יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

'אל תוך האש' מאת גרג הורביץ מאנגלית: דפנה לוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


יתומים ספרותיים דוגמת: אוליבר טוויסט, בילבי והארי פוטר משמשים סופרי ילדים כשהם רוצים להביע העצמה של ילדים, שלומדים להסתדר לבד ולהתמודד עם קשיים, שהם בדרך כלל נחלת הורים. (ראו למשל התייחסות לז'אנר זה בסקירתה של  יפעת מנוס ב-1.7.17 ב-ynet ספרים של ידיעות אחרונות).

אבל כשאנו פוגשים ז'אנר זה בספרות המבוגרים, אנו נתקלים בתופעה קשה יותר של ניצול יתומים בבתי יתומים לצרכים ממשלתיים ולניסויים.  מדינה כלשהי מנצלת את העובדה שאין ליתום משפחה, ולכאורה אין הוא חשוב לאיש, והופכת אותו לנשק אנושי מאומן ומיומן, או עושה בו ניסויים, דוגמת תוכנית התאומים במשפחות אומנה הפוכות בשבדיה (ליסבת סלאנדר ואחותה קרלה בסידרת "מילניום", למשל). 

מה שגיבורי הספרים האלה מוכיחים – שלמרות שאין להם את התמיכה המשפחתית, ולמרות שעשו בהם ניסויים, ולמרות שלא החשיבו אותם כבני אדם שיכולים להיות חלק מהחברה – יש בהם את הכוח לצאת מהמצב, ולברוא את עצמם יש מאין, והעיקר – להישאר אנושיים בחברה שמעולם לא העניקה להם יחס כזה.

בספר "אל תוך האש" של גרג הורביץ, אנו מתוודעים ליתום X. "כשהיה בן שתים עשרה הוא נשלף מבית אומנה במזרח בולטימור וחונך במסגרת מבצע חשאי לגמרי... חינוכו כלל אימונים גופניים, רגשיים, תרבותיים ופסיכולוגיים בלתי פוסקים, ליטוש אינסופי שהפך אותו לכלי נשק חד כתער. המפעיל שלו, ג'ק ג'ונס, גידל אותו להיות לא רק מתנקש מעולה במיוחד, אלא גם אדם – שני יסודות מנוגדים שבתנאי לחץ עלולים היו להתפוצץ. ואז ג'ק לימד אותו לאחות את החלקים הללו. למצוא את האיזון בהליכה על החבל שבין הין והיאנג. לא להתפוצץ. זה היה אתגר שנמשך כל החיים."

כשאוואן יוצא לעצמאות, הוא מאמץ לעצמו את כינויו האחר 'האיש משומקום', והוא מקדיש את עצמו לעזרה לאנשים במצבי מצוקה, שכבר אין להם למי לפנות. מסכן את חייו, נלחם, ועוזר להם לצאת מהצרה, מבלי שיצטרכו לשלם לו. התפקיד הזה, שייעד לעצמו, בא לתקן את מה שעשה כשהשתמשו בו כנשק. במטרה להפוך מנשק לאדם.

מקס, אדם נורמטיבי מהשורה, שמרגיש שאיכזב את כל משפחתו, מקבל מבן דודו המצליחן והעשיר, בקשה יוצאת דופן, שלאחריה, קורים שני דברים: הבן דוד נרצח, ומקס מתחיל להיות מאויים. הוא פונה אל אוואן כמפלט אחרון ויחידי, מתוך תקווה, לא רק לצאת מהאיום, שמולו הוא עומד, אלא גם להגשים את בקשתו האחרונה של בן דודו, ולהחזיר לעצמו את הכבוד, שאבד לו.

אוואן מגיע להחלטה בינו לבין עצמו, שזה יהיה מבצעו האחרון, ולאחריו, יפרוש, ואולי יצליח לחיות כמו שאנשים רגילים חיים. אבל הבעייה שרודפת את מקס, הולכת ומסתעפת. לאחר חיסול בעייה אחת, מתווספות בעיות נוספות – כמו ההידרה עם הראשים שמתווספים על כל ראש שניכרת. כל פעם מתגלה, שמעל המתנקש שחוסל, יש מישהו בעל דרגה גבוהה יותר שמאיים עליהם. אוואן מסתכן שוב ושוב, מפעיל  ין ויאנג גם יחד.

מלבד משימותיו, אין לו כישורים חברתיים, ודירתו, הממוקמת בבנין דירות רגיל, מאתגרת אותו לא פחות. דיירי הבית המבוגרים, מנסים לשוחח איתו, ליצור קשר ולשלב אותו בישיבות ועד הבית. אוואן מנסה לשתף פעולה כדי לא לחשוף בפניהם את זהותו המורכבת. אך אין ספק שכישורי דייר מן השורה, אינם נמנים על כישוריו הרבים.

המקום, שבו מצטייר אוואן, בכל זאת, כבן אדם רגיל, עם אינטראקציה בינאישית, הוא בזמן ביקוריו אצל היתומה האחרונה שג'ק אימן. לפני מותו, ביקש ג'ק מאוואן לשמור עליה. עול שהפך לאחריות. 

"ג'ואי מוראלס היתה ההאקרית הטובה ביותר שאוואן פגש מימיו... היא אמנם לא הודתה בזה, אבל היא רצתה לגור קרוב אליו, ואף שגם הוא מעולם לא הודה בכך, הרצון היה הדדי." ג'ואי מעבירה את ימיה מול מערך שלם של מסכים שבתוכם היא נוברת, עד שהיא מגלה את מה שהיא רוצה. אוואן נעזר בה, ויחסיהם, הכי קרוב לאבא ובת, שמעולם לא חוו על בשרם, מאופיינים באיפוק מצד אחד, ו"ירידות" אחד על השנייה, כדי לכסות, בעצם, על החיבה שהם רוחשים זה לזו.

'אל תוך האש' רומן מרתק שחותר להשיג את הרוח וההומניות אל מעל לאש והרוע. שווה קריאה. 


יום שני, 16 בנובמבר 2020

'אמנות הבריחה' מאת בראד מלצר ; מאנגלית: נועה מרום צדק

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ג'ים (זיג) זיגרובסקי יודע שהגופה שהוא עובד על הכנתה להספד בארון, לאחר התרסקות מטוס קל צבאי, אינה גופתה של החיילת, נולה בראון, שכילדה הצילה בעבר את בתו, מג פאי, מהמדורה. מאותו אירוע יצאה נולה הילדה עם ארבעים תפרים באוזן. למרות שעברו שנים רבות מאז ראה ג'ים את נולה, הוא מבין שגופת האשה שמונחת עתה למולו, אינה יכולה להיות נולה, שכן האוזניים שלה, שלמות וללא צלקות. 

"זיג ניגש אל קצהו השני של השולחן, ובדק שוב את צמיד הזיהוי שעל רגלה של נולה מול זה שהיה על האלונקה עצמה. חדר המתים בדובר ידוע כאחד מהמתקנים הצבאיים שמתגאים באפס טעויות. החלק הכי חשוב בעבודה היה לוודא שלא מחליפים גופה אחת באחרת. כשחיילים שנפלו מגיעים לדובר, הם אפילו לא מגיעים לקברנים כמו זיג לפני שהזהות שלהם נבדקת שלוש פעמים: באמצעות דנ"א, רישומי שיניים וטביעות אצבע." זיג לא מבין איך זה יכול להיות. האם בכל זאת קרתה תקלה והיתה טעות בזיהוי? 

הוא ממשיך להכין את הגופה לקראת הַנָּחָתָהּ בארון הקבורה, ואז הוא מגלה להפתעתו פתק בתוך קְרָבֶיהָ. בפתק כתוב: "נולה, צדקת. תמשיכי לברוח." זיג מבין שזו אכן אינה נולה. הוא גם מבין, שהחיילת שלפניו, הכירה את נולה, והבינה, רגע לפני ההתרסקות, מה עומד לקרות. לכן כתבה את המילים על פתק בחיפזון, בשניות האחרונות לחייה, ובלעה את הפתק.

מכאן ייצא זיג למסע חקירות ארוך, מסוכן ומלא תהפוכות, בניסיון להבין היכן נולה, מה קרה לה, ממי היא בורחת, ומה בעצם הוא מרגיש כלפיה, כמי שהכירה את בתו שנהרגה בתאונה. רגשות אבהיים? הכרת תודה? הוא מתגנב לחדר החפצים האישיים של חיילים שנפלו. פותח את מה שנשאר במדף של נולה ומוצא ציור של האשה שעל תיקון גופתה עבד בלילה. זו שחושבים שהיא נולה בראון. בתחתית הקנבס המצוייר משכה את ליבו החתימה באותיות לבנות גדולות: נ' בראון.

במסע הזה נכיר גם את נולה. כילדה ללא משפחה, ללא אהבה, שנאלצת להתמודד עם מצבים קשים מאד, מבלי שאיש יעזור לה. היא נמסרת בדרך לא חוקית לרויאל ברקר, שמעביד אותה כמשרתת ומבשלת בשבילו, מגיל קטן. כל סטייה, הקלה ביותר, ממה שהוא רוצה, גוררת עונש חפירה של בור בחצר הבית "זו היתה מסורת שרויאל ירש מאביו. אם כרית לעצמך בור, אתה צריך לחפור את הדרך החוצה – אחרת אתה חופר את הקבר של עצמך."

נולה שותקת וחופרת. פעם אחר פעם. עד שהיא מצליחה לברוח מביתו. בלית ברירה לומדת נולה לשרוד לבד, לעבוד כאמן צבאי, תפקיד יחידני בצבא ארצות הברית. דרך הציור היא מצליחה לראות ולאבחן מה שאחרים לא רואים, ולהבין – לפני האחרים – מי רודף אחריה, מי אשם בהתרסקות המטוס, ומה הקשר בין הקוסם הודיני, נשיאי ארצות הברית והצבא.


יום שני, 9 בנובמבר 2020

'גבירה אבודה' מאת וילה קאתר תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: רעות בן יעקב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מריאן פורסטר מהעיירה סוויט ווטר, היא הדמות שעומדת במרכזו של הרומן הקצר הזה, מתוך זווית הראייה ומחשבותיו של עלם צעיר, בן המקום, בשם ניל הרברט. במבט מהצד, מכבד ניל את הגב' פוסטר ובעלה, קפטן דניאל פורסטר, על ההתנהלות המרשימה שלהם עם אורחיהם הרבים המכובדים, שרובם עבדו בקו הרכבת ברינגטון. הוא מתרשם מההליכות הנעימות שהפגין הזוג, זה כלפי זו, ובעיקר מוקסם מהגב' פוסטר, שהיתה גבירה בעיניו בכל הליכותיה, וגם העריך את יחסה לבעלה "יכולתה להבין ללבו של בונה המסילות, מסירותה לו, העידו עליה יותר מכול. זוהי איכות, כך הרגיש; תכונה שלעולם לא תישחק או תתרפט; פלדת דמשק."

ניל מעריץ את מה שמריאן פורסטר מקרינה על סביבתה: "כשהייתה גברת פורסטר בסביבה, שעמום לא היה בגדר האפשר, סבר ניל. קסמי השיחה איתה נבעו לאו דווקא מהדברים שאמרה, אף שפעמים רבות הייתה שנונה, אלא ממהירות התגובה של מבטיה, מהחיוניות הנטועה בקולה. היה אפשר לדבר איתה על הנושאים הרגילים ביותר ולצאת בתחושת התעלות... לא היה סיפוק רב יותר מאשר להצחיק אותה. כשהצחקת אותה הרגשת שמצאת חן בעיניה."

מה שמשפיע על תפיסתו את החברה ואותם, הוא גם חומר הקריאה שהוא נחשף אליו בביתו של דודו השופט. מלבד ספרי המשפטים, רכש הדוד סידרה של ספרות יפה קלאסית, כמו ספריו של לורד ביירון, או 'הגיבורות' של אובידיוס. הרומנטיקה והאהבה כבשו את ליבו והיוו נדבך חשוב בדרך חשיבתו ובבניית עתידו: "הערבים המשולהבים הללו לאור המנורה אפשרו לו נקודת מבט מקיפה יותר, השפיעו על תפיסותיו בנוגע לאנשים הסובבים אותו ועיצבו את דעתו באשר לסוג היחסים שהוא מייחל לרקום עמם. בעקבות הקריאה ייחל משום מה להיות אדריכל." מה שעניין אותו בהם, לא היו המחשבות הפילוסופיות של הגיבורים, אלא מה הרגישו, ואיך חיו, וברוח זו הוא מביט ומתייחס לזוג פורסטר.

ביחד עם דודו, השופט פומרוי, מהווים השניים חלק אינטגרלי מבאי ביתם הנאה של הזוג פורסטר, שנחשבו למעמד הגבוה ביותר בעיירתם. הימצאותם תדיר בבית הנעים והמשרה חמימות של הזוג, מאפשרים לניל, לא רק להיות בקירבת מקור הערצתו, אלא גם לדאבון ליבו, להיחשף לחלום ושברו. המציאות תטפח על פניו עם חלוף הזמן, כשיתוודע לכך שמריאן אינה גבירה מושלמת כפי שחשב. אבל למרות הסדקים שמתחילים להיווצר בתחושותיו כלפיה, הוא ממשיך לפקוד את המקום, ולעמוד לרשותה, ככל שיידרש. 

ואז משתנה המצב. בנק לחשבונות חיסכון בדנוור, שבו השקיע דניאל פורסטר הון רב, פושט את הרגל. השופט פומרוי, דודו של ניל, שהיה עורך דינו של פורסטר, נוסע איתו לברר עניינים. פורסטר נוהג כג'נטלמן אמיתי, מחלץ את פועליו מהבור הכלכלי, אך הוא עצמו נותר רק עם שווי ביתו, והכנסה שוטפת קטנה ממשק החי. 

הירידה במעמדו הכלכלי, מביאה את דניאל פורסטר לקריסה בריאותית שמחייבת את מריאן ליטול מעתה את החלק הארי מעבודות הבית, שעד כה היו מופקדות בידי עובדי ביתה, וכן לטפל בבעלה שהופך סיעודי. היא נאלצת להיעזר בנשים רכלניות מהעיירה, עד שניל, שתמיד ניסה לעזור לה, אך היה שקוע באותה תקופה בלימודיו, מחליט בצעד אבירי ומלא התחשבות, לוותר על שנת לימודים, כדי לסלק את כל אותן הנשים מבית משפחת פורסטר ולעזור בעצמו.

ההידרדרות לא נגמרת בשלב זה וכשהבית נופל מדחי לדחי אנו מגלים גם את אלה שעוד מנצלים את המצב לרעה, תופסים כל חלקה טובה, ומשתלטים על המקום ויושביו. עבור ניל, זוהי גבירה אבודה, שכן מריאן ממאנת להקשיב לעצותיו, ממדרת את דודו מטיפול משפטי, כפי שעשה עד כה, ומקיפה עצמה בחורשי רעתה ובנצלנים.

שקיעתה של הגבירה האבודה, מריאן פורסטר, היא סמל, לפי רעות בן יעקב, מתרגמת הספר, לסיום תקופת ההתיישבות באיזורי הספר של ארצות הברית, שהתרחש ב-1890. ומביאה את דבריו של ההיסטוריון יהושע אריאלי בספרו 'היסטוריה ופוליטיקה'.

"מה שהוביל למשברים בדמוקרטיה האמריקאית, כשניסו להשית את חוקיו של המציאות החדשה של סוף המאה התשע-עשרה, מציאות של עיור ותיעוש... אחדות האידיאלים התפוררה מתוך מגעה עם עולם תעשייתי קפיטליסטי

דוגמא בספר לכך היא נקודת מבטו של דניאל פורסטר, שאהב את מרחבי הפרא הלא מעובדים שמול ביתו, אבל נאלץ לקבל את השתלטותו של אייבי פיטרס, גס הרוח והנכלולן, על אדמתו ורכושו, תוך שהוא מתעש את הנוף היפה והטבעי, שהיה מול הבית ומכניע בכך לא רק את הנוף, אלא גם את רוחם ונפשם של בני הבית.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

'איש הזיכרון' מאת דיוויד באלדאצ'י ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"איימוס דֶקֶר יזכור לעד כל אחת משלוש מיתותיהם האלימות בכחול משתק מאין כמוהו. הזיכרון ישסף אותו ברגעים לא צפויים, כמו סכין ביתור עשויה אור צבעוני. הוא לא ישתחרר ממנו לעולם..." במילים אלו, שבהן נפתח ספר המתח 'איש הזיכרון', נמצאת תמצית הספר כולו. 

גיבור הספר, שעבד כבלש משטרתי, חזר יום אחד לביתו בשעת לילה מאוחרת, ומצא שכל בני משפחתו – אשתו, בתו וגיסו – נרצחו. דֶקֶר לא יתאושש לעולם מאובדן יקיריו, ומהדרך הנוראה שבה מצאו את מותם. הוא גם לא ישכח אף פרט מהרצח הנוראי והבלתי נתפס הזה, כפי שאינו שוכח שום דבר אחר. 

חבטה בלתי נתפסת בעוצמתה, שחטף בנעוריו במשחק פוטבול, העניקה לו את אחד המוחות יוצאי הדופן בעולם בדמות שתי יכולות מיוחדות שהפכו אותו לסוואנט נרכש: היפרתימזיה וסינסתזיה. בהיפרתימזיה נפתחו לו ערוצים נוספים במוחו. המידע שהוא קולט מסביבו עובר תהליך הטמעה. הוא לא שוכח שום דבר וכשהוא מעוניין, הוא סורק כמו במצלמה דיגיטלית את הקטע הרלוונטי, והתמונות או המידע עולים אל מול פניו. בסינסתזיה הוא רואה מספרים בצבעים. הם תופחים בראשו, ונראים כיצורים חיים. "הוא לא ראה בעצמו עילוי. הוא ראה בעצמו יצור חריג. עשרים ושתיים שנה מחייו הוא היה אדם מסוים. לא ניתנה לו שום הכנה מספקת להפוך שלא מרצונו, בתוך דקות ספורות, למשהו אחר לחלוטין."

"שחקן הפוטבול הצעיר, החברותי, הידידותי והשובב־אך־שאפתן הפך לאדם מופנם וסגור, שלא מוצא את עצמו במסיבות חברתיות." ובכל זאת למרות המורכבות של יכולותיו, והיעדר יכולות חברתיות רגילות, הוא פוגש בקאסי, והאהבה הגדולה מביאה לעולם את מולי, שבהירצחה היתה בת עשר בלבד.

 לאחר רצח משפחתו, הוא מאבד עניין בכל דבר, ואינו יכול להמשיך בעבודתו כבלש. הוא הולך ומשמין, מזניח את בריאותו ומראהו, מאבד את מכוניתו וביתו, ומנסה מספר פעמים להתאבד. רק הֶרֶג של ילדים ומורים בבית הספר מנספילד, שבו למד גם דֶקֶר, מצליחים לגרום לו לְאֵזור את כוחותיו ויכולותיו ולהירתם כבלש לעזרת המשטרה בפיענוח המקרה. שוב ושוב הוא חוזר לזירת הרצח בבית הספר, כשהוא מבין, שאם יפענח את כל הפינות הלא פתורות, הוא יפתור את הפאזל כולו.

העלילה מתפתלת ומלאה בתפניות מפתיעות ומעניינות. כשאנשים נוספים נרצחים, והודעות מסתוריות מופיעות במקומות הרצח, מופתע דֶקֶר לגלות, שבלא שיבין מדוע, מה שמקשר בין כל הזירות הפליליות זה  הוא עצמו. מותח ומעניין. קיראו.


יום שלישי, 20 באוקטובר 2020

'ויקי ויקטוריה' מאת גיא עד

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופרת גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה. ספרה 'הבאר־שבעים' נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. מנימוקי השופטים: "גיא עד מטפלת ביד אומן בסיטואציות אנושיות המכילות מטענים רגשיים גדולים. היא מפרקת אותם ומטעינה אותם מחדש. מציתה את החומרים הנפיצים בדרך מרוסנת ומבוקרת. גיא עד היא סופרת איכותית מאוד, הסוללת לעצמה דרך ייחודית, מקורית ומבריקה."

'ויקי ויקטוריה' הוא ספרה השישי של גיא עד, והוא בהחלט עומד בסטנדרטים שניכרו בספריה הקודמים. 

הדמות הראשית ברומן שלפנינו היא ויקי מנילה, בחורה צעירה מאד ואם יחידנית לילד בן 8. ויקי מחליטה לצאת לעצמאות ולעזוב את בית הוריה. ההורים עזרו עד כה לגדל את בנה. בדירה החדשה ברחוב גוטליב בתל-אביב, יש אדנית רחבה ומעקה שיישמשו אותה מעתה כמרפסת צרה, אך חיונית כאוויר לנשימה. "שישה בינואר. אוויר נעים. ויקי עצמה עיניים. כל כך צעירה, עם ילד בכיתה ג', כשהיא רק בדרך לחיים, אפילו לא על נתיבם. אם לא היה לה ילד, הו הו, היא צחקה בסלחנות, אחרי שנתפסה מורחת את עצמה בזמן אמת...היא היתה מאושרת – דירת שלושה חדרים רק לה ולדניאל. הבוקר הם הגיעו לכאן עם ההורים שלה. סידרו את הדירה וניקו אותה. הלילה דניאל והיא יישארו כאן. זהו."

העצמאות שלה, היא בעצם גם האחריות שלה. דבר והיפוכו. הדרך החדשה לא תמיד עוברת בקלות, והתלות של דניאל, תהיה לעיתים מעיקה על האם הצעירה מדי, שאינה יכולה לחלוק מטלות של גידול ילד עם איש. בבדידות שתתלווה אליה בדרכה החדשה, היא תתרחק ותיצמד, חליפות, לזוגיות החזקה של שכניה, גאולה ואיזידור. כשהיא מנסה לתהות על סוד הקשר המופלא והאינטנסיבי, בין האישה שלא ניחנה בתווי פנים יפות, בלשון המעטה, לבין הגבר השרמנטי העיוור, שאוהב אותה אהבת נפש, ואולי מודל האהבה הזה, הוא שיכוון אותה כיצד לנהוג במקרה של אילן נוימן, מבוגר־לא־אחראי, שמנסה לנצל, ולא בפעם הראשונה, נערות שנופלות ברשתו.

דמות דומיננטית אחרת ברומן היא דמותו של מתי ליבר, בחור צעיר, הגדל בצל אסון התאונה של אחותו הגדולה, ויקטוריה, שנהרגה באותה התאונה. אובדנה, הוא אובדן המשפחה, שלמרות היותם רוקחים, אין הם יכולים לרקוח את התרופה לליבם המרוסק. הבן הקטן שנותר – נזנח. האחות הגדולה ששיתפה אותו, כמעט בכל דבר, למרות פער הגילאים שביניהם, נשארת רק בזיכרונות ובחלומות, וחסרונה ממלא את חייו ומעקרם. בלא שיבין למה, הוא נמשך לויקי, האם הצעירה עם הילד, שנכנסת עם דניאל ל'אברמסקי' מוסד קולינרי תל אביבי, שהדמויות כולן חגות סביבו ובתוכו.

מעגלי כל הדמויות מושקים זה לזה, לא תמיד בידיעתן. כשויקטוריה קוראת לאחיה מתי סיפורים בילדותו, היא נוהגת להירדם במיטתו, מכווצת לצדו, מוותרת על חדרה, כשרגל אחת נותרת מונחת על השטיח (רמז לכך, שבכל זאת היא תחרוג מתישהו מהאחדות הזו שבין האחים). במקום ובזמן אחר, חושב איזידור באופן מטאפורי, שבהשאירה את דירתה כמקום ששייך לה בלבד, משאירה גאולה רגל חופשית מחוץ לטווח הראייה שלו, מה שממלא אותו חששות ומדיר שינה מעיניו. כאשר יתגלו הסודות של כל הדמויות, ויובנו הקשרים שבין המעגלים – יהיה ברור, כיצד לפרום אותם לעד, או להיקשר יחד בקשר של חיים חדשים. 


יום שני, 12 באוקטובר 2020

'אישה עם כתם לידה' מאת הוֹקַן נֶסֶר מאנגלית: תומר בן-אהרון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


 בפתח המותחן "אישה עם כתם לידה" שכתב הוֹקַן נֶסֶר, מופיע מוטו ובו ציטוט מאת וו. קלימקֶה, פסיכולוג: "וישנם, כמובן, מעשים שלעולם לא נוכל להותיר מאחור, או לקנות את חירותנו מהם. מעשים שעליהם אף לא ניתן לבקש מחילה..." זהו הבסיס לספר המתח הזה. מעשה שאסור היה לעשותו, שלושים שנה קודם לכן, צף ועולה מתחת על פני השטח בדמותה של נערה צעירה ונחושה מאד.

לא היה שום סימן לאוטובוס. לא היה שום סימן לשום דבר, ופתאום היא הבינה, בזמן שעמדה שם ורקעה ברגליה מתחת לגגון הדולף בחושך ההולך וגובר, שככה בדיוק נראו כל חייה. שזאת התמונה שמסכמת באופן מושלם את הסיפור כולו. תמונה שבה היא עומדת ומחכה למשהו שלעולם לא בא. לאוטובוס. לגבר הגון. לעבודה טובה. להזדמנות... היא בת עשרים ותשע, וכבר מאוחר מדי. אמא שלי ואני, חשבה. האחת מתאבלת לצד הקבר. האחרת שוכבת בתוכו. באותה מידה היינו יכולות להחליף מקומות. או לשכב זו לצד זו. אף אחד לא היה מוחה. אלא ש..."

מנקודה זו, שבה היא נפרדת מאמה ליד הקבר, כשרק היא ונושאי הארון והכומר משתתפים בטקס העלוב וחסר הכבוד, מחליטה הבחורה, שספגה וספגה כל חייה, שמעתה והלאה היא תהיה היוזמת, המתכננת והמוציאה לפועל. לא את המשך חייה, אלא את הנקמה כלפי מי שאחראים לנסיבות לידתה ואורח החיים שלה ושל אמה.

הדרך שבה היא נוקטת מעתה והלאה, תהיה דרך מחושבת להפליא, חכמה ואינטליגנטית. עם חשיבה כזו, אבל עם התחלה אחרת לגמרי – כל חייה היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. אבל היא כאן, כפי שהיא, אורגת את נקמתן, מהתלת בכולם. השליטה על המצב – לגמרי בידיה. כמו במשחק השחמט, היא צופה את המהלכים מראש, מזיזה את הכלים או את האנשים לפי רצונה, מבלי שיהיו מודעים לכך. השחקנים הנוספים שבזירה הם הפוגעים שהופכים מועמדים לפגיעה "הוא לא היה בטוח אם הוא אחד השחקנים או אחד הכלים, אבל נכון לעכשיו המשחק היה הדבר היחיד שהתרחש. חוץ ממנו, דבר לא היה קיים... הרוצחת הפכה לפנטום בלתי ניתן לעצירה, לאשת־על. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר אלא להתחבא ולחכות. להיעלם. לרדת למחתרת. ולקוות."

מנגד, המשטרה והבולשת, ובראשם ואן וטרן, מבזבזים המון זמן וכוח אדם, בניסיון להבין מי עומד מאחורי הרציחות שמתאפיינות באותה הדרך: שני כדורים בחזה, ושניים מתחת לחגורה. האזהרה למועמדים לרצח מופיעה באמצעות נעימה בטלפון הנקראת "עלייתו ונפילתו של פלינגל באנט" ((The Rise And Fall Of Flingel Bunt שבוצעה בשנות השישים על ידי להקת הצלליות (The Shadows)

מלבד העובדה שנעימה זו היה לה חלק משמעותי במעשה שנעשה באותה שנה שבה בוצעה המנגינה (1965), יש משמעות גם לשימוש בשם הלהקה "הצלליות", הצל שמלווה את מי שפשע, ואינו מרפה ממנו כל חייו. יש גם משמעות לשם של המנגינה. כי אחרי מעשה כזה, כל עלייה שינסו להגיע אליה – סופה בירידה. בבחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

כתם הלידה המופיע בשם הספר, מתייחס לכאורה לכתם קטן שמופיע על לחייה של האישה. אבל המשמעות הנוספת והעיקרית שלו היא מטאפורית. הדרך שבה הגיעה בנערה לעולם הוכתמה. היא אינה ניתנת לתיקון, ואינה ניתנת למחילה.


יום שלישי, 6 באוקטובר 2020

'ברקודה לארוחת בוקר' מאת עמליה ארגמן ברנע

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שאלות מהותיות שואלים גיבורי הרומן 'ברקודה לארוחת בוקר' את עצמם, כשהם עומדים על פרשת הדרכים של חייהם. שאלות כגון: מה אנחנו לומדים ממהמורות חיינו? איך צריך לדעת מתי לשחרר, מתי צריך שוב לפתוח את הלב למשהו חדש, והכי חשוב – באיזו דרך לבחור

אילו רצתה להוסיף מוטו לספרה, אולי היתה עמליה ארגמן־ברנע בוחרת בקטע מתוך שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה" (בתרגום של עדנה אולמן־מרגלית), או כפי שהוא נקרא בתרגום הישן של שמואל שתיל "הדרך לא אחזתי בה" (הוצ. עקד 1969). הנה קטע מאותו שיר נפלא, שאני קראתיו, כנערה, לפני 47 שנים ורשמתי אותו במחברתי:

 "שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב / וְצַר כִּי שְׁתֵּיהֶן לֹא אוּכַל לַעֲבֹר / עוֹבֵר אֹרַח אֶחָד. אָז עָמַדְתִּי לַחֲשֹׁב, / מִסְתַּכֵּל בְּאַחַת לְאָרְכָּה עַד הַסּוֹף, / אֶל מָקוֹם בּוֹ פָּנְתָה אֶל בֵּין שִׂיחַ אָפֹר... 

/ " אֵי פַּעַם, אֵי שָׁם בִּין יוֹם וּבִין לֵיל / שְׁתֵּי דְּרָכִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר עָבוֹת - / אָחַזְתִּי בַּדֶּרֶךְ עָבְרוּ בָּהּ פָּחוֹת, / וְזֶה שֶׁעָשָׂה אָז אֶת כָּל הַהֶבְדֵּל."

הרומן של עמליה ארגמן ברנע, יסחוף אותנו מיבשה לים ומים ליבשה, ידלג על פני אוקיינוסים ושנים, ויפגיש לבבות שיבערו באש הגדולה של האהבה ויירצדו עם מהמורות הלב.

אליענה הישראלית, גרושה טרייה מפוליטיקאי מפורסם, פוגשת, על סיפון יאכטה של חברים בארה"ב, אמריקאי בשם גארי. גארי היה רופא שיניים שנטש את העולם החומרי והמירוץ שמאפיין את החיים האורבניים, ובנה את ביתו וחייו מחדש על סיפונה של יאכטה קטנה בשם "שמבאלה", שמשמעותה  בסנסקריט "שלווה"). המפגש בין הבחורה הישראלית היהודייה מתל אביב התוססת, לאמריקאי השלוו והשאנטי, ירגיע, יינחם ויצית כאחד את אליענה.

"להקת דולפינים הופיעה משום מקום ודילגה בקשתות אקרובטיות מעל פני המים. ההתגלות הזו הותירה אותה חסרת נשימה, והיא החלה צועקת וטופחת על חזהו כמו ילדה קטנה. "אוי, תצלם, תצלם." "בשום אופן לא."... אני מעדיף להתבונן בעולם ובתופעות שלו, ולחיות את הרגע, סיטי גירל." "אבל הרגע עובר.""נכון, אבל לא הסיפור שלו, והסיפורים צריכים לשמר את החוויה, בלב ולא באיזו מגירה, ומי כמוך יודע שהרגעים שייכים לעד למי שיודע לספר אותם."... ולאט דבקו גם בה שמחת הדברים הקטנים והריגושים מדברים סמויים מן העין, וזו הייתה מתנת החסד שלו. אבנים טובות בכתר האהבה האמיתי שהניח על ראשה."

האם תבחר אליענה בדרך חייו? האם יבחר גארי בדרך חייה? או האם הייתה זו רק הרפתקה טובה, שאמורה להסתיים? קיראו.