סיפורה של סטאר, חוזר ומופיע גם כאן. קיטי תמצא עצמה בין אנדרו מרסר, הבן השקול של גב' מרסר, האחראי לעסקי הפנינים של המשפחה ומאוהב בה, אל מול אחיו התאום, דרמונד, שאחראי על עסקי הבקר של המשפחה העשירה. דרמונד, קליל וסוער ומתקרב אליה יותר. קיטי נקרעת בין שניהם.

סי־סי נחשפת לסיפור, ומתחילה להבין את מקורותיה, כשגם היא מוצאת עצמה בין שניים, אייס, שמעודד אותה לחשוף את עברה, ומעניק לה אהבה וביטחון, אבל מסובך בעבר לא פשוט, וכריסי, שמוצאה מהילידים הקדמונים של אוסטרליה (האבורג'ינים). 

מסבתה של כריסי, תשמע סי־סי על הקשר המיתולוגי של הילידים עם קבוצת הכוכבים "שבע האחיות". היא תיחשף לעובדה, שההיסטוריה שלהם עברה תמיד בעל פה ולא בכתב, וזה מתקשר, אולי באופן סמלי, לעובדה שסי־סי דיסלקטית ואינה מצליחה לקרוא טקסט (הקשר שלה אל הילידים) והולכת בעקבות אבותיה, כשהיא מקבלת את כל המידע והסיפורים בעל פה ולא בקריאה. 

סי־סי היא אמנית, שלא האמינה בעצמה, שהפסיקה את הלימודים בשל כך, והיה קשה לה לצייר. בעקבות גילוי עברה, היא תתחיל להבין מי היא, ומה היא באמת הייתה רוצה לצייר. "כמו יהלומים, גם הפנינים צריכות ליטוש כדי להדגיש את יופיין האמיתי" כותבת לוסינדה ריילי, כשהיא מסבירה את מלאכת חשיפת פנינה. כך סי־סי, הנערה היפה האקזוטית, שלא נחשפה בפני עצמה, וגם לא לזולת. כשתכיר ביסודותיה, יתגלה לא רק יופיה החיצוני, אלא גם עולמה הפנימי היפה.

כרגיל, מצליחה ריילי, לסחרר את קוראיה ולהשביתם מכל מלאכה אחרת. כל אחד מהכרכים של סידרה זו, מכיל בין 500 ל-600 עמודים, הנקראים בנשימה עצורה. הרמזים שהיא מסתירה, טמונים היטב, ונראה שיתגלו ויובנו רק בסוף, כשנסיים לקרוא את הספר השביעי.

ולא נותר אלא להיאזר בסבלנות לתרגום הספר החמישי, שיספר את סיפורה של האחות החמישית, טיגי.



יום חמישי, 11 במרץ 2021

"אחות הצללים: סיפורה של סטאר" מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סטאר היא האחות השלישית בין האחיות לבית ד'פאלייה. זהו גם הספר השלישי, וקדמו לו, ספרי אחיותיה הגדולות: "שבע האחיות : סיפורה של מאיה" ו"אחות הסערה : סיפורה של אלי".

כל האחיות אומצו על ידי פא סולט, ועתה לאחר מותו, כל אחת אוחזת במספר פריטים ורמזים לעברה העלום.

סטאר, שבדרך כלל עומדת בצילה של אחותה סי סי, שמדברת בשם שתיהן תמיד, מבינה, שהיא כבר נחנקת מה"זוגיות" הזו עם אחותה. אבל כמי שמעולם לא פתחה את פיה להביע את רצונה, גם עתה קשה לה. כשהיא מביטה בציטטה, שתרגמה לה מאיה אחותה, מהספרה הארמילרית שהכין האב האוהב עבורם: "האלון והברוש אינם צומחים זה בצילו של זה." היא מבינה מה הבעייה ומה עליה לעשות. "חייכתי, כי זה תיאר בצורה מושלמת את סי סי ואותי. היא חזקה כל כך ולא ניתנת להזזה, רגליה נטועות עמוק בקרקע. אני: גבוהה אבל דקיקה, נעה ברוח הקלה ביותר. כבר הכרתי את הציטטה. היא נלקחה מהספר 'הנביא' מאת הסופר הפילוסוף חליל ג'ובראן. וידעתי גם מי עמדה – כלפי חוץ לפחות – "בצל"... פשוט לא ידעתי איך לצאת מהצל אל השמש."

בתוך קופסת התכשיטים שהוכנה עבורה מצאה סטאר פסלון שחור של חתול מאבן שוהם, שניצב על בסיס כסף דק. על הבסיס היתה חותמת וכתובת חרוטה "פנתר". היא מבינה שהחתול ששמו "פנתר" קשור לעברה. והיא מבינה, שאביהן ידע על כולן הכל, והכין בפניהן את השטח, לגלות את עברן, אבל מצד שני, היא מבינה שהיא לא באמת הכירה אותו: "ישבתי שם בהכרה פתאומית שכמעט לא ידעתי עליו דבר... ידעתי רק שהוא אהב גנים, ושהיה מן הסתם עשיר מופלג. אבל איך הוא השיג את עושרו – שאלה זאת הייתה תעלומה..."

אחד הדברים שאיפיינו את פא סולט, היה החינוך הפרטני שנתן לבנותיו. הוא בחן את כישרונות כל אחת מהן, וטיפח אותן. אצל מאיה הוא פיתח את כישרונה לרכוש שפות, באלי הוא פיתח את כישרונה המוסיקלי ועם סטאר הוא פיתח את אהבתה לבוטניקה ולגנים ואת האהבה לבישול ואת אהבת הקריאה. כשאנחנו חווים איתה את חיפושיה ואהבותיה ובני משפחה שמתגלים, אנחנו מוצאים את עקבותיו של אביה המאמץ בכל מקום. כאילו צפה את כל מה שיתרחש, כאילו ידע הכל, כאילו כל מסעותיו, שעליהם הבנות לא ידעו את פשרם, היו לצורך מחקרים שיכינו את הבנות לגילוי עברן ועתידן כאחד.

מוטיב העובר כחוט השני בעלילת הספר הוא מוטיב שני אחים, השונים מאד באופיים: סטאר, הגדלה, כמעט אילמת, לצד אחותה סי סי, שנטלה על עצמה את הדיבור וההחלטות של שתיהן. אורלנדו, הידידותי, מעסיקה של סטאר בחנות הספרים, השקוע בעולם הקריאה ובהרגלים המדוייקים שלו, ומאוס, אחיו המעשי, שנדמה שהוא קר מזג ומסוגר, המטפל בחוות המשפחה. ופלורה, נערת הטבע היפה בעלילת העבר הנחשפת מהיומנים, אוהבת פרחים וחיות, ואינה מבינה מדוע היא מרגישה דחויה  על-ידי משפחתה, אך פורחת בביתה של גברת אליס קפל בלונדון, ומולה אחותה, אורליה, שמפונקת על ידי המשפחה.

 מוטיב האחים, האוהבים, אך ההפוכים בטבעם, מתחבר לאותה ציטטה מדברי המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן "האלון והברוש אינם צומחים זה בצילו של זה". כל אחד מהאחים, יצמח, רק אם ייפרד מאחיו, וייממש את קיומו רק מתוך עצמאות, ומימוש הפוטנציאל שבו.

 


יום חמישי, 4 במרץ 2021

'אחות הסערה: סיפורה של אלי' מאת לוסינדה ריילי מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


בסופו של הספר "אחות הסערה", שהוא השני בסידרת "שבע האחיות", כותבת המחברת, לוסינדה ריילי: "בשבילי, הסדרה היא פשוט סיפור ענקי אחד..." ורומזת לנו ש"בתשתית של כל סיפור יש עלילה נסתרת שעוברת בו." הסודות ייחשפו בסופו של דבר, היא אומרת. אך מי שיהיה ער לכך, ימצא חלק מהרמזים בכל אחד מהספרים. בספר זה מצאתי חיזוק לְמַה שחשבתי בספר הקודם, בתמונה התלויה בחדרו של האב המאמץ, פא סולט, ובשיחה המסתורית שגיבורת הספר נחשפת אליו.


בספר הזה, אנו נכנסים למחשבותיה, מעשיה ורגשותיה של אלי ד'פאלייה, שהיא המקבילה המודרנית לאלקיונה, האחות השנייה של שבע האחיות במיתולוגיה היוונית. שם, מצטיירת דמותה של אלקיונה כמנהיגה. לכן גם כאן, התכונות של אלי הן של אישה צעירה וחזקה, דעתנית ומנהיגה טבעית.


המוסיקה המלווה את הספר היא הסוויטה "פר גינט" של אדוורד גריג, ולא בכדי. סיפורו של הנריק איבסן "פר גינט" מציב הקבלה בין סולווג המחכה לאהובה, פר, שיחזור ממסעותיו, ואת שירת געגועיה אליו, לבין העלילה הפנימית מהעבר, שנחשפת לאט לאט בפני אלי. עלילה זו מתמקדת באנה לאנדוויק עם קולה המופלא, המחכה שנים רבות לינס הלוורסן, בעלה המוסיקאי, שיחזור ממסעותיו. יש התפתחות בין העלילות. בעלילת המחזה של איבסן, האישה הקטנה, סולווג, ממתינה כנועה, לאהובה, וסולחת לו על הכל, בעלילה הפנימית, של אנה וינס. אנה, ניצלת בזכות ובעזרת המלחין גריג. מתרוממת מאשפתות אל שיא הקריירה המוזיקלית שלה, והעצמתה, כבר רומזת, שאלי, העומדת במרכז העלילה החיצונית, מוצאת את החוזקות שלה, למרות אובדן היקרים לה מכל. היא מקרינה חיוביות וכוח, ומצליחה להתגבר על האובדן, כמו גם לממש את כישרונה המוזיקלי, ולגלות את קרובי משפחתה שעליהם לא שמעה מעולם קודם לכן.


את אלי עוטפת משפחתה. חמש האחיות ואם הבית, מרינה, המכונה בפיהן "מא", שכנראה יודעת הרבה יותר ממה שהיא חושפת בפניהן, על תעלומות חייו ומותו של אביהן המאמץ פא סולט, שאלי היתה קשורה אליו ביותר, במיוחד בשל האהבה המשותפת שלהם לשייט.


כשאלי חוזרת לביתה ולאחיותיה, עם היוודע לה דבר מותו של אביה האהוב, היא מתקרבת לבית הנקרא אטלנטיס: "למראה הבית חשתי מדקרה נוספת של אובדן. פא סולט קרא לזה הממלכה הפרטית שלנו. הבית נבנה במאה השמונה-עשרה, והוא אפילו נראה כמו טירה מסיפורי אגדה, עם ארבעת צריחיו והקירות החיצוניים הצבועים ורוד. תמיד הרגשתי מוגנת כאן, בבית המבודד הזה על האי הפרטי, המוקף גנים נהדרים. אבל בלי פא סולט הוא נראה לי ריק."


ובכל זאת גם היא מגיעה לנקודה שבה גם היא רוצה למצוא את עברה, כדי לאפשר להווה ולעתיד להתקיים. לשם כך היא נעזרת בקואורדינאטות שהשאיר לה אביה, וברמזים המופיעים במעטפה שהכין לה.


המסע המופלא והמדהים שעוברת אלי בספר הזה, יסתיים ויפתח אותנו אל הספר השלישי, שהוא "אחות הצללים" ויהיה זה סיפורה של האחות השלישית, סטאר.