יום חמישי, 19 במאי 2022

אנה ואיש הסנונית מאת גבריאל סמיט ; מאנגלית: דנה פלג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

הספר 'אנה ואיש הסנונית' הוא ספר, שחכמה ורגישות רבה שזורים בכל דף ודף שלו. בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה, בפולין, ינסה גבריאל סמיט, לתאר כיצד תתמודד ילדה קטנה ותמימה עם הרוע שמציף את הרחובות. איך אפשר להסביר, שהעולם יצא מדעתו, ושגם מבוגרים לא יכולים להכיל אותו בעצמם.

פעמים רבות בזמן קריאת הספר, חשתי כמו בקריאת 'הנסיך הקטן' של סנט אכזופרי. גם כאן, עומדים במרכז, איש מבוגר וילדה קטנה, ואמיתות, שפה ותרבות, בזמנים שבהם קשה למוצאם בין החורבות.

 אביה היהודי של אנה לאניה בת השבע גידל אותה לבד, לאחר מות אמה. הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטה בקרקוב, הוא מקנה לה שליטה מלאה בשפות רבות, ומלמד אותה כל מה שהוא יכול. אנה חכמה, ושואלת שאלות. אך היא נותרת ללא מענה ביום ההוא בשנת 1939, כשאביה נלקח, וחושב שהוא יוצא רק לכמה שעות, במבצע של הנאצים, כנגד אנשים משכילים ואנשי אקדמיה.

 אביה לא שב. והֶר דוקטור פוקסמן, ששמר עליה בשעות הראשונות, מוריד אותה ממכוניתו ליד ביתה, ואפילו לא מוודא, שדירתה פתוחה.  אנה בת השבע נותרת לבדה על המדרכה ליד ביתה הנעול. אין לה מושג מדוע אביה לא חוזר. אין לה בית לחזור אליו, ואין לה את מי לשאול. היא חוזרת לעמוד קרוב לבית המרקחת של ד"ר פוקסמן, אבל אינה מעזה להיכנס.

 מי שרואה אותה שם אבודה ובודדה הוא איש גבוה ומסתורי. היא מגלה, שכמו אביה, גם הזר יודע שפות רבות. הוא מנסה לברר איתה למה היא עומדת לבדה. שפה אחר שפה. היא מבינה את כולן, אך שותקת במבוכה.

 "הדבר הבא שעשה שינה את חייה של אנה לנצח" הוא היפנה מבטו לשמיים ושרק. סנונית צללה, היישר אל אצבעו. אנה מחייכת לראשונה, וכשהוא יוצא מבית המרקחת כעבור זמן קצר, הוא מלמד אותה שתי אמיתות ראשונות לתקופה איומה זו של האנושות: "היי נסתרת מעין" "זמן רב ככל האפשר".

 האיש הזר מתרחק ונעלם, ואנה – חכמה משנות חייה – כבר מבינה, "שמה שידעה – לא החזיק מעמד זמן רב, ומה שציפתה לו – נעלם", ולכן היא עושה את הדבר האחד שנראה לה נבון לרגע זה. היא עוקבת אחרי האיש הגבוה, שלימים תקרא לו "איש הסנונית", נסתרת מהעין, זמן רב ככל האפשר.

 כשהוא מגלה אותה אחרי דרך ארוכה, הוא מבין שיש לו תפקיד. לשמור על הילדה הקטנה והחכמה הזו, לא רק מפגיעות שבדרך, ומעולם שהתמוטט, אלא אף לשמור על נפשה הרכה. הוא לא יסתיר ממנה את האמת, אבל ייתן לה כלים להתמודד איתה, עד כמה שהוא יכול. בנוסף לכל השפות, ששניהם יודעים, הוא מלמד אותה את שפת הדרכים. "ובשפת הדרכים יש יותר מצורה אחת לומר כל דבר..." ומשמעות הדבר, להגיד דברים שהם לא תמיד נכונים, להתחפש למקומיים, לא להתבלט, ולנהוג בצורה שונה בכל מקום.

 כדי להסביר לה על  מה שקורה באותה עת בפולין, על החיילים הגרמנים מצד אחד, ועל הרוסים מצד שני – שמבתרים את גווייתה של פולין, ומשתלטים עליה – הוא  ממשיל אותם לעולם החיות: "אלה שבאים מהמערב הם זאבים, ואלה שבאים מהמזרח הם דובים. הם מתחפשים לבחורים צעירים כי כך קל להם יותר לעבור במקומות של בני אדם... הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא בחיות כמותם. הם מפנים לעצמם מקום בעולם, כשהם הורגים אנשים, ובכל רגע נתון את יכולה להיות האיש הזה..."

 כשאנה שואלת אותו איך היא אמורה להבדיל בין הזאבים לדובים, הוא הוא מתאר לה את בגדי החיילים הרוסים והגרמנים כך: "הדובים לובשים מעילים חומים והזאבים לובשים מעילים אפורים". והכי חשוב, הוא מסביר, להימנע בכל מחיר מכל מי שלובש משהו אדום על בגדיו, כשהוא מתכוון למפקדים.

 הם נעים ממקום למקום, נוקטים תכסיסים למעברי גבול. מתלבשים בהתאם למקום, וכדי שלא ייראו נוודים. בגבול הזאבי של הגרמנים, הם לובשים בגדי עיר, ובגבול דובי של הרוסים – בגדי עבודה. במקומות שונים, הם מתחברים למקומיים, ואיש הסנונית מפליג בסיפורים שונים ובהתאם לנסיבות. למרות קירבתם הגדולה, במהלך ארבע שנות שוטטות, מבינה אנה, שעדיין לא הצליחה לפענח עד הסוף את מסתוריותו "היא רצתה לדעת באיזו שפה דיבר ליבו".

 כשאנה תשאל אותו, שאלה שהציקה לה זמן רב בנדודיהם, לאן הם בעצם הולכים. יסביר לה איש הסנונית מהו מין בסכנת הכחדה, ושהתפקיד שלהם הוא להציל ציפור נדירה, הנמצאת בסכנת הכחדה. "הזאבים והדובים רוצים לאכול את הציפור הנדירה.. הם חושבים שמי שיאכל אותה, יהיה מאד חזק.... "הזאבים והדובים אכלו את השאר. אני אדאג שהציפור האחרונה שנותרה תישאר בחיים." ואז שואלת אנה מה מיוחד כל כך בציפור הזו. ואיש הסנונית נאנח ואומר: "היא ציפור. היא ציפור שעפה ושרה, ואם הם ישיגו אותה, היא לא תעוף ותשיר באותה דרך. "האם יש דבר מיוחד יותר מזה? האם תעזרי לי לשמור על חייה? דבר לא יכול היה לעצור בעדה. אנה הנהנה בראש נמרצות."

 הספר החזק הזה, אינו מתאים לילדים, אלא יותר לבני נוער, ובמיוחד למבוגרים.

 

 

יום שישי, 13 במאי 2022

'חיפושית הזהב של מיס בנסון' מאת רייצ'ל ג'ויס ; מאנגלית: טל ארצי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

ספרה של רייצ'ל ג'ויס 'חיפושית הזהב של מיס בנסון', היה לרב מכר על-פי הניו יורק טיימס. ואכן הרומן היפה והמעניין הזה, מכיל שתי גיבורות, הפוכות לחלוטין זו מזו, שתיהן משולי החברה, שנפגשות בנסיבות יוצאות דופן. הן תלמדנה להוביל זו את זו להעצמה אישית והגשמה עצמית, רק לאחר שתלמדנה להכיל זו את שונותה של זו, ולהכיר מה נמצא מתחת למסיכות השתיקה, הסודות, והמראה החיצוני.

מרג'רי בנסון נחשפת לקיומה הלא רשמי של חיפושית הזהב, בספר מיוחד שחושף אביה לפניה, בהיותה בת עשר. הוא מראה לה כל מיני תרשימים של מוטציות – גבר עם זנב, חרקים, ויצורים, שמספרים עליהם, אך מעולם לא הוכח קיומם. ברגע הראשון, נראית לה החיפושית הזעירה, שהוא מראה לה, כלא מיוחדת כלל. אבל אז היא רואה אותה בהגדלה "זאת היתה שוב החיפושית – מוגדלת פי עשרים בערך. והיא טעתה. היא כל כך טעתה שהיא התקשתה להאמין למראה עיניה. מקרוב היצור הקטן והסתמי לא היה סתמי כלל. הוא היה אליפטי ומוזהב כולו, והוא זהר. ראש זהב, חזה זהב, בטן זהב. אפילו הרגליים הזעירות היו מוזהבות, כאילו הטבע לקח תכשיט ועשה ממנו חרק. החיפושית היתה מרהיבה לאין שיעור מגבר עם זנב. "החיפושית המוזהבת של קלדוניה החדשה," אמר אבא שלה. "תתארי לעצמך איך ירגיש מי שימצא אותה ויביא אותה הביתה."

עד כה, חלק אביה את אהבתו לחרקים, עם ארבעת אחיה הגדולים. אבל הם יצאו למלחמה, והוא חולק את אהבתו איתה. היא מרגישה הארה. "כאילו ניצוץ התעופף והעתיד שלה נגלה. היא הרגישה חום וקור בכל גופה. היא תמצא את החיפושית..."

אבל אז, מקבל אביה את הבשורה המרה מכול. שכול ארבעת בניו, נפלו באותו הקרב. הוא חוצה את דלת הזכוכית של משרדו, נוטל את אקדחו ומתאבד. מרג'רי הקטנה, אינה מבינה כלום. ועוד שנים לא תבין מה אירע לאביה, ומה אירע לאחֶיה. החיפושית, שהציתה בה ניצוץ רגעי, שקעה אל תהומי הנשייה.

אימה, הלא מתפקדת, לוקחת את הילדה אל שתי אחיותיו התאומות המתנזרות של אביה. לאחר שהאם נפטרת, מגדלות אותה שתי הדודות. כל שעליה לעשות הוא לא להרעיש, ולא לקפל פרחים. מלבד זאת, הן מתעלמות מנוכחותה, והיא גדלה בלא חינוך, בלא אהבה, ובלא הערכה עצמית. השיא של עליבותה מתגלה בבית הספר לבנות, שבו שימשה כמורה לכלכלת בית, בתקופה שלאחר המלחמה. כשהכול עוד היה בקיצוב.

התלמידות מעבירות קריקטורה נלעגת ביותר שלה, וכשהיא תופסת את הנייר שעובר ביניהן, ורואה את הלגלוג והצחוק שלהן עליה, היא מבינה שהן צודקות. שכך היא באמת נראית. על גודלה הלא טבעי, שמלתה המרופטת, ונעליה הקרועות. בטירוף חסר שליטה, היא נוטלת נעליים חדשות של סגנית המנהלת מחדר המורים, אוספת עוד כמה פריטים בדרך, ויוצאת כרוח סערה מבית הספר, שלא על מנת לחזור.

היא נכנסת למוזיאון הטבע במקום, ופרופסור סמית, האנטומולוג, שעובד במוזיאון, הופך למורה ולמדריך שלה בעולם האנטומולוגיה. אבל לאחר שלמדה ממנו הכול, והתאכזבה מבחינה רגשית, היא מבינה שהיא צריכה לעזוב את המקום, ולצאת לקלדוניה החדשה.

היא מפרסמת הודעה שהיא מחפשת עוזר/ת למסע. ומבין המועמדים, היא תמצא את עצמה, עם זו שהכי פחות מתאימה לתפקיד.

איניד פריטי היא נערה המונית פשוטה, דיסלקטית, שאינה מתעניינת בחרקים כהוא זה. איניד אוהבת בני אדם, מתחברת אליהם בקלות, משתוקקת לתינוק, ומדברת המון. הן יוצאות למסע, ונאלצות לחלוק תא קטן מאד באונייה שתישא אותן אל האי הקטן והנידח, קלדוניה החדשה: "הן סובבו במעגלים. אולי היתה משתררת שתיקה מביכה, אלא שמרג'רי היתה תקועה בחלל קטן מאוד עם האישה הפטפטנית ביותר בעולם. הסיכוי שאיניד תשתוק היה קלוש מהסיכוי להיתקל בחרק זהב שטרם התגלה..."

לאט לאט, תבין מרג'רי, שבעצם הן דומות בתשוקה להגשמת ייעודן: "שתיהן מרגישות אותו דבר. הן לא יהיו מאושרות עד שאיניד תלד תינוק ומרג'רי תמצא את החיפושית. למרות ההבדלים ביניהן הן זהות. והן יצטרכו לתת הכול כדי להשיג את מה שהן"

תלאות רבות וקשות עוד מצפות להן, ואיש מסתורי שעוקב, מבלי שהן יודעות. אבל הן תלמדנה להיות חברות עם אהבת אמת ועזרה הדדית.

הספר מלא בקטעים מצחיקים מאד, כתוצאה מהשונות שביניהן, וגם בקטעים מרגשים של האמיתות הכואבות, שכל אחת החביאה בליבה וחושפת בפני השנייה. לקרוא, לצחוק וליהנות.

 

 

  

יום שני, 2 במאי 2022

'הספרייה בפריז' מאת ג'נט סקזליאן צ'ארלס ; מאנגלית: מור רוזנפלד

  כתבה: ד"ר רותי קלמן 

מהלך העלילה בספר 'הספרייה בפריז', נע בין פריז, ערב מלחמת העולם השנייה, לבין העיירה פרויד שבמונטנה מ-1983 ועד שנת 1988.

פריז 1939. אודיל, צעירה פריזאית, שחייה כרוכים ושלובים בספריה האהובים, מוצאת עבודה בספרייה האמריקאית בפריז. המקום הופך לביתה השני, אם לא הראשון, ומילוי צרכי לקוחות הספרייה - ביחד עם צוות הספרייה הנאמן, כמו בוריס ובייטסי, מרגרט המתנדבת, והמנהלות, מיס רידר והרוזנת – עומדים בראש מעייניהם. הם יהפכו את המקום לעוגן הצלה, בעת שתפרוץ מלחמת העולם השנייה, והעולם יילך ויחשיך, כפי שמתארת אודיל ביומניה את המשלוחים שהכינו ושלחו צוות הספרייה לחיילים. "יריות בודדות בלבד נורו בשטח צרפת אף על פי שהמצב סביב קו מאז'ינו הוסיף להיות מתוח. הגנרלים שאיישו את החזית היו בטוחים שהאויב עומד לפתוח במתקפה. שלחנו לחיילים שם מאות ספרים..."

מעבר לפעילות היומיומית שלה בספרייה, מצליחה אודיל למצוא זמן מפעם לפעם לבלות עם אהובה פול, שהוא שוטר בתחנת המשטרה, שמנהל אביה של אודיל. אבל הכאב הגדול שלה באותם ימים הוא על אחיה התאום, רמי, שהתגייס לצבא "הבית היה שקט. זאת היתה הפעם הראשונה שרמי ואני נפרדנו ליותר מארבעה ימים. כמו זריחת השמש, כמו הלחם על שולחננו, הוא תמיד היה שם, גומע את הקפה־או־לה שלו, מגרגר אחרי שצחצח את שיניו, מהמהם בזמן שישבנו וקראנו יחד. רמי היה הליווי המוזיקלי של חיי. עכשיו החיים היו דוממים. הוא היה בטוח בבחירתו להתגייס לצבא, ואני מניחה שזה היה אמור לנחם אותנו במידה מסויימת. בפועל, שאבתי את כל הנחמה והעידוד ממאמא ופאפא."

 אבל אז המצב נהיה קשה יותר. כשקו מאז'ינו נפרץ, והגרמנים נכנסים לפריז, ונוהגים בה כבתוך שלהם. בעיתות מצוקה אלו, נרתם הצוות בכל דרך, להמשיך ולעזור למנוייה הנאמנים של הספרייה. הם מביאים ספרים למנויים היהודים, שכבר מנועים מלהיכנס לספרייה, על־פי התקנות הנאציות, תוך שהם מסכנים את עצמם. ליבה של אודיל כבד. לא רק בגלל ההפגזות והכבדת העול הנאצי על התושבים בפריז, אלא גם מהידיעה שרמי נשבה בשבי הגרמנים. במכתביו למשפחה, הוא מנסה להיות אופטימי, ולעודד אותם, אבל ניכר שמצבו אינו טוב, והדאגה לו, אינה מניחה לה, וגם מונעת ממנה להתחתן עם פול. שכן היא מרגישה, שהיא חייבת לחכות שאחיה יחזור, ואז היא תוכל להינשא לאהובה.

העלילה תלך קדימה ואחורה בזמן. ב-1983, אנו מוצאים את אודיל המזדקנת בעיירה פרויד שבמונטנה. ללא קרובי משפחה סביבה. מתבודדת, אינה מתערה במקום, עד שלילי, ילדה שגרה בבית שלידה, מצליחה למצוא את הדרך לפתוח דלת אל עולמה.

אימה של לילי גוססת, ואודיל, שבשלב מסויים בתקופת המלחמה ההיא, טיפלה בחיילים פצועים בפריז המופצצת, מתנדבת לטפל בה. מכאן היא תשמש ללילי, כמורת דרך, ותספר לה את קורות חייה, במשורה.

העלילה פורשת לפנינו את התקופה הקשה והאפלה של הפריזאים. את שיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם המשטר הנאצי; את הרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית, שחבריה נלחמו כנגד הכיבוש הגרמני; את משתפי הפעולה; ואת אלה שעזרו ותמכו והצילו, כמו צוות הספרייה של אודיל.

 

 

יום שלישי, 26 באפריל 2022

'ספר השמות האבודים' מאת קריסטין הרמל ; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

עוד ספר נפלא מבית היוצר של קריסטין הרמל, המתמקד גם הפעם באירועי מלחמת העולם השנייה בצרפת. אחד מזוויות הראייה הפעם, היא הזווית של הקורבנות היהודיים. אלה, שנאלצים להשאיר הכל מאחור ולהימלט מביתם, חסרי כל. אותם מסמלת אווה טראוב היהודייה ואמה, שבורחות מביתן, לאחר שאביה של אווה, נלקח על ידי המשטרה הצרפתית, ומדאם פונטיין, השכנה הבוגדנית, מגרשת אותן ומאיימת להלשין עליהן.

 בנוסף, מתמקדת קריסטין הרמל בספר זה, באותם שהפכו לזייפנים מכורח, כדי להציל אלפי ילדים ומבוגרים יהודים, מאבדון, ועזרו בהברחתם של אלה לשווייץ.

 אווה, שעומדת במרכז הספר, כשהעלילה נפתחת לפנינו, היא כבר אישה רבת שנים, אך עוד כוחה במותניה, ועדיין עובדת בספרייה מקומית. מוחה צלול, ואת כל מאורעות ומוראות המלחמה, שהתרחשה שישים ושלוש שנים קודם לכן, שמרה בסתר ליבה, ולא גילתה, אף למי שאמור להיות הכי קרוב אליה, לבנה.

כשהיא נתקלת בכתבה על ספרן גרמני בברלין, ששם לעצמו מטרה להחזיר לבעליהם ספרים שנלקחו על ידי הנאצים, היא רואה אותו מחזיק בידיו ספר הנקרא 'איגרות ובשורות'. ספר זה נדפס בשנת 1732, והספרן מציין, שהספר מכיל אניגמה, שאין הוא מצליח לפענחה.

אווה מבינה שקון מחזיק את הספר שלה. הספר שבו רשמה בשנות המלחמה ההיא, את השמות האמיתיים של הילדים היתומים, שלהם הכינה ביחד עם בחור נוצרי בשם רמי, מסמכים מזוייפים ושמות מזוייפים, כדי שאפשר יהיה להוציאם בשלום מצרפת ולהעבירם לשווייץ.

בעבר, כשאווה ביקשה מהאב קלמון להשיג לה את השמות האמיתיים של הילדים, הוא היסס, שכן ידיעות כאלה עלולות היו להעמיד את הילדים בסכנה. "למה זה יועיל, אווה? שאל האב קלמון בקול עדין. "ככה אני אדע מי הם," היא אמרה חרש. " בבקשה. זה... חשוב לי מאוד שלא ישכחו אותם." הוא בחן אותה לרגע בעיניו. "אני אבדוק מה אפשר לעשות, ואווה?" כן, האב קלמון?" "תודה רבה. נדמה לי שמדאם נוארו צדקה כשחשבה שאלוהים שלח אותך הנה."

רמי ואווה קראו לספר 'ספר השמות האבודים'. חשוב היה להם לשמר את שמם האמיתי של הילדים, גם כדי שאולי בעתיד יוכלו לגלות בעזרתם את קרוביהם, שאולי ניצלו מהתופת ומהמחנות. כדי לטשטש את כתיבת שמות הילדים, השתמשו רמי ואווה בסדרת פיבונאצ'י כדי להצפין שמות. מי שעוזר להם לכל אורך הדרך הוא האב קלמון, האחראי על הכנסייה. כמוהו, שיתפו פעולה עם הזייפנים ומבריחי היהודים, גם כמרים נוספים, קתולים ופרוטסנטים, ונוצרים רבים, שהבינו שהם חייבים לעשות ככל שביכולתם להציל חפים מפשע.

בשלב מסויים נאלצו רמי ואווה לברוח, כל אחד לכיוון אחר, מהספרייה הסודית שבכנסייה של אוריניון, שם עסקו בזיוף המסמכים, והנאצים, שהגיעו לאותה הספרייה, ניתצו את המקום, ונטלו את רוב רובם של הספרים, כולל הספר 'איגרות ובשורות'.

והנה היא רואה את הספרן קון במאמר שבעיתון. מחזיק בספר השמות האבודים, הוא הספר 'איגרות ובשורות' שבין דפיו מסתתרים עשרות שמות של ילדים, והיא יודעת שהיא חייבת להגיע לברלין, אל הספר, למרות שניסתה להשאיר את העבר מאחוריה, והיא מרגישה שהיא צריכה לחזור לעצמה. הספר וקורות המלחמה בצרפת, שבה המשטר משתף פעולה עם הנאצים, והאזרחים מוצאים עצמם משני צדי המתרס לעיתים, מעוררים את שאלת הזהות האישית. האם השם שניתן לאדם כשהוא נולד, הוא זה שמגדיר אותו? האם שמירת הדת, באשר היא, היא זו שמגדירה את הזהות?

כשאווה חוששת שאהבתה לרמי, הנוצרי, מרחיקה אותה מהדת היהודית, כפי שאמה מטיחה כלפיה, אומר לה האב קלמון: "אווה, אפשר בהחלט לדבר בזכות הקיום המדוקדק של מצוות הדת. אלוהים יודע שמצוות אלה הן חלק גדול  מחייו של כומר. אבל אם יש משהו שלמדתי מאז פרוץ המלחמה, הרי זה שכל עוד אנחנו מאמינים והמניעים שלנו טהורים, אנחנו נושאים איתנו את הדת, בכל דבר שאנחנו עושים ובכל מקום שאנחנו ממצאים בו"

"ומי אני בכלל?" היא אומרת לעצמה, בדרך לברלין, "הסטודנטית? הזייפנית? הרעייה המסורה שאין לה עבר? ספרנית קשישה ועייפה שהיתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר ולפרוש? ואולי אני אף לא אחת מאלה, או שאולי אני כולן."

אווה תפגוש את הספרן קון, את הספר שלה, ותגלה עובדות חדשות על עצמה ועל מה שקרה לרמי אהובה, ושותפה לזיופי המסמכים.

 

 

יום חמישי, 14 באפריל 2022

משה ויציאת מצרים בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא אירופוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בית הכנסת העתיק ביותר, שהתגלה עד היום, נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 לפנה"ס – 165, והתאים ל-60 מתפללים ולארון הקודש. שטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים, בתקופה בה מנתה הקהילה היהודית 250 נפש. 

בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת, שהיה צמוד לחומה, בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, תושביה גורשו, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק ב-1932 החלו חפירות במקום, לאחר שפגז חשף חלק מהעיר. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד.

דורא אירופוס מראה כללי.jpg



בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, מי שחקרו את ציורי הקיר היו חוקרים מאוניברסיטת ייל שבארה"ב. ציורי הקיר של דורא אירופוס נמצאים כיום במוזיאון הלאומי בדמשק. 

ציורים אלו מגלים לנו דברים מדהימים על תולדות היהודים ומסורתם, על הפולמוס בינם לבין הנוצרים, שהיו אז מיעוט כמוהם, וכן הבנות חדשות על האמנות היהודית הקדומה. שכן ציורי הקיר של דורא אירופוס, הם הקדומים ביותר שבמחזורי תמונות מקראיות, שהתגלו עד כה (בין החוקרים: גודאינף, גוטמן, רד-ריינה, צבר, וישניצר-ברנשטיין, רבל-נהר, מאלי,  ורבים אחרים). 

משה שמר במאמרו "בית הכנסת שבדורא אירופוס שבסוריה", מציין, שהעובדה שיהודי דורא אירופוס לא חששו מאמנות הציור, מעידה על הגישה האוהדת של ההנהגה הרוחנית שלהם לאמנות. זו באה לידי ביטוי גם בפסיפסים של בתי הכנסת הקדומים בישראל. תלמוד ירושלמי מעיד, מזכיר שפר, שבימיו של רבי יוחנן התחילו מציירים על הכתלים "ולא מחי בידייהו (ולא מחה בידם)" (עבודה זרה, פרק ג, הלכה ג גמרא).

ציורי הקיר בנויים כפאנלים לאורך 3 רצועות. בכל פאנל צויירה דמות מקראית או סצנה מקראית. לעיתים הפירוש החזותי הוא על פי המקרא עצמו, ולעיתים על-פי המדרש. ליד חלק מהתמונות יש כיתוביות המסבירות את התוכן. משה והסנה הבוער דורא אירופוס.jpg

לדוגמא: את  ארון הקודש, מקיפות ארבע תמונות של מנהיגי האומה. משה והסנה מופיעים ברצועה העליונה מימין לגומחת ארון הקודש. ליד התמונה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי". על-פי מחקרה של יעל מאלי במאמרה "גאולה הבוקעת מן הנמוך" הטוגה שהוא לובש, מאפיינת פילוסופים בעת העתיקה (דורא היתה אז תחת שלטון רומי), מה שמסמל את חכמתו של משה. מהטוגה משתלשל גדיל, אולי פתיל של ציצית, ושני הפסים הכחולים המעטרים את הכתונת מזכירים טלית.

סיפור משה בתיבה, נמצא שתי תמונות מימין לגומחת הארון, והוא מתואר בשלוש סצנות: הראשונה מימין: פרעה יושב בין שני יועציו, ומכריז על השלכת בני העברים ליאור. באמצע, יוכבד, אם משה, מניחה את תיבתו ביאור, ומשמאל, בת פרעה מחזיקה במשה כשהיא בתוך המים, ואחר כך, היא מוסרת את הילד למרים, המציעה לה את יוכבד (אמו) כמינקת (שמות ב' ד-ח). 

בתמונת קריעת ים סוף, הנמצאת בחלק העליון מימין לגומחת הארון, מופיעים בני ישראל בסצנה הימנית בארבעה טורים, חמושים בכלי נשק (שמות יג, יח), כשלפניהם עמוד שחור (עמוד העשן) ועמוד אדום (עמוד האש), משמאלם משה גדול מימדים, מניף את מטהו. מתחת לדמותו כתוב: "משה כד נפק מן מצרים ובזע ימא" (משה כאשר יצא ממצרים ובקע את הים). בסצנה האמצעית: חיילי פרעה טובעים, כשמשה מניף את ידו, ובסצנה השמאלית, בני ישראל ערוכים עם 12 שלטי השבטים, משה מוריד את מטהו למים, והמצרים טובעים בין הדגים. ים סוף נראה מבוקע ל-12 רצועות.

קריעת ים סוף דורא אירופוס.jpg

בהגדה של פסח נכתב שהמכה שהיכה אלוהים את המצרים בים סוף, שקולה פי חמש מעשר המכות במצרים. שכן על עשר המכות נכתב "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" (אצבע אחת) ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה..." (שמות יד, לא) (כלומר, חמש אצבעות, ולכן כפול חמש). בציורי הקיר של דורא אירופוס, מופיעה פעמים רבות יד ה'. הגשמת היד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים, המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה'. 

משה מופיע בעוד ציורי קיר בבית הכנסת: באחד מהם, הוא מבקש מפרעה לשלח את העברים לחופשי, בציור אחר הוא מקבל את עשרת הדברות, ובציור נוסף הוא עומד מול באר המספקת מים ל-12 השבטים. ציור זה מספר את סיפור מי המריבה במדבר. בני ישראל מתלוננים שוב על היעדר מי שתיה בקדש ברנע "ולמה העליתנו ממצרים... ומים אין לשתות" (במדבר, כ, ה). ה' מורה למשה  לדבר אל הסלע. אבל משה פועל בניגוד להוראת ה', ובמקום לדבר הוא מכה "וירם משה את־ידו ויך את־הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ, יא). מה שמעניין בציור של דורא אירופוס, הוא הפירוש המדרשי המופיע בציור. לא סלע, כי אם באר. 


ומשה היכה על סלע דורא אירופוס.jpg

אומר ה': "ודברתם אל־הסלע לעיניהם". מדוע כתוב "הסלע" בהא הידיעה? כי לדעת רז"ל מדובר בבאר של מרים. מכיוון שמתה מרים, יבשה הבאר, ובזכותו של משה, חזרו המים. שימו לב לשנים-עשר הזרנוקים, דמויי הצינורות, שכל אחד מהם מגיע לשבט אחר, וכך שותה כל העדה מהמים.

יעל מאלי, (מוסף שבת 'מקור ראשון, 4.1.13) מסכמת את דמות משה הרועה, כפי שהיא מצטיירת בציורי הקיר של דורא אירופוס. מאלי רואה בו דוגמא למנהיג שמוביל עם שלם אל חירותו. ומשערת, שרצו מעצבי הציורים בבית הכנסת, לעודד את אנשי הקהילה המקומית, לקראת המלחמה שאיימה על קיומם, להעצים את האמונה באל, ואת תחושת הקהילה היהודית, שביכולתה להשפיע על גורלה.


יום חמישי, 7 באפריל 2022

'גלויה מאיטליה' מאת: אלכס בראון ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


גרייס קווין נעה בשני מסלולים. האחד, טיפול סיעודי קשה ומתיש באימה התובענית, קורה, שדורשת תשומת לב אינסופית, ביום ובלילה, בלא שום התחשבות בבתה. והשני – עבודה מאתגרת במחסני האיחסון של לארי ובטי כהן בלונדון, עירה. בעיקר מתרחב ליבה ודימיונה, כשנפתחים מחסנים נטושים, שהפסיקו לשלם עליהם, והיא מגלה בהם אוצרות, רגע לפני שהם עוברים ליורשי המחסן הנטוש, או למכירה פומבית, במידה ואין קרובים לבעל המחסן.


כך קורה, שכשאחת מלקוחותיהם, קונסטנס (קוני) די דונאטו, מפסיקה לשלם את דמי השכירות למחסן מספר 28 בחברה של בטי ולארי כהן. הוא עוד מחכה במשך שנתיים, שייווצר קשר עם השוכרת, וכשזה לא קורה – מורה לארי לגרייס, להתחיל לרשום את תכולת המחסן, כדי להעמיד את התכולה למכירה פומבית. 

כשהשניים פותחים את מחסן 28, הם מגלים ציורים ותכשיטים שנראים אמיתיים ויקרים מאד. לארי מתייעץ עם אחיינו, אליס, שמבין בנושא, אבל גר בניו־יורק. הם סורקים לו את הציורים, ומגלים שהציורים, וגם התכשיטים, אכן שווים הון. אבל כשהם מנסים לאתר את קוני, הם מבינים שהיא נפטרה, שנתיים קודם לכן, בבדידות איומה, בעוני רב, וללא קרובי משפחה כלל. 

גרייס, מגלה במחסן יומנים רבים של קוני, ומבינה שסיפור גדול, מסתורי וטרגי, מסתתר מאחורי אישה זו, שנפטרה לבד, ובבית דל וחסר כל. כשבאופן תמוה ולא מובן, הסתתרו במחסן שלה אוצרות גדולים ויקרים מאד, שבעזרתם יכלה לחיות חיים טובים בהרבה.

לארי מוכן לתת לגרייס זמן של שבועיים, לקרוא את יומניה של קוני, כדי לנסות ולגלות אם יש גברת די דונאטו בכל זאת איזה קרוב משפחה, שאפשר לאתרו. גרייס מסכימה "זה המעט שהיא יכולה לעשות למען אישה שהתאהבה וליבה נשבר, שחיה חיים זוהרים באיטליה... אבל איכשהו חזרה לבדה לבית ילדותה בנסיבות שונות מאד מאלה שנהנתה מהן בשנים הקודמות..."

לארי ובטי מחבבים מאד את גרייס העוזרת הנאמנה שלהם, והם מודעים לכך שהיא עוברת תקופה קשה עם אימה. בעדינות רבה, הם תומכים בה, אך גרייס מסרבת להסגיר את קשייה, ואפילו בושה בהם. שהרי זו אימה, והיא יודעת, שאף אחת מאחיותיה ואחיה, לא יעזור לה. האֵם סירבה בעקשנות לקבל עזרה סיעודית ממישהי שאינה בתה, וסירבה לשמוע על האפשרות לעבור לבית אבות. כך נופל כל העול על כתפיה של גרייס, שגם מנסה להתאושש מפרידה מארוסה, לאחר שגילתה שבגד בה.

מי שעוזר לה לחשוב ולצאת מהמצב, הוא חבר ילדות. שכן בשם ג'יימי, אח מוסמך וגיי. בישירותו הרבה הוא מצליח לפתוח את סגור ליבה, להחליף אותה בטיפול באם, ולשחרר אותה למסע חיפושים באיטליה אחר קוני, כשאליה מתלווה אליס, שהגיע לשם מניו יורק. 

הנסיעה הזו לאיטליה, משחררת את גרייס מעולה של האם, ומשחררת אותה לחופשי גם בהיבטים אחרים, כגון תחושת ההתבטלות ואובדן הבטחון העצמי, כתוצאה מבגידת הארוס. "נמאס להיות הסמרטוט של המשפחה, לטפל לבדה באמא שלהם, וזה מה שהיא אמרה לברני. היא לא ידעה איך ג'יימי הצליח לשכנע את קורה, אם כי הוא תמיד ידע לפייס אותה, אבל ידעה שתכיר לו טובה לנצח נצחים... הרגש שחשה כרגע היה צער על החלק בה שהיה עצוב יותר מדי זמן. היא הרגישה חמלה כלפי האישה הזאת שבתוכה. אפילו ריחמה עליה. היא ידעה שזאת קלישאה, אבל החיים באמת קצרים מדי לחרטות גדולות כמו אלה שהיו לה. ג'יימי צדק, גרייס הקודמת צריכה לחזור, כמו פרפר שמגיח מהפקעת..."

'גלויה מאיטליה' הוא סיפור אהבה רומנטי, שמשלב בתוכו סיפור אהבה רומנטי אחר, טרגי, אנשים רעים ואנשים טוכים, ואיך שני הסיפורים משתלבים ונכרכים זה בזה, עד לסוף המעניין בהחלט.


יום שני, 28 במרץ 2022

'אחות השמש' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

'אחות השמש' הוא הספר השישי בסדרת 'שבע האחיות' של לוסינדה ריילי (ראו כתבותיי הקודמות בבלוג זה). במרכז הספר נמצאת אלקטרה, האחות השישית שאומצה על ידי פא סולט. אלקטרה היא דוגמנית ידועה ויפהפיה, שחומת עור, ומתנשאת לגובה של 1.80 מ'.

כבר מילדותה, נחשבה אלקטרה לאחות הסוררת מבין האחיות. זו שמסרבת ללכת בתלם, זו שתובעת את שלה, אפילו על חשבון האחרים. שמנבלת את פיה, ובורחת מכל מסגרת אפשרית. בהפסקות שבין עבודותיה בניו יורק, ואפילו תוך כדי עבודתה, היא מכורה לוודקה ולקוקאין, ובקושי מבינה איפה היא נמצאת ומי היא.

גם כשהיא מבקרת ב'אטלנטיס', הבית שבו גדלה עם אחיותיה, היא מגלה, שהקירות של חדר ילדותה, לא שיקפו שום דבר "החדר הזה ביטא כמדומה את כל מה שהיה אפשר לומר עליי – שהייתי סתם קליפה ריקה. לא הייתה לי אף פעם תשוקה למשהו, וגם, חשבתי כשטמנתי את הבקבוק בחזרה בקן הקשמיר שלו והוצאתי את החפיסה הקטנה שהייתה תחובה בכיס הקדמי של התיק כדי לעשות שורה, לא ידעתי מי אני אז, ואני לא יודעת מי אני עכשיו."

העוזרת האישית שלה, היא מריאם, בחורה מוסלמית טובה וחרוצה, שמנסה לעזור לה. אבל במצבה של אלקטרה, היא חייבת ללמוד לעזור לעצמה. ואז בשיא השפל, כשהיא זרוקה בדירתה שבניו יורק, עם אינספור בקבוקי וודקה ושורות קוקאין, היא לוקחת שוב ושוב כדורי שינה כדי לשקוע בשינה ובמנוחה, שכל כך חסרה לגופה ונשמתה.

 אבל רגע לפני שהיא נרדמת, אולי לתמיד, בשל השילוב הקטלני של אלכוהול, סמים וגלולות שינה, היא מרימה טלפון לאחותה מאיה. מאיה מבינה שמדובר בקריאת עזרה לא מכוונת, ושולחת את העוזרת האישית של אלקטרה, מריאם, לבדוק מה קורה לאלקטרה. מריאם, בעזרת טומי, מעריץ של אלקטרה שהיה בקירבת מקום, מצליחים להזעיק עזרה, ואלקטרה מגיעה לבית החולים ברגע האחרון. לאחר שהוציאו אותה מכלל סכנה, חוזרת אלקטרה להבראה לאטלנטיס.

 שם מתחילה נפשה להתאושש, כשהיא נזכרת באהבת הריצה שלה, והיא עולה על ראש הגבעה "כאן למעלה, במקום שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותי. הרגשתי חופשייה, והמחשבה על טיסה בחזרה לניו יורק ולהרים מעשה ידי אדם של מנהטן הפכה את קיבתי. שם הכול מזויף וחמדני וחסר משמעות, ואילו פה הכול ממשי וטהור ונקי... "איך זה שלכאורה יש לי הכול, אבל אני מרגישה כאילו אין לי שום דבר?" שאלתי את ההרים סביבי. כשירדתי מההר ידעתי שאיכשהו אני חייבת למצוא לעצמי חיים אמיתיים – וגם אהבה. אבל איפה להתחיל לחפש, רק השמיים – ואולי פא שם במרומים – ידעו."

 בעידוד משפחתה מגיעה אלקטרה למוסד לגמילה ועוברת את התהליך הקשה, אך בלתי נמנע, של גמילה מאלכוהול ומסמים. מה שמחייב אותה לשמור על כך יום יום בהמשך חייה. מלבד מא – שטיפלה בה כאם כל חייה, ומלבד אחיותיה האוהבות, שנפוצו ברחבי העולם – עוזרים לה בתהליך אנשים טובים נוספים: מריאם, עוזרתה האישית, מיילס, שנגמל חמש שנים קודם לכן, וסבתה, סטלה, שמתחילה לחשוף בפניה את נסיבות הולדתה, ואת סיפור חיי משפחתה האמיתית, זו, שהיא מעולם לא שמעה עליה דבר.

 במרכז סיפורה של סטלה, סבתה, נמצאת ססילי פורסיית. אישה לבנה אצילית, שמוצאת עצמה בחוות בקר בקניה, נשואה לביל. ביל אינו טיפוס חברתי, הוא חוואי בכל רמ"ח איבריו, ומנסה, ולפעמים מצליח, להיות רגיש לצרכיה של אשתו. הוא קשור מאד לפועליו המסאים, ילידי קניה. ברגע מסויים, הוא נחלץ לעזרת הצ'יף המסאי ומאפשר לבתו המלכותית, הלא־נשואה, לעבור הריון לא רצוי בחלקת היער השייך לביל. ססילי והנערה ההרה, נג'אלה, נקשרות זו אל זו, למרות בעיות השפה. והקשר בין השתיים יהפוך לגורלי, ולבעל משמעות הרת גורל עבור אלקטרה.

 סיפוריהן של אלקטרה ושל ססילי, מדגישים גם צדדים שונים הנוגעים לזכויות האדם ולמאבק לשינוי מעמד האישה וכהי העור. ההיבטים והניסיונות לשינוי המצב יבואו אף הם, לידי ביטוי במהלך הרומן, ואלקטרה תלמד להיות אדם טוב יותר. בהיותה מפורסמת, היא גם תוכל להשפיע, להקמת מוסדות חיוניים נוספים לטיפול במכורים לסמים ולאלכוהול, ולהעצמת נשים וכהי עור.

 הסיפור מרתק וכתוב היטב, כפי שלוסינדה ריילי ידעה תמיד לעשות. ואנחנו כבר מחכים לספר הבא שיתורגם.