יום ראשון, 24 בינואר 2021

'משכילה' מאת טארה וסטאובר ; מאנגלית: אורה דנקנר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמה אמיצה היא טארה. אני חושבת לעצמי, כשאני מסיימת את קריאת ספרה המדהים של הילדה שגדלה באזור הררי נידח באיידהו, שלא למדה בבית ספר, שהועסקה משחר ילדותה על ידי אביה במגרש גרוטאות מסוכן, וחיה בבית מסוכן לא פחות. אותה ילדה, שכותבת עכשיו את הביוגרפיה, שהיא עצמה בקושי מצליחה להכילה, גם היום, ממרחק של שנים, כשמאחוריה תארים והצטיינויות ודוקטורט מבריק שכתבה, והכרה מהאוניברסיטאות הגדולות ביותר.


כמה שברירית הנשמה שלנו, אני חושבת לעצמי, כשאני קוראת את ניסיונותיה הנואשים להוציא את האמת שלה לאור, לא רק לידיעתם של אחרים, אלא להבנה שלה את עצמה. כי אלמלא כתבה ביומניה את הדברים, משחר ילדותה, לא היתה מאמינה שאכן קרו. ולמרות, שהדברים כתובים שחור על גבי לבן, ועם כל הידע והחכמה וההשכלה שרכשה, עם השנים, היא עדיין לא בטוחה, שכך היו פני הדברים. האם דימיינה? האם באמת חוותה התעללות מתמשכת ומסוכנת מעין כמוה מצד אחיה האלים, שון? האם באמת יכול היה אביה להכריח אותה לעבוד עם מכונת מלתעות מסוכנת ביותר, שכבר גבתה מחיר מכל אחד מילדיו, וכשהם נפגעו, הוא רק שלח אותם, לאימם ולא לבית החולים? 


כך נראה היום הראשון לעבודתה עם אביה, בהיותה בת עשר: "אני זוכרת את הבוקר הראשון שבו נכנסתי למגרש הגרוטאות כאחת מאנשי הצוות של אבא שלי. .. אבא הוביל אותי לאזור שלו... הוא נשמע חסר סבלנות. הוא היה רגיל לחלק פקודות לגברים..." אחרי שהיא מתחילה למיין את הפסולת לערמות – אלומיניום, ברזל, פלדה, נחושת – כדי שיהיה אפשר למכור אותה, הוא לוקח ממנה את כפפות העור ואת קסדת המגן שהביאה, כי הם יאטו את קצב עבודתה. במקביל אליה, הוא עבד מהר, בעיניו רואה טארה הילדה, פחד מפני הזמן, מפני הקץ הקרוב, כפי שדימיין. 


הוא נהג להרים חתיכה של ברזל ולזרוק אותה בכל הכוח מכל מקום שבו עמד אל מיכל המיון, מבלי לבדוק, אם מישהו עלול להיפגע. "התכופפתי ושלחתי יד לסליל נחושת כאשר משהו ענק חתך את האוויר ממש לידי, כשהסתובבתי להסתכל מאין הוא הגיע, חטפתי גליל פלדה ישר לבטן. מעוצמת הפגיעה נפלתי לקרקע. "אופס!" צעק אבא. התגלגלתי על הקרח והתפתלתי. בדיוק ברגע שבו נעמדתי בקושי על רגלי, שיגר אבא משהו נוסף. התכופפתי אבל איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הפעם נשארתי למטה. רעדתי, אבל לא מקור..." גם אחרי שהיא נוטפת דם מפגיעה אחרת, הוא אומר לה שאלוהים והמלאכים ישמרו עליה.


האב אינו מאפשר לילדיו ללכת לחינוך הפורמלי כי "בתי הספר הציבוריים הם מזימה של הממשלה שנועדה להרחיק ילדים מאלוהים", ומעבידם בפרך, תוך שהוא מטיף להם במשך שעות על האמונה במלאכים ובאלוהים. אבל כשטארה רואה את אחיה טיילר, קורא כל הזמן במרתף ולומד, היא מתחילה גם כן לקרוא כל ספר שהיא נתקלת בו, ומתחילה ללמד את עצמה מתמטיקה, טריגונומטריה, אלגברה וכל דבר אחר. היא מצליחה לעבור מבחן פסיכומטרי בציון טוב ומתקבלת ללימודים באוניברסיטה. כל שלב שהיא עוברת בחייה הוא מאבק כנגד הדיעות השונות של אביה. עם זאת, היא תמיד מחפשת את ברכתו, שאינה מגיעה. אימה חלשה מדי, ורק מצייתת לבעלה כל הזמן ולא מנסה להגן על ילדיה, לא מפניו, ולא אחד מהשני. גם כשהאם הופכת למפרנסת העיקרית, ולהילרית ידועה ומפורסמת, עדיין, היא עומדת לצידו, ולא לצידם.


רק בדיעבד, תוך כדי לימודיה, תבין טארה, שאביה סובל מהפרעה דו-קוטבית, שגורמת לו לפחד מיום הדין, לאגור בהיסטריה ציוד, מזון ודלק ליום הדין, להתפרץ בזעם מצד אחד, ובאדישות מצד שני, או מניה דיפרסיה והסתגרות. עניין המשפחתיות יעסיק אותה תמיד, והוא מהווה חלק חשוב מהדוקטורט שכתבה. 


רק אחרי שכתבה, ועברה טיפול של שיחות שבועיות במשך תקופה ארוכה מאד, היא מצליחה מעט להכיר בעצמה, לשחרר את הזיכרונות, את העבר, להעריך את עצמה, ולהמשיך הלאה. 


לקרוא ולהבין איזו דרך היא עברה, ואיזו דרך היא יכולה להתוות לאחרים ואחרות, שאולי חווים התעללות פיזית ונפשית, ונמצאים בסוג של שבי של נפשם, ואולי של גופם, וזקוקים ליד מכוונת, לתמיכה ולהרבה כוחות שיעזרו להם לצאת מהמקום הנורא שלהם.


רב־מכר עולמי זה, של טארה וסטאובר, תורגם לארבעים שפות. טארה נבחרה בשנת 2019 לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם על־ידי המגזין טיים.



יום שני, 18 בינואר 2021

'בנותיו של שומר המגדלור' מאת ג'ין פנזיוול ; תרגום: יסמין קלין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כמו ספינה השטה בערפל, ומגלה את הכיוון רק בעזרתם של אלומת האור של המגדלור וצופר הערפל, כך מאירים יומניו הישנים של שומר המגדלור לבתו, אלומות אור של גילויים מדהימים, סודות שהוטמנו באי פורפרי, בחופה הצפוני של ימת סופיריור. בחושך, ביער ובמימי הימה.


אליזבת ליווינגסטון גדלה כל חייה באי פורפרי, צמודה לתאומתה, אמילי, שאינה מדברת, וחיה בעולם משלה. עולם שבו היא בעיקר מציירת. כל חייה של אליזבת, מוקדשים כדי להגן על אמילי, אבל בדיוק כשזו הכי זקוקה לה, היא מחמיצה את השליחות. תחושת הבגידה של אליזבת, ומצפונה, ימשיכו להדהד בה כל חייה.


עתה בזיקנתה, נמצאת אליזבת בבית אבות, ומרטי, איש התחזוקה של המקום, הוא איש סודה, ומשמש לה גם כעיניים, שכן היא התעוורה עם השנים. יחד הם מדברים על אמנות ומוזיקה ורגשות. ואז מופיעה מורגן. נערה יתומה הגדלה בבתי אומנה, זוכרת בערגה את הסב שגידל אותה, וכועסת על העולם. מורגן מתחברת לנער מסוכן, העוסק בגניבות וסמים, שמעודד אותה להגדיל את הציור הקטן של השפירית, שהוא רואה בידה, למימדי גרפיטי על קיר בית האבות. ציור השפירית, הוא העתק שעשתה לאחד מתוך כמה ציורים, שמצאה מורגן מתחת לַבַּד שבנרתיק הכינור שירשה מסבה. כשהיא נתפסת, היא מקבלת כעבודת שירות, לגרד את הגרפיטי מהקיר, לצבוע אותו בלבן, ולעזור בבית האבות, תחת פיקוחו של מרטי. בחושיו החדים והרגישים מֵבִין מרטי, שהשפירית בגרפיטי של מורגן, קשורה לציורים ולשפירית שראה בחדרה של אליזבת. הוא מפגיש ביניהן, ועם זאת, יש בו את התכונה הנפלאה של מי שלא מתערב, אלא יודע להביט מהצד ולהבין. 


גם הקורא מגלה במהלך הרומן, מִסְפָּר אובייקטים ותחומים שמקשרים בין אליזבת למורגן. הכורסה שאליזבת יורשת מאביה, שארית הפליטה מהשריפה במגדלור, מנחמת אותה, כמו הכיסא שמורגן זוכרת מִסָּבָהּ. הציורים, שמצאה מורגן בַּתַּחְתִּית הנסתרת של נרתיק הכינור, מכסים את גופה כשהיא מרגישה בודדה במשפחת האומנה, ומזכירים לה את סבה, כמו ששמיכת הטלאים שמכסה את אליזבת מחממת לא רק את גופה, אלא גם את ליבה, מנחמת ומעלה זיכרונות על אביה, שומר המגדלור. המוסיקה, אמנות הציור והכינור, יתגלו אף הם כמקשרים בין שתיהן, וגם הזאבים – להקת הזאבים, שאמילי מסתובבת ביניהם בלא חשש; איש שמסתובב ביער, וזוכה מאליזבת לכינוי "זאב בודד"; ומורגן הצעירה, הבודדה, שעיניה אפורות כשל הזאבים.


בינתיים הזקנה והצעירה מתקרבות זו אל זו באופן טבעי. כשמורגן מְטַאֲטְאָה בבית האבות, ואיש אינו מתייחס אליה, כאילו היא שקופה, היא קולטת ש"האדם היחיד שרואה אותי הוא אישה עיוורת" ואליזבת, שבאמת כבר אינה רואה דבר, אבל מבינה בדיוק מה קורה סביבה, מבקשת ממורגן להקריא לה את יומניו של אביה, שומר המגדלור, שהובאו אליה רק לאחרונה. דרך יומניו, מקווה אליזבת, לפתור כמה תעלומות שהעסיקו את מחשבותיה כל החיים. כמו גם לגלות את הסיבה לקבר הבודד שמצאה עם שמה, תאריך לידתה, ותאריך "מותה" – בת שנה וחצי. הקריאה אינה פשוטה, שכן יומן אחד, הקשור ללידת התאומות, חסר. גם כשהוא מתגלה בסופו של דבר, הוא ספוג מים, והאותיות לא ממש נראות. מורגן תגלה יצירתיות, ושתיהן תְּגַלֶּינָה לא רק את האירועים שלא יֵאָמְנוּ בעברה של אליזבת, אלא, את הקשר בין עולמותיהן.


קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי, בסגר. האפשרות הזו היוותה פיתרון מצויין, למרות שאני מאד אוהבת להחזיק את הספרים ביד. מומלץ, כך, או אחרת.



יום ראשון, 10 בינואר 2021

'הבית ברחוב מנגו' מאת סנדרה סיסנרוס ; תרגום: תום דולב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אתחיל מהסוף, מהמילים שנכתבו בגב הספר "הבית ברחוב מנגו – שהפך לקלאסיקה קנונית עולמית – ראה אור לראשונה ב-1984. עד כה הוא נמכר ביותר מ-6 מיליון עותקים תורגם ליותר מ-20 שפות, עובד לתיאטרון, והוא נכלל בקריאות החובה במערכות החינוך ברחבי ארצות הברית. הספר רלוונטי היום יותר מתמיד, בעולם המתאפיין בהגירה מסיבית ובמציאות גלובלית משתנה המחייבת תפיסת זהות מורכבת, כמו גם במציאות הישראלית הסבוכה".

אז מה יש בספר שהופך אותו לרב מכר שכזה? והוא בכלל לא מסוג הרומנים שסוחפים את הקהל הרחב בימינו.

מה שמייחד את הספר, לדעתי, הוא הדרך שעברה הילדה-הנערה-האישה אספרנסה, ילדה ממשפחת מהגרים ממכסיקו, שהיגרה לארצות הברית, לשיקגו, שנדדה מבית לבית, כמעט מדי שנה, עד שהגיעה לרחוב מנגו. רחוב מנגו, מאופיין במהגרים מרחבי העולם. כל אחד ועולמו. יש שעזבו. יש שלא יכלו לעזוב. אספרנסה הפכה למשוררת וסופרת שהצליחה לצאת. למצוא לה חדר משלה, עם מרפסת. שיצאה לעולם הגדול, והצליחה. אבל לא שכחה מאיפה באה. לא שכחה לחזור ולספר על אלה שלא יכולים לצאת מאותו המקום. שלא הצליחו להגביה אל חלומותיהם, שלא הצליחו להגשים את עצמם, כמו אִמָּהּ של אספרנסה לדוגמא: 

"היה יכול לצאת ממני משהו, את יודעת? אמא שלי אומרת ונאנחת. היא גרה בעיר הזאת כל חייה, היא יודעת לדבר שתי שפות. היא יכולה לשיר אופרה, היא יודעת איך לתקן טלוויזיה... פעם היא היתה מציירת כשהיה לה זמן. היום היא מציירת בחוט ומחט... יום אחד היא היתה רוצה ללכת לְבָּלֶט. יום אחד היא היתה רוצה לראות הצגה. היא שואלת תקליטי אופרה מהספרייה הציבורית ושרה ברֵיאות קטיפתיות עוצמתיות כלוע הארי. היום בשעה שהיא מכינה דייסת שיבולת שועל היא מאדאם באטרפליי, עד שהיא נאנחת ומכוונת אלי את כף העץ... את, אל תוותרי על בית ספר. תשקיעי בלימודים..."

אין כאן זרימה של עלילה. יש פרקים. קצרים מאד, כמו סיפורים, כמו אנקדוטות, פיסות של זיכרון, שמתחילות במהוסס, בהצגת עצמה, בניסיון להביט על הילדה שֶׁהָיְתָה. אפילו לכתוב בגוף שלישי, ממרחק של זמן. והדמויות מתחילות להיפתח, ולדלג מסיפור לסיפור, ולקבל ממשות, לקבל במה – פעם כראשיות, פעם כמשניות. בלי שיפוט. בלי בכיות. והאמת הלא פשוטה, המורכבת. נפרשת לפנינו בלי כחל וסרק. 

רק פעם אחת היא מתפרצת. כשהיא מספרת על תקיפה שהיא חוֹוָה ברחוב שלה. תקיפה שאליה, כנראה, נכנסה בגלל מלכודת שהוטמנה לה על ידי חברתה. "חיכיתי ליד הליצנים האדומים. עמדתי ליד הכיסאות המסתובבים איפה שאמרת..." היא לא אומרת מילה כנגד התוקפים. הצעקה שלה מופנית רק לחברתה "סאלי, שיקרת, זה בכלל לא היה כמו שאמרת, מה שהוא עשה... סאלי סאלי מאה פעמים. למה לא שמעת אותי כשקראתי? למה לא אמרת להם להניח לי?"

מהו בית? האם הבית הוא המקום שממנו הגיעו המהגרים? מה שנשאר מאחור? או המקום העלוב שאליו הגיעו בהגירתם? האם בית הוא ארבע הקירות? שלפעמים אסור לך לצאת ממנו כי את ילדה יפה מדי? או כי בעלך מכה אותך? האם בית שיש בו אלימות, יכול להיקרא בית? האם ארץ שלא מצליחה להיטיב איתך ולקלוט אותך טוב יותר, יכולה להיקרא בית? האם רחוב, על כל יושביו, הטובים והרעים, יכול להיקרא בית? "את גרה כאן, מנגו 4006, אליסיה אומרת ומצביעה על הבית שאני מתביישת בו. לא, זה לא הבית שלי אני אומרת ומנענעת בראשי כאילו נענוע יוכל לבטל את השנה שחייתי פה. אני לא שייכת. אני לעולם לא רוצה להיות מִפֹּה. לך יש בית, אליסיה, ויום אחד את תלכי לשם, לעיירה שאת זוכרת, אבל אני מעולם לא היה לי בית, אפילו לא תצלום... רק הבית שבחלומות. לא, אליסיה אומרת. תרצי או לא אַת רחוב מנגו, ויום אחד גם את תחזרי..." 

על כך עונה אספרנסה "לא אני, לא עד שמישהו ישפר פה את המצב." אבל עם הזמן היא מבינה. היא לא יכולה לגרום לראש העיר לשנות את המצב. אבל היא יכולה להשתמש בנשק שלה. נשק הכתיבה. כמו שאמרה לה הדודה עם ידי השיש, הדודה שבאה לטקס האבלות של התינוקת שנפטרה: " כשאת עוזבת את חייבת לזכור לחזור. בשביל אלה שלא יכולים לעזוב בקלות כמותך. תזכרי? היא שאלה כאילו היא אומרת לי. כן, כן, השבתי מעט מבולבלת."

והנה בכתיבה שלה היא חוזרת. ומזכירה כל פינה ואדם ברחוב מנגו, ומביאה את כל אלה שנשארו, לכל מקום בעולם.



יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

'סוחר השטיחים מטבריז' מאת מג מולינס מאנגלית: בלהה רוזנפלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



זה לא ספר חדש. אבל במהלך פינוי המדפים של אולם הקריאה, לרגל החלפתם בחדשים, נתקלתי בספר והינחתי אותו בצד, כדי לקרוא.

הדמות הראשית בספר, היא דמותו של איראני בשם חושמנד, סוחר שטיחים מטבריז, עיר הידועה בשטיחים המיוחדים שלה. בתוך מארג חייו של חושמנד, חגות שלוש נשים שמסמלות את המרחק שעשה מטבריז שבאיראן לניו-יורק שבארה"ב.

הראשונה היא פאראח, אשתו, שנשארה בביתם באיראן. לכאורה – כדי לטפל באמו הנכה, שגופה התרסק ברעידת אדמה. אילו רצתה לבוא איתו, היתה מוצאת דרך להעביר את הטיפול בחמותה, כפי שאנו רואים בהמשך. אך בינתיים, היא משתמשת בחמותה, כבתירוץ שלא לנסוע. היא משכנעת את חושמנד, בעלה, לנסוע לארצות הברית כדי לפתח את עסקי השטיחים של משפחתו, ובכך היא משיגה את החופש היחיד שיכלה להשיג, בחוקים הנוקשים של איראן. בְּמקום בו  אפילו זוג נשוי אינו יכול להסתובב בפומבי כשהוא אוחז יד ביד, ובוודאי לא יכול להפגין מחוות אינטימיות גדולות יותר. היא רוצה את החופש, כי כשהם יחד, הם מנסים שוב ושוב להביא ילד לעולם. אך חמש פעמים פאראח מפילה את ולדיה, וכבר אין לה את הכוח הנפשי לנסות. לכן היא "מחביאה מתחת לשטיח" את רצונה האמיתי, ושולחת אותו לנסות את מזלו, ולפתוח חנות שטיחים פרסיים בניו יורק. אולי מאחורי המהלך שלה, מסתתר, כבר בשלב זה, רצונה להשתחרר מהקשר איתו. קשר, שהילדים, שהיא אינה מצליחה לארוג עד הסוף, מסמלים את מה שכבר אינו שלם בזוגיות שלהם, אולי כך גם עם הקומקום היפה שהוא שולח לה, והיא מדווחת לו, שהוא הגיע שבור לחתיכות, כשבעצם מסתבר לו ממכתבי אמו, שהקומקום הגיע שלם, ופאראח מגישה לה ממנו תה. פאראח והתנהגותה מדגישים את העובדה שגם במקום שבו חוקי המוסר נוקשים מדי וקשים, ניתן לעשות מה שאסור, אם באמת רוצים.

חושמנד, גבר של אישה אחת, נמצא כבר שלוש שנים בארה"ב, רחוק מפאראח, האישה שהוא אוהב, ואשר טווה את חלומותיו. במכתבי אמו, ומהשיחות שהולכות ומתמעטות עם אשתו, הוא מתחיל להבין, שהמקום הריק שהותיר, הולך ומתמלא בנוכחות של גבר אחר, טורקי, ושאיתו מצליחה פאראח לעבור הריון שלם, כשהיא מתגרשת מחושמנד בטענה שהוא נטש.

מי שמצליחה להוציא אותו מֵהֵלֶךְ הרוח של בעל גרוש בעל־כורחו, היא סטלה. צעירונת אמריקאית, סטודנטית יפיפיה. למרות התרבות השונה שבה גדל כל אחד מהם, ולמרות פער הגילאים הגדול – הם מוצאים שפה משותפת. איתה הוא סוף סוף מרגיש חופשי, כמעט אמריקאי. הם אוהבים אותם דברים, משדרים על אותו הגל: "שנקנה אוכל סיני?" שואל חושמנד כשהם מתקרבים לביתו. "ונאכל מהקרטונים. כן, כן." היא מהנהנת בהתלהבות... "לו מיין?" היא מחייכת. "וקונג פאו". כשהיא לומדת בספרייה הציבורית הוא "מקיף לאיטו את מדור העיון שלה כמו ירח סביב כוכב הלכת שלו".

אך גם ברגעים האלה של אחדות, ושל אהבה שמתחילה פתאום ללבלב ביניהם, עולים בו תמיד היסוסים באשר לשניהם, באשר למקום הלא נכון שהיא נמצאת בו, איתו. בעניין גילה הצעיר, או על החיים השונים שלה. "הוא חושב על חייה לפניו, על בית ילדותה, על ריח האדמה באלבמה, על תווי הפסנתר שבראשה, על הדברים שלעולם לא יוכל להכיר. לבסוף הוא נושא את מבטו ומחייך, מבויש לפתע." הוא קולט שמעולם לא יצא עם מישהי בדרך הזו. נזכר במנהגי גברים-נשים באיראן. בחוזה נישואים לשעה, כדי לספק תאוות גבר באישה, מבלי לפגוע בתקנות הנוקשות. אך במחיצתה הוא "מתנסה בתופעה המוזרה של חשיפה בלי חוזה נישואים. של הצגת הפגמים בלי שום התחייבות לשותפות. הוא לא היה מבוהל יותר מעודו." חוקי איראן הקשים, הם בכל זאת גם סוג של הגנה, כפי שהוא מבין לעיתים. 

ובינתיים, חושמנד מאוהב. "אוויר הלילה הקר על פניו והאדרנלין בדמו משתלבים וגורמים לו לחוש כאילו החיים רק מתחילים. באותם רגעים גופו ורוחו צעירים בעשרים שנה. הציניות שלו, התבוסתנות וההסתייגות נעלמות. אין שום דבר מלבד תקווה ומרץ ושמחה. כשהוא קופץ מעלה-מטה כמו ילד נלהב, הוא מרגיש שבאמת יכולה להיות לו גאולה... הוא לא לוחץ עליה להתקדם הלאה... חלק קטן ממנו נוהג כך מפני שהוא רוצה להאמין שיהיה לו ליל כלולות נוסף, שתהיה לו כלה אחרת, ושזו תהיה הבחורה הזו, אמריקאית וטהורה."

אבל בניגוד להבנה, ולאהבה, ולנוחות של ה"ביחד" -  כשהם בסביבה שלה, או בסביבה שלו -  האהבה והתשוקה אינן יכולות להגן עליהם מההבנה על השוני בין העולמות.

ויש את גברת רוברטס, שעימה עושה חושמנד את עסקיו הגדולים ביותר. היא לקוחה חשובה. אך בעוד הוא מפריד בין חייו העסקיים והפרטיים, גברת רוברטס רואה את יחסיהם באור שונה.

דווקא במקום שבו הכל מותר, והחופש ניתן לו לעשות כרצונו, מבחינה מוסרית ולא מוסרית, אנו רואים בהתנהגותו של חושמנד ובהלך מחשבתו – את הבחירה החופשית לנהוג נכון ובמוסריות. 

מומלץ.


יום רביעי, 23 בדצמבר 2020

'בנות הלילך' מאת מרתה הול קלי מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


במרכז הספר המרתק 'בנות הלילך' עומדות נשים, לא־יהודיות, אסירות פוליטיות של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, שבעל־כורחן הפכו לגיבורות ששרדו ניסויים לא־אנושיים של הנאצים במחנה ראוונסבריק. המחנה נועד ל-7000 אסירות, אך בשיאו היו בו 45,000 נשים. קאשה הפולניה ואחותה סוזנה עוברות אף הן את עינויי הניסויים על בשרן. כשהן מצליחות להימלט מאתר הניסויים בחזרה לבלוק שלהן, הן תשושות. סוזנה סבלה מדיזנטריה, וקאשה דואגת לה. 

בחג המולד 1943, מספרת קאשה: "סוזנה שכבה על צדה בידיים אחוזות זו בזו מתחת לסנטר ואני התנמנמנתי לידה, כשחזי פונה אל גבה, ונשימתה שמחתי היחידה. הנשים בבלוק שלנו החליטו בהצבעה לאפשר לנו לקבל מיטה תחתונה לעצמנו בגלל מצבנו כ"ארנבות". זו היתה מחווה יוצאת מן הכלל, מאחר שהיו מיטות שאיכלסו יותר משמונה אסירות! הנשים הרוסיות, רבות מהן רופאות ואחיות שנשבו בשדה הקרב, נהגו בנו באדיבות מיוחדת, והן אלה שאירגנו את ההצבעה."

מחווה אנושית נוספת, שמגיעה מבחוץ, באה לידי ביטוי בנוכחותו של החשמלאי הזקן מפירסטנברג, שנכנס לבלוק שלהן, אחת לכמה זמן, ונוהג בהן באנושיות, במקום שבו אבדה כמעט לגמרי האנושיות. הוא מכבד אותן בקידה, עוזר להן להרגיש אנושיות, ועוזר להן להתעדכן על הנעשה מבחוץ, באמצעות שירים בצרפתית, אותם הוא שר להן תוך כדי תיקון נורות ותקלות חשמל בבלוק שלהן, תוך סיכון עצמו. "השם פנסטרמאכר פירושו "בונה חלונות" בגרמנית, והוא היה החלון שלנו לעולם... החשמלאי הזקן סיים במשפט היפה, "חג מולד שמח לכן, גבירותיי היקרות. שאלוהים יעזור לכולנו במהרה". בנוסף לכבוד שביטא כלפיהן בהתנהגותו, ולחדשות העולם שהעביר להן, הגניב הֶר פרנסטרמאכר דברים קטנים מפעם לפעם. "רק אחרי שהֶר פנסטרמאכר יצא מדלת הבלוק לדרכו, ראיתי מה הוא השאיר למרגלות המיטה שלנו. זוג גרביים סרוגים ביד, יפים כל כך!..." 

הסיפור שמספרת הול קלי מבוסס על סיפור אמיתי. היו אכן ניסויים במחנה ראוונסבריק; היתה רופאה בשם הרטה אוברהויזר, והייתה באמת קרוליין פרידיי, שהקדישה את חייה לתמיכה וסיוע לבתי יתומים במלחמת העולם השנייה ותמיכה בקורבנות צרפתיים בפרט ואירופיים בכלל באותה המלחמה. 

כאשר מגיעות אל קרוליין, שחקנית לשעבר, שעבדה בקונסוליה הצרפתית, ידיעות על אותן נשים, בעיקר פולניות, שעברו את החוויה הקשה במחנה ראוונסבריק, ונותרו לא רק מצולקות נפשית, אלא אף פגועות גפיים – היא מבינה שה'ארנבות', זקוקות לטיפול רפואי טוב יותר ממה שיכלו להעניק להן בארצן. גם מבחינה רפואית, וגם מבחינה כספית. גרמניה של אחרי המלחמה, פיצתה עקורים אחרים, אך לא עקורים פולנים, שכן, לא הכירה בפולין הקומוניסטית כמדינה. 

למרות שלא מדובר בצרפתיות, מצליחים קרוליין ושותפיה לשגרירות הצרפתית, לשכנע תורמים לממן את הגעתן של הנשים הפולניות לארה"ב, את אישפוזן, ואת קבלת הטיפול הפיזי והמנטאלי שכל-כך נזקקו לו.

קרוליין, שלא היו לה ילדים משלה, אימצה את הנשים כבנותיה, אירחה אותם בביתה, שהכיל שיחי ורדים נדירים ופרחי לילך רבים, ושמרה על קשר עם רבות מהן.




יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

'ממלכת הקבצנים' מאת פאולינה סיימונס מאנגלית: ורד רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


זהו ספר שני בטרילוגיה עם השם האוקסימורוני 'סופו של הנצח'. הספר הראשון נקרא 'לוכד הטיגריסים', וגם עליו כתבתי בבלוג זה.

בספר 'ממלכת הקבצנים' אנו נסחפים עם ג'וליאן במנהרות הזמן, בחיפושיו אחר אהובתו הנצחית. פעם בשנה הוא יכול להיכנס באותה פירצת זמן של המרידיאן ולעבור לתקופה אחרת של אהובתו בעברה. כמו אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, שסירב להשלים עם מותה של אהובתו, אאורידיקה, והצליח בעזרת נגינתו למצוא מעבר אל עולם המתים, בעזרת כארון, כך מצליח ג'וליאן, בעזרת השאמאן דווי, למצוא את הפירצה למעבר בין שני העולמות. אך כמו שמכשול הציווי, שלא להביט לאחור, מכשיל את אורפאוס, והוא אינו מצליח להחזיר את אאורידיקה מעולם המתים, כך יש מכשולים שעומדים בפני ג'וליאן, והוא מנסה בכל פעם מחדש ללמוד מה נכון לעשות.

הוא אינו מזהה את גילגולה הקודם של אהובתו, במראה שלה או בהתנהגותה, אלא הוא מרגיש את זה בנשמתו, ויודע בוודאות שזהו גלגול קודם של ג'וזפין. מה שמאפשר לו לדעת, שזו אכן האחת שלו, הוא שמה. כולן מתחילות באות מם, ושמות אמהותיהן מתחילות באות אלף, ומה שעוד מאפיין אותה, הוא אהבתה לאמנות הבמה.

כדי להכין עצמו למעבר, הוא מתאמן כדי להיות חזק. הוא קורא המון על העבר, הוא לומד לבצע תיקונים, לשרוד. ואז הוא עובר למקום שבו הוא אכן צריך לשרוד. הוא מוצא עצמו עובד בפרך, כדי להתקיים בעולם שהוא אינו רגיל אליו, ועובד קשה, כדי להמציא עצמו מחדש אל מול אהובתו הישנה-חדשה. לפעמים המשיכה והאהבה מתרחשות במהרה, ולעיתים קרובות יותר, לוקח זמן רב עד שהיא נענית לרחשי ליבו. 

"לבו ונשמתו של ג'וליאן שרויים במלחמת אזרחים. הוא זקוק להיות איתה, אך הוא רוצה להציל אותה. האם שתי האפשרויות עולות בקנה אחד? או שהן עומדות בניגוד חריף?... איזו דרך... האם יש דרך נכונה? אבל אם אין, אז מה לעזאזל משמעות החיים?" והוא תוהה, האם בעצם העובדה שהוא מגיע אליה, הוא גוזר את דינה? האם הוא יכול לא להפוך אותה לאהובתו ולא לגעת בה, ובכך יציל את נשמתה? הוא לא יודע.

בכל פעם הוא נזרק באיבחה, בחזרה לעולמו. הוא מגיע קרוע, שסוע, מוכה, ומלא חבלות, ולוקח לו חודשים להתאושש גופנית. כשהוא גם הרוס נפשית, מהקריעות המחודשות מאהובתו. לא עוזרות לו מחאותיו של חברו הטוב, אשטון, שמתריע על הסכנות לנשמתו וגופו, ועל ההבנה הקשה לעיכול, שג'וליאן מוכן לעזוב את חברו הקרוב ביותר ולהישאר לעולם בעולם החדש-ישן של אהובתו, תוך ויתור עליו, על אשטון. בזמן הווה, נראה שעברה רק שנייה למי שעמד לידו, בזמן המעבר לעולם אחר, ואילו עבור ג'וליאן, מדובר בלפחות חודש וחצי של שהייה בעולם אחר, זר, עויין, בהישרדות, שהיא לא רק כלפי עצמו, אלא גם בניסיונות להציל את אהובתו. 

בשלב כלשהו, הוא גם מבין, שהוא כל כך שקוע בעולם שלו, ובמעברים, ובאהבתו, שהוא לא באמת חי. וגם, שהוא לא באמת היה חבר לאשטון ולגוון, כפי שהיה צריך להיות. ונשאלות שאלות, על-ידו, ועל-ידנו, הצופים:

האם אין ערך מוסף לחברים החיים אל מול האהובה שמתה?

האם עליו להניח לעבר, ולג'וזפין, ולנסות לחיות מחדש, כפי שמבקש ממנו אשטון שוב ושוב? או שעליו להוסיף ולנסות לחדור לעולם המתים כמו אורפיאוס, ואולי בפעם הבאה יצליח? והאם, וזו שאלת השאלות: האם מותר לו להתערב בגורל? האם כמו אוידיפוס, שניסה לשנות את הגורל שנקבע לו, ולא הצליח, ינסה ג'וליאן לשנות את הגורל שנכתב לה ולו, ויצליח? האם כמו אוידיפוס, דינו להיכשל לנצח? האם זכות הבחירה בנוגע לעולם שמעבר, באמת בידיו, בידינו?

כנראה שנדע זאת, ואולי – לא, רק בסוף הספר השלישי של הטרילוגיה המהפנטת הזו, שבה שאלות קיום ומהות, נשאלות שוב ושוב, ומעלות בנו מחשבות.

אני מחכה כבר ליציאת התרגום של הספר השלישי. ובינתיים מציעה לכם לקרוא את הספר המרתק הזה. 700 עמודים שעוברים ביעף.


יום ראשון, 6 בדצמבר 2020

'הבריחה' מאת דיוויד באלדאצ'י ; מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

איך צריך להרגיש אדם שכל חייו היה אחיו הגדול – העוגן המשמעותי ביותר, שבו האמין ובטח ללא סייג – הוכנס לכלא באשמת ריגול? האם להאמין שזה אפשרי בכלל, בתור מי שמכיר את אחיו לפני ולפנים? וגם אם האמין שאחיו הבכור מואשם על לא עוול בכפו – מה יחשוב, כשאותו האח מצליח לברוח מהכלא הכי מאובטח בארה"ב, בחסות הפסקת חשמל כללית ומסתורית, ושבמקומו, תימצא בתאו גופת גבר לא מזוהה? האם גם בשלב זה יחשוב שאחיו חף מפשע?

אז זה מה שקורה לג'ון פולר. רוברט, אחיו הבכור, בחור מבריק, שדרכו היתה סלולה מעלה להגיע עד לראש הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב, ישב זה שנתיים בכלא באשמת בגידה, ועתה נודע שהוא הצליח לברוח מהכלא. 

האחריות על התיק של רוברט פולר נופלת על הסוכנים המיוחדים של המודיעין הצבאי הנגדי ושל האף-בי-איי. אבל הם פונים דווקא לג'ון פולר, האח הצעיר של הנמלט, ומבקשים ממנו לחקור את ההיעלמות, ולסייע לשלטונות להשיב את הבורח לכלא, או יותר גרוע, להוצאה להורג. שהרי הוא חשוד עכשיו גם ברצח אותו גבר מסתורי שנמצא במקומו בתאו.

באלדאצ'י, אומן ספרי המתח, עושה זאת שוב. גיבורו, ג'ון פולר, עשוי ללא חת, חד ראייה. מוחו עובד ללא הפסקה, גופו לא נח, ומוסריותו לא מוטלת בספק. כיצד ינהג במקרה של אחיו שנאשם בבגידה במולדת? 

"שני האחים היו קרובים זה לזה בצורה יוצאת דופן כל חייהם, היות שאביהם היה שקוע בקריירה הצבאית התובענית שלו ואמם נעדרה רוב הזמן. ג'ון פולר נהג להתייעץ עם אחיו בכל ההחלטות החשובות בחייו, מהצעה לדייט עם נערה עד בחירת תפקיד בנבחרת הפוטבול בתיכון, מעזרה חיונית לקראת בחינה בפיזיקה בשנתו הראשונה בקולג' ועד הדרך הנכונה להודיע לאביהם על החלטתו לא ללמוד בווסט פוינט ולהיות קצין. עצותיו של בובי היו טובות וענייניות ונבעו מכוונות טובות, והן עזרו לפולר להגיע לאן שהגיע. לטוב ולרע. האם עכשיו אותו מנטור הפך פתאום לאויב שלו?"

ג'ון פולר, מבין שלפניו הרבה מאד סימני שאלה, ושמדובר בסיפור גדול בהרבה, ממה שנדמה. לצידו מצוותת ורוניקה נוקס, מהסוכנות לביטחון לאומי. האם לבטוח בה? האם היא איתו או נגדו? 

אנשים בדרגות גבוהות הופכים לחשודים. יש שנרצחים, יש שמאמינים שרוברט פולר – האסיר שהואשם בריגול ובבגידה – הופלל. העלילה מסתבכת, והמפגש בין שני האחים המבריקים לבית פולר הוא בלתי נמנע. האם ישתפו פעולה? או יעמדו זה מול זה, משני צידי המיתרס? האם יטוהר שמו של רוברט?  קיראו.