יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

'אופת העוגות מקיגאלי' מאת ג'ייל פארקין מאנגלית: איריס ברעם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


רצח העם ברואנדה בוצע על ידי השלטון, שהיה בידי הקבוצה האתנית ההוּטוּ, בבני הטוטסי בשנת 1994. אז נרצחו למעלה מחצי מיליון בני אדם. בקיגאלי, בירת רואנדה, לא נותרה כמעט משפחה שלמה והרבה מהיתומים, המַאִיבּוֹבּוֹ, חיו בקבוצות בפחי האשפה הגדולים. בני המשפחה שנותרו – שחלקם אף הצטערו שניצלו – ניסו לְהִשְׁתַּקֵּם ולשרוד, כשהם נאבקים, לא רק על בריאות נפשם, שעברה את טראומת המלחמה ההיא, אלא גם בְּרָעוֹת חולות אחרות כגון: איידס, מלריה ואבולה, שהיתה בעיקר בארצות שמסביב ופחות ברואנדה עצמה, אבל עדיין היוותה אִיוּם מפחיד.


אנג'ל טונגרזה עברה עם משפחתה מטנזניה השכנה לרואנדה. גם הם חוו אסונות משלהם. בנה נורה על-ידי שודדים שחדרו לביתו, אשתו לא שרדה, וילדיו עוברים לביתם של אנג'ל ופיוס. גם בתה, לאחר שבעלה עזב, נפטרת אף היא. ילדיה עוברים, גם-כן, לביתם של אנג'ל ופיוס. כך מוצאים עצמם הסב והסבה משמשים כהורים לחמישה ילדים יתומים.


הכאב שבלב, מאפשר להם להזדהות עם כאב הלבבות השבורים שמסביבם. פיוס עובד באוניברסיטה של קיגאלי ואנג'ל אופה עוגות. אבל היא לא רק אופה עוגות ומקשטת אותן לאירועים מיוחדים. הבאים אליה, יזכו להירגע בחברת מי שתקשיב להם הקשב היטב. תיתן עצות, או תפעל מאחורי גבם, כדי לפתור להם את בעייתם. כשמה כן היא. מלאך, שמוכן תמיד לעזור. לא סתם בחתונה של של אוקדי ומודסט, שבה היא משמשת כאמה של אוקדי שנותרה ללא משפחה, מופיע על הדפס השמלה המשפט "עזור לי ואעזור לך". 


הערבות והעזרה ההדדיים באים לידי ביטוי ברומן כולו, כְּמָה שֶׁמְּאַפְשֵׁר הישרדות, כְּמָה שמציל נפשות, וּכְמָה שֶׁמְּתָאֵר את אנג'ל. " את דופנות העוגה הגדולה קישטה בכוכבים הצהובים, כְּיֶתֶר העוגות, כדי שיתאימו זו לזו. על גבי הזיגוג הכתום יצרה אנג'ל את הדפס הפיוס שהופיע על בד השמלה של לאוקדי, בצהוב-לימון עם צהוב-כתום עז..."


את טוב ליבה וחוכמתה ניתן לראות גם בקטע הבא "עד שהתחממו המים בקומקום בדקה אנג'ל שכל הילדים רחצו רגליים וצחצחו שיניים והשכיבה אותם במיטותיהם. היא הבטיחה להם שבעוד כמה דקות יבוא בּאבּא להגיד להם לילה טוב. אחרי שהגישה לטיטי חלב עם דבש במיטה, ניגשה למטבח ומילאה במים את הסיר שבו התבשל האורז כדי להניחו בכיור במשך הלילה, וחשבה שהאורז שדבק לתחתית הסיר בוודאי ייראה כמו ארוחה מכובדת למַאִיבּוֹבּוֹ שבפח האשפה." בהמשך, היא תטגן בצלים כדי להוסיף לאורז וּתְתַבֵּל. 


בעלה שחוזר בדיוק לביתו, מקטרג על מעשיה, וטוען שהיא מפזרת את משכורתו על כל העולם. על כך עונה לו אנג'ל בראייה פמיניסטית חכמה "לא, פיוס. אני מתכוונת לנצל את מעט הכסף שאני מרוויחה מן העוגות שלי כדי להאכיל קצת את הילדים חסרי הבית האלה לפני שהם נרדמים על ערימת הזבל המסריחה של השכונה הזאת... הילדים שלנו מחכים במיטות הנקיות שלהם לבאבא שיבוא להגיד להם לילה טוב."


היא חכמה, היא יזמית, בעידן שנשים רק מתחילות להיות עצמאיות. היא פסיכולוגית טבעית. היא רגישה, חרוצה וטובת לב. היא, והעוגות שלה, הם בדיוק מה שהיה צריך כדי לגרום לפיוס בין אנשים, כפי שצריך שיקרה בין עמים אתנים שונים ובאפריקה השסועה. אנג'ל תבין עם הזמן, באמצעות עולמם של אחרים, גם איך להתמודד עם הכאב הפרטי שלה, ואיך לחלוק אותו עם בן זוגה.


ספר זה מעניק -  לא רק הצצה לחיי האנשים ברואנדה, אחרי רצח העם – אלא גם מַשְׁרֶה רוגע ותקווה, שאם באמת יעזרו האנשים זה לזה, וליבם יהיה פתוח ורחב – העולם יהיה טוב יותר. ספר ביכורים נפלא של גייל פארקין, שהיא יועצת עצמאית לנושאי חינוך, מגדר ונגיף האיידס.


יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

'הדייגים' מאת צ'יגוזיה אוביומה ; מאנגלית: קטה בנוביץ'

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שני דברים הניעו את צ'יגוזיה אוביומה לכתוב את הרומן שלפנינו. האחד היה המחשבה על שני אחיו הגדולים, שביניהם היו רק אחד עשר חודשים, אך הם היו יריבים מרים, עד שהשָנים ריככו והיטיבו ביניהם, והקשר הלך והתחזק. 

בדימיון הסופר שבו, חשב אוביומה מה היה קורה, אילו היריבות שלהם הייתה ממשיכה, ומה היה קורה למשפחה כולה. את היריבות הזו, הוא מלביש על איקֶנָה ובוגָ'ה, שני האחים הבכורים של משפחת אגווּ מהכפר הקטן בניגריה, העומדת במרכז הרומן. ההתכתשות והיריבות המרה בין אחיו, הופכת בספר לטרגדיה של משפחת אגוו, שקרעה את המשפחה באכזריות. 

המנוע השני לכתיבת הספר היה, רצונו של אוביומה לשקף את המצב הסוציו־פוליטי באפריקה, ובעיקר בניגריה. "ניגריה" כותב אוביומה בהקדמה לספר ' "היא רעיון מטורף פרי מוחו הקודח של משוגע, שאנשים שפויים קנו אותו. ה"משוגע" הוא הבריטים, והשפויים הם עמי ניגריה (שלושה שבטים גדולים ללא כל מכנה משותף, שחוברו יחדיו ל"אומה" אחת).' אוביומה מסביר, שכשהבריטים עזבו ב-1960, וניגריה קיבלה עצמאות, הבחינו התושבים בהבדלים ביניהם, ובעובדה שאינם יכולים לתפקד כאומה. ה"משוגע", לדבריו, שהתערב ביריבות שנוצרה בין הדרום לצפון, יצר אומה שנקרעה לגזרים, ושקעה בכאוס.

ארבעת בני המשפחה הגדולים של משפחת אגווּ שברומן, הם מטפורה בעיני המחבר, לשבטים המרכזיים בניגריה. בספר אנו נחשפים למשוגע בשם אָבּוּלוּ, שמצד אחד חי ברחובות -  יצרי, פראי ונעדר בינה, ומצד שני, בין הזיותיו, הוא פונה לעיתים לבן־אדם מסויים ומנבא את גורלו. כשהנבואות החלו להתגשם – כינו אותו כולם בשם שטן  וניזהרו מלהיתקל בו.

משפחת אגוו היא משפחה ניגרית מבני האיגְבּוֹ. האב המשכיל, מייעד את בניו לגדולות: רופא, עורך דין, פרופסור וכדומה. הוא עצמו בנקאי מכובד, שבשל עבודתו נאלץ לעזוב את המשפחה ולעבור לעיר אחרת. הוא כמובן מגיע לחופשות, אך ברגע שהוא עוזב את אשתו ואת ששת ילדיו – מופר הסדר. אימם של הילדים לא מצליחה להשתלט על ארבעת הגדולים, בהיותה מטופלת בשניים הקטנים, דיוויד הפעוט ונְקֶם התינוקת. כפי שארע לשבטי ניגריה כשקיבלו עצמאות, גם כאן, ארבעת הילדים הגדולים חופשיים לנפשם, בהיעדר מבוגר אחראי. הם מחליטים ללכת לדוג ליד הנהר המסוכן, למרות שאסור להתקרב אליו. ובמשך ששה שבועות הם מצליחים להסתיר את מעשיהם מעיני האם, העסוקה עם הקטנים, או בדוכן שלה בשוק. וכך מספר בנג'מין, הבן הרביעי:

"אחיי ואני הפכנו לדייגים בינואר 1996, אחרי שאבינו עזב את אָקורֶה... גם כעבור שני עשורים, בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלנו, על כך שהבוקר ההוא ציין את קץ חיינו המשותפים כמשפחה, אני מצר על כך שהוא עזב, שהוא קיבל בכלל את מכתב ההעברה. לפני שהגיע המכתב הכול התנהל כסדרו... לזמן לא הייתה משמעות... שום יום לא היה ראוי לזכירה... כשאני מביט לאחור היום, כפי שקורה לי יותר ויותר מאז נעשיתי בעצמי אב לבנים, אני מבין שבמהלך המסעות לנהר השתנו חיינו ועולמנו. כי כאן, ליד הנהר, כשהפכנו לדייגים, התחיל הזמן לקבל משמעות."

יום אחד, בדרכם חזרה מהנהר לביתם, הם פוגשים באבולו המשוגע. אבולו פותח במילמול שהופך לנבואה קשה כלפי איקֶנָה בן החמש-עשרה, גדול הבנים. מכאן והלאה אי אפשר לעצור את גלגל ההרס. נבואה אחת של איש משוגע יכולה להפוך על פיה את שפיותה ושלמותה של משפחה שלמה.

בנג'מין, שמספר את הסיפור כולו, ממרחק של זמן, מדמה כל אחד מגיבורי הספר לחיה אחרת, בהתאם לתכונותיה הייחודיות. לכן, סמלה של ניגריה, שהוא מגן מחולק לשלוש עם שני סוסים ועיט מעליהם, מקבל תפנית בהתאם לסיפור.

  הסמל הניגרי.jpg

על כריכת הספר נמצא את הסמל הניגרי. אך במקום שני הסוסים מופיעים שני תרנגולים, שמסמלים גם את האחים הגדולים: איקנה ובוג'ה, על מריבותיהם, וגם את אובֶּמבֶּה ובנג'מין, לאחר פעולת הנקם שלהם. את מקומו של העיט שבסמל ניגריה המקורי (שנמשל, על־ידי בנג'מין, לאב שנעדר מדי, ולכן הוא נעדר גם מהסמל) תופס עכביש, שנחשב במסורת של האיגבו, לחיה של צער, ואשר יופיע (ברבים) במוחה הקודח מצער של האֵם.  

צ'יגוזיה אוביומה היה בן 26 בלבד כשהספר 'הדייגים' ראה אור. הספר זכה בחמישה פרסים ספרותיים בינלאומיים והיה מועמד לשמונה נוספים. מגזינים רבים בחרו בו לספר השנה ב-2015 והוא מתורגם לשפות רבות.


יום חמישי, 18 בנובמבר 2021

'55 חמישים וחמש' מאת ג'יימס דלארגי ; מאנגלית: שרית פרקול

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אל עיירה נידחת באוסטרליה, שבה בדרך כלל לא קורה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, מגיע לפתע בחור צעיר בשם גבריאל. כשהוא פצוע וחבול הוא נכנס לתחנת המשטרה ובפיו סיפור מסמר שיער.


הוא הגיע ממרחקים לסביבה זו כדי לחפש עבודה באחת החוות. במרחבים הגדולים שבין העיירות, הוא עולה על טרמפ עם גבר צעיר, בערך בגילו,  שזוף ובעל זקן בשם הית', שלאחר נסיעה ארוכה מציע לו מים. לאחר מכן מתערפלת הכרתו של גבריאל וכשהוא מתעורר הוא מוצא עצמו במקום סגור, כבול באזיקים. "הוא רצה שאני אהיה חמישים וחמש" הוא מספר לצ'נדלר, מפקד התחנה, וצוותו, שאינם מבינים למה הכוונה ב"חמישים וחמש". האם רצח הית' חמישים וארבעה קורבנות? וגבריאל אמור היה להיות ה"חמישים וחמש"???

על-פי סיפורו של גבריאל, בחלוף השעות, הוא מצליח איכשהו להתנתק מכבליו ולברוח, כשחוטפו בעקבותיו. בדרך הוא נתקל במספר מלבנים הנראים כמו קברים לא מסומנים. החוטף משיגו, והם נופלים יחד תוך כדי מאבק, מרחק מטרים אחדים במורד ההר. כשגבריאל רואה שהית' חסר הכרה, הוא ממשיך לנוס עד שהוא מגיע לתחנת המשטרה שבה הוא נמצא כעת.

מפקד התחנה, צ'נדלר, מנסה להרגיע את גבריאל, ומציע לו ללון במלון עד שתתברר תלונתו. המלון אמור גם להגן עליו, אם הית' ינסה לאתר אותו. בפתח בית המלון הוצב שוטר. 

צ'נדלר מנסה להתאושש מהאירוע יוצא הדופן, הוא מהרהר בגבריאל, וחושב על משלחת חיפוש לאיתור החוטף ובדיקת מהותם של הקברים שהוזכרו. בעודו מתלבט מה לעשות, נכנסים לתחנה שני אנשים נוספים. האחד הוא בן המקום, קן, שלוע רובהו תקוע בגבו של הזר שלפניו. "צ'נדלר הסב את עיניו מהרובה אל הבחור הלחוץ כדי לנסות להרגיע את בן הערובה הרועד מפחד. ליבו החסיר פעימה. הצעיר שהיה צמוד ללוע הרובה התאים באופן מושלם לתיאור של הית'." 

קן מתלונן על הזר, שניסה לגנוב את מכוניתו. הזר, שאכן מתברר כהית', מודה במעשה, אך מתרץ את ניסיון הגניבה ברצון לברוח מרוצח שרדף אחריו. צ'נדלר מכניס אותו לחדר החקירות, ומכאן העניינים מסתבכים. שכן סיפורו של הית' זהה לסיפורו של גבריאל. רק שכאן, הית' הוא זה שעלה לטרמפ של גבריאל, ולא להיפך. 

לפני המשטרה עומדות כעת שתי עדויות הניצבות כמראה במהופך זו כנגד זו. למי להאמין? הרי נראה שיש כאן, קורבן אחד אמיתי אל מול שחקן טוב ומשכנע. או, האם השניים שותפים למזימה? מכיוון שקשה לדעת מהסיפור התואם, אם הית' הוא הקורבן או החוטף – ואולי הוא בכלל רוצח סדרתי, שטמן את גופות קורבנותיו בקברים שהזכיר גבריאל – מובל הית' לתא מעצר. 

בד בבד מבין מפקד המשטרה, צ'נדלר, שהוא צריך לכלוא עכשיו גם את גבריאל, כי לא בטוח אם הוא אכן צעיר תמים שנחטף, כפי שהציג את עצמו בצורה משכנעת, או שהוא החוטף והרוצח בעצמו. אבל כשצ'נדלר מגיע לחדר במלון, מסתבר שגבריאל נמלט. המצב מסתבך. האם גבריאל נמלט מפחד שהית' ימצא אותו, או מאימת הדין? ושאלה קשה נשאלת עכשיו: האם רוצח סדרתי מסתובב עכשיו חופשי ברחבי העיירה?

את הפיקוד על המצב הבעייתי תופס באופן יהיר ובלתי נעים מפקד המטה של המשטרה, מיטשל, מיץ', שהיה פעם חברו של צ'נדלר. השניים חלקו יחד את עבודתם במשטרה, רק שלמיץ' אצה הדרך, והוא דחק במרפקיו את דרכו אל צמרת המשטרה. גם עתה, כשהוא חוזר לעיירתו לשעבר, כדי לפקד על האירוע, הוא מתייחס בניכור אל רעו משכבר. הוא מתעקש לשלוט לחלוטין במצב, וממדר את צ'נדלר מכל סיטואציה, שבה הוא עלול לחטוף ממנו את התהילה עם תפיסה אפשרית של הרוצח.

המתח יגיע לשיאו כשיתברר מי מהשניים הוא הרוצח האמיתי, גבריאל או הית'; כשיתבררו מניעיו של הרוצח; הקשר בינו לבין צ'נדלר ומיץ'; לְמַה הכוונה ב"55"; והאם יצליחו לתפוס אותו לפני שישיג את כל מטרותיו. הספר מותח ביותר.


יום חמישי, 11 בנובמבר 2021

'עֵד מפתח' מאת ליעד שהם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספר המתח האחד-עשר של ליעד שהם, נקרא בנשימה עצורה, ובו רוחשים יחד: המשטרה, בדמות הקצינה החוקרת, ענת נחמיאס; בית המשפט, עבריינים בשיקום, משפחות פשע ומזימות מתוחכמות.

השופט ברנע מכהן בבית משפט קהילתי. לאחרונה אף מונה לבית המשפט המחוזי, והוא נמצא גם בחבר הנאמנים של ההקדש שמשאביו מיועדים להוצאת מכורים ממעגל הסמים. במסגרת עבודתו הקהילתית נחשף השופט ברנע למשתקם בשם רועי דרומי. רועי דומה באופן מדהים למנור, בנו היחיד, שהתאבד. מה שגורם לשופט, לאבד מעט משיקול דעתו.

ברגע של חולשה, הנובעת מכאב האובדן ורגשות האשמה, פותח השופט את דלת ביתו לצעיר השפוף, הנראה כשרוי במצוקה, זאת, בניגוד לתקנות עבודתו, שאוסרות על הכנסת מי שנמצא בהליכים משפטיים לביתו הפרטי של השופט.  'רועי עמד מחוץ לדלת... "אני לא יודע לאן ללכת, השופט, אני מפחד," הוא אמר כשפתחתי. לפני שהספקתי לשאול אותו מה קרה או כיצד השיג את הכתובת שלי. "אני יכול להיכנס?" שאל ותלה בי את אותן עיני השקד שהוציאו אותי מאיפוס מהרגע הראשון, ואני זזתי ונתתי לו לעבור.... "למה אתה כאן, רועי?"... "אמרתי לך, לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו..." "קרה משהו?" לא הרפיתי. במסגרת בית המשפט הקהילתי אני מעורב מאוד בחיים של המשתתפים... לראשונה סיפר על סוחר הסמים, מי שרודף אחריו, שרוצה שיחזור לעבוד אצלו. "אני מפחד להישאר בבית. אני מפחד, השופט, ממה שיקרה אם ימצא אותי," סיים.'. 

הפגנת הרחמים של השופט ברנע – המקושרת בהכרח לכמיהתו וגעגועיו לבנו – תעלה לו ביוקר. הצעיר יגיע לאחר־מכן למשטרה ויאשים האשמה חמורה את השופט ברנע. זה האחרון מוצא עצמו מודח מתפקידו, ומהשירות הציבורי, מורחק מהחברה המוקיעה אותו מקירבה, ומכל מה שהגדיר אותו, והוא מועמד למשפט כאחרון העבריינים.

מי שתעמוד לצידו בכל התקופה הזו, היא רותי, שאף בפניה, הוא בוש בתחילה לספר על טעותו. "רותי היא האדם הראשון שהייתי צריך לפנות אליו הבוקר. התפקיד שלה כנציגת שירות המבחן של משרד הרווחה הוא לעקוב אחר התנהגות המשתתפים מחוץ לאולם בית המשפט. כולנו כאן מאוד מחויבים להליך, אבל אין מי שמחויב לו כמו רותי. ואף שמספר פעמים לקחתי לידי את הנייד כדי להתקשר אליה, לספר לה מה קרה בלילה, להתוודות על החולשה שגרמה לכך שהכנסתי את רועי הבית, לא עשיתי זאת." 

החוקרת ענת נחמיאס, המחוייבת לעבודתה בכל מאודה, היא זו שמקבלת לידיה את עדותו הקשה של רועי דרומי. בעקבותיה היא תאשים את השופט ברנע, ותניע את גלגלי המשפט. אין לה ספק, שבהאשמתו של השופט הבכיר, נעשה צדק. אולם לאט לאט, מתגלים בקיעים בהאשמה מצד אחד, ובאשמתו, הלכאורה ברורה והחלטית, של השופט. רותי, קצינת המבחן, עוזרת לה בתובנות חדשות, ואפילו ארגז החול של אביגיל, ילדתה, יעזור בפיענוח המקרה כולו.

שני קולות מקדמים את העלילה. קולו של השופט ברנע, עם האמת הפנימית שלו, וקולה של החוקרת, המנסה בכל מחיר, להגיע לחקר האמת. כתוב מצויין. קיראו.


יום חמישי, 4 בנובמבר 2021

'מתחת לעור' מאת שירז אפיק

כתבה: ד"ר רותי קלמן


במרכז הרומן ' מתחת לעור' ניצבים שניים. הראשונה היא תמר, עובדת סוציאלית צעירה, החושפת בפנינו, בגוף ראשון וללא כחל וסרק את עצמה, את ההיסטוריה שלה (התאבדות אימה כשהיתה בת 13, ההתקרבות של אביה לדת ונישואיו החדשים, הסבתא הנהדרת שמגדלת אותה), ואת כל תכונותיה, לטוב ולרע. 

השני הוא אדם. צעיר אמריקאי שהיא פוגשת במהלך ביקור קצר שלו בארץ. לגביו רב הנסתר על הגלוי. כמו תמר, בת זוגו, גם אנחנו איננו נחשפים למה שמתחת לעורו, למחשבותיו, למרות שלכאורה הוא פתוח כלפיה ומשתף "העניין הוא...'אדם הניח את המזלג אף שהצלחת שלו היתה מלאה עדיין. "אפשר לעשן פה, נכון?" ועוד לפני שהספקתי לענות שכן, הוא הצית סיגריה ושאף ממנה עמוקות. "העניין הוא שחוץ מהשתייה, אני גם מכור נקי... אני פשוט רוצה להיות לגמרי פתוח איתך...'וה"פתיחות" הזו, לכאורה, תיבחן ותעמוד בסימן שאלה לאורך הרומן כולו.

סיפור כיפה אדומה, שסבתה סיפרה לה פעמים רבות בילדותה, יצוץ שוב ושוב במהלך הרומן. כלקח, שהיא אמורה הייתה ללמוד ממנו, איך לא להיכנס ליער עם כל הסכנות האורבות בו. אבל תמר דווקא נמשכת לזאב, ולו רק בגלל שהיא מתקשה להאמין, שהבחור הנקי מאלכוהול וסמים, שמאוהב בה קשות, ומתנהג כל כך יפה, עלול להזיק לה "ניסיתי לדמיין את הבחור הנקי ושופע החמימות שישב מולי במצב מטורלל לגמרי. לא הצלחתי."

אבל לאורך הרומן יתגלו עוד ועוד דברים תמוהים, שידליקו אצל תמר נורות אדומות, שאת רובן היא תכבה באהבתה "אם פעמון אזעקה כלשהו צלצל בחלק מרוחק בראשי, הרי שכיביתי אותו בלי לחשוב פעמיים. ראי מה יפים הפרחים ביער, ילדונת. אולי תקטפי זר לסבתך החולה?

מידת ההשפעה של התאבדות האם, על תמר הבוגרת, אינה ניכרת במודע. אבל כשהיא מכנה, בדיעבד, כבוגרת, את אימה של כיפה אדומה "חסרת אחריות", שהרי "איזו מין אמא שולחת ילדה קטנה לתוך היער לבדה?" אפשר לשמוע בסב טייטל, סוג של האשמה כלפי אמה שלה, שהותירה אותה לבדה, להתמודד עם זאבים. 

לעומת האם הנעדרת של תמר, אנו מוצאים את גירסת הקיצון בג'קי, אימו של אדם, אותה פוגשת תמר כשהיא מגיעה לפלורידה, לביתו של אדם. אמו מתגלה כדמות מוקצנת, עם בגדים יוצאי דופן, פאות צבעוניות, ציפורניים ארוכות שנצבעות באדום בוהק, מה שמעלה בתמר אסוציאציה לטפרים, ופה מושחז ומשתלח. ג'קי, אינה מהססת להגיד את אשר על ליבה, לעשות סצינות במקומות ציבוריים, להביט בעין רעה וביקורתית על תמר, לשמור על כל צעד של אדם, ולהסית את ליבו כנגד חברתו.

כדי להתרחק מהשפעתה, עוברים השניים לדירה קטנה, נהנים מאהבתם, מעבודתם המשותפת עם מכורים (היא כעובדת סוציאלית, והוא כמכור נקי) ומבישולים משותפים. 'אדם הכתיר את עצמו כעוזר טבחית. הוא עזר לי לשטוף, לקלף ולקצוץ, אך לא בישל בעצמו. בתור מי שהירק היחיד האהוב עליו היה פטריות הזיה, הוא למד בהדרגה להכיר ואפילו לחבב סוגים שונים של ירקות. "אני יודע שלא טוב להעריץ אנשים... אמר לי ערב אחד בעת שסעדנו את לבנו בפאי רועים לאור נרות. "אבל את באמת מושלמת. אני רוצה שתדעי שככה אני חושב." הוא הביט בי בעיני כלבלב מלאות אמון.'

את האידיליה יפרו, שוב ושוב, מצבי הרוח המתחלפים שלו. שייגרמו בעיקר בשל ההפסקה של נטילת התרופות, שאמורה לייצב את נפשו הפגועה. האם יש סיכוי לאהבתם? האם יש סיכוי להצילו, או שכיפה אדומה תיטרף לבסוף על ידי הזאב? האם הזאב יוכל להפוך באמת ובתמים לכבשה תמימה? או שכיפה אדומה תבין שהיא בסכנה ותצליח לצאת במועד מהיער?

כשהסופרת שירז אפיק מדברת על מכורים ופגועי נפש, היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת, שכן התמחתה בדיוק עם סוג כזה של חולים. הרומן כתוב טוב ומעניין. קיראו.


יום חמישי, 28 באוקטובר 2021

'אחות הירח' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופרת לוסינדה ריילי הלכה לעולמה ביוני 2021 לאחר מחלה קשה. למרות מחלתה, הספיקה ריילי לסיים את כל הסדרה הנפלאה שלה הנקראת "שבע האחיות". הספר האחרון שתורגם בינתיים לעברית על-ידי דפנה לוי הוא 'אחות הירח', שהוא – החמישי בסידרה זו.


במרכז הבמה של ספר זה עומדת טיגי ד'אפלייה, האחות החמישית שאומצה על ידי פא סולט והובאה לבית האחוזה שלו, אטלנטיס. טיגי, אוהבת חיות, והיא מתלבטת כיצד לממש את אהבתה זו כמקצוע. היא מגיעה לראיון עבודה אצל ד"ר צ'רלי קינארד, שמחפש מי שייעץ לו איך לשמר חיות בר באחוזת קינארד, שהיתה שייכת למשפחתו מאות בשנים. באחוזת קינארד היא תהייה בהתחלה אחראית רק על מספר חתולי בר, אך הופעתו של אייל לבן ונדיר ביותר בתחומי האחוזה, תהפוך גורלית בחייה ובחיי הסובבים אותה.

הגעתה לאחוזת קינארד, תאפשר לה, בין השאר, לפגוש את צ'ילי, הצועני הזקן, שברח מספרד, שבעים שנה קודם לכן,  בזמן מלחמת האזרחים, לאחר מות אשתו האהובה. מהרגע שהיא מתוודעת אליו, היא מבינה שהם קרובי משפחה "הרוח העיפה אותך אליי לכאן. אחרי כל השנים האלה, את באת כמו שנאמר." "מה נאמר?" שאלתי בקימוט מצח. "שאת תבואי ואני אנחה אותך הביתה. כן, את נולדת במערה בסקרומונטה, הוצ'יוויצ'י קטנה ואני כבר ידעתי את זה," הוא הנהן בלהט. "שבע המערות של סקרומונטה. סקרומונטה..." "הרגשתי מוזר ונרעדתי כשנזכרתי פתאום בחזיונות שהיו לי, החזיונות שבהם הונפתי אל תקרה של מערה". 

לטיגי יש אינטואיציה חזקה, והיא מבינה שבמחיצתו היא רואה דברים מהעבר, ותחושות כלפי העתיד. פא סולט, אביה המאמץ נהג לומר לה: "החיים מתנהלים על פי אינטואיציה, עם טיפה של היגיון. אם תלמדי להשתמש בשניהם באיזון הנכון, כל החלטה שתקבלי תהיה בדרך כלל נכונה."

כשהיא סיפרה לאביה המאמץ, בהיותה ילדה,  על חלום שבו פֵיה בשם לוסיה רוקדת איתה ביער, אמר לה פא סולט, ששֵׁם סבתה היה לוסיה ושמוצאה של טיגי בגרנדה שבספרד, מול ארמון אלהמברה. במקביל לרמזים שהשאיר אביה המאמץ, לגילויים שהיא שומעת – מצ'ילי הזקן, ולאחר מכן מקרובי משפחתה בספרד, אנחלינה ופפה – מקבלת טיגי תמונה שלמה על שורשיה, שעליהם לא ידעה דבר ועל המסורת הצוענית. 

"אנחלינה הצביעה על הירח התלוי בשמיים מעלינו: הולדת האביב, עת לטהר את העבר ולהתחיל מחדש. "זה ממש מוזר, כי אני לעולם לא ישנה כשיש ירח מלא. ואם אני בכל זאת נרדמת, אני חולמת חלומות ממש מוזרים," אמרתי." ואנחלינה משיבה: "ככה זה אצל כולנו הנשים, בייחוד אלה עם הכישרון. בתרבות הצוענית, השמש היא האל של הגברים, והירח – האלה של הנשים."

וכך אנו נחשפים דרך סיפורי משפחתה, גם לחייה הסוערים של לוסיה, סבתה של טיגי, כשהייתה רקדנית פלמנקו ידועה, בספרד ומחוצה לה, בימי מלחמת העולם השנייה, ולאחריה. ריקוד שבו התבלטה כבר מגיל עשר, כשכולם באו לראות את לוסיה, ילדת הפלא הצוענייה המפליאה לרקוע ברגליה לצלילי המוסיקה, ואשר שאיפותיה, לכבוש את העולם בריקוד, לא ידעו שובע.

פרקים שלמים מספר זה כבר נכתבו על ידי לוסינדה ריילי ממיטת חולייה בבית החולים, אך לא רק שהיא מבריקה בכתיבה ומרתקת, ואי אפשר להרגיש את ייסוריה, היא אף השלימה מאז גם את הספר השישי "אחות השמש" שהוא סיפורה של אלקטרה, אחותן, המפורסמת בעולם הדוגמנות, וגם את הספר השביעי "האחות האבודה", על האחות הנעלמת, שמעולם לא הגיעה לאטלנטיס. שני ספרים אלה, טרם הושלם תרגומם, ואני, כמו ודאי רבים אחרים, מחכה כבר לקרוא אותם.

לאחר מותה, בישרה המשפחה של ריילי, שמתוכנן בכל זאת לצאת ספר שמיני: 'אטלס: מי הוא פא סולט". ספר זה יפתור את התעלומה הגדולה ביותר, על האב המאמץ. ספר זה ייכתב במהלך השנים הבאות על ידי בנה של לוסינדה ריילי, הארי וויטקר Harry Whittaker, שאף הוא סופר, ולו היא העבירה את כל המידע הנחוץ כדי להשלים את הפאזל של שבע האחיות. בהצלחה להארי.


יום חמישי, 21 באוקטובר 2021

'חנות הספרים של האתמול' מאת איימי מאיירסון ; מאנגלית: עידית שורר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


במרכז הרומן נמצאת מירנדה. צעירה בשנות השלושים לחייה. בשלב שבו היא מתחילה חיים זוגיים עם ג'יי, שאף הוא כמוה, משמש כמורה להיסטוריה בבית-ספר, היא מגלה, שדודה האהוב, בילי, נפטר. 


הקשר בין בילי, אחיה של אימה, לבין משפחתה, נותק שש-עשרה שנים קודם לכן בפתאומיות, לאחר מריבה בינו לבין אימה ואין לה מושג מה הוביל לכך. כשנותק הקשר, הייתה מירנדה בת שתים-עשרה, והיא לא הבינה, למה דודה לא הגיע ליום הולדתה, כהרגלו בכל שנה, ומדוע הוא עומד באמצע הלילה בפתח הדלת ורב עם אימה. אותו לילה, שלאחריו התמלא ביתם במתח ובדממה מלאת סודות, ובהיעדרו של דודה בילי.


מירנדה, מנצלת את החופש הגדול שבין שנת הוראה אחת לשנייה, וחוזרת להלוויה של דודה, ואל בית הוריה כדי לנסות לפענח את כל הסודות שניסו להסתיר ממנה כל השנים. הקרע בין ההורים לדוד גדול כל כך, עד שהם אפילו נמנעים מלהגיע להלוויתו. מירנדה כן מגיעה להלוויה, שבה היא מגלה פנים רבות לא מוכרות, שליוו את דודה, במהלך חייו. אין היא יודעת עליו הרבה. היא יודעת שהיה סיסמולוג, וחקר רעידות אדמה ברחבי העולם, שהיה בעל חנות ספרים בשם "ספרי פרוספרו" ושאת ילדותה מילא הדוד בילי בכתבי חידה, תובנות על רעידות אדמה, וסיפורים על המחזה "הסערה" שנכתב על-ידי שקספיר, ושבעקבותיו קיבלה מירנדה את שמה. 


בעומדה שם, בין כל הזרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ניגש אליה עורך הדין של בילי, דודה, ומזמין אותה אליו למשרדו לקריאת הצוואה של הדוד. מופתעת, מגיעה מירנדה אל משרד עורך הדין, ומופתעת עוד יותר, כשהיא מגלה, שהיא היורשת של חנות הספרים שלו. חבילות של כתבי חידה, שהותיר לה דוד בילי אחריו במקומות שונים, ואצל אנשים שונים, מובילות אותה לאט לאט אל פיתרון אל חידת חייו וחייה. 


"הוצאתי מהתיק שלי את 'הסערה' ופתחתי את הספר במערכה ראשונה תמונה ב', שבה פרוספרו מספר למירנדה את סיפור עברו. העברתי אצבע מתחת לשוות המודגשות. שבי, כי עכשיו עלייך עוד לדעת. "זאת הפסקה המודגשת היחידה. סיפרתי לג'יי את הסיפור של פרוספרו. בזמן שפרוספרו היה שקוע בלימודי קסמים, אחיו האכזר אנטוניו בגד בו וגזל ממנו את הדוכסות שלו." כשג'יי שואל אותה מה הקשר בין השורה המודגשת בעותק של 'הסערה' שקיבלה יומיים לאחר מותו של הדוד בילי, היא אומרת: 


"כשהייתי בת שתים-עשרה הוא ואימא שלי רבו נורא. היא עשתה לו משהו, או בכל אופן הוא חשב שהיא עשתה. אני לא יודעת בדיוק. אני חושבת שהוא משתמש בפרוספרו כדי לספר לי מה קרה"... ידעתי שהוא מוביל אותי לאיזשהו מקום... וכמו פרוספרו, גם בילי תכנן את שובו אך לא גייס כשפים ולחשים אלא את קסם החידות שלו, את קסם ההרפתקאות שתכנן למעני בילדותי. כבר לא הייתי ילדה, ובכל זאת הרגשתי את הקדחתנות שהתקשרה אצלי עם בילי, את ההתלהבות מהחידה הראשונה, שהובילה תמיד אל עוד רמז. אבל הפעם זה היה שונה, ובמתק ההתרגשות נמסכה מרירות. זאת תהיה הפעם האחרונה שבילי ינסה להגיע אלי. ההזדמנות האחרונה שלי לגלות את הסיפור שאימא לא היתה מוכנה לספר, את האמת על מה שהפריד ביניהם."


מירנדה תגלה דרך כתבי החידה של בילי, את האנשים שהיו חשובים בחייו, וגם את מקומה שלה בחייו של הדוד. רק כשתגלה את כל האמת של משפחתה, ואת העבר הנסתר מעיניה, תוכל מירנדה לשוב ולחיות נכון יותר את ההווה, ולהבין לאן ממשיכים משם.