יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

'אפרסקים לאדוני הכומר' מאת ג'ואן האריס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


את הספר הזה רצוי לקרוא לאחר קריאה קודמת של הספר 'שוקולד' (שאותו היזכרתי בכתבתי 'שוקולד', ראו 'ספריית דימונה – בלוג סקירת ספרים'), שכן זהו ספר ההמשך. 

בספר 'שוקולד' שהוא ספר נפלא ושווה קריאה, מגיעה וויאן רושה עם בתה אנוק לכפר לאנסקנה שבדרום מערב צרפת. תושבי הכפר רדומים, כל אחד שקוע בבעיותיו, וגם בבעיות שכניו.  ויאן פותחת חנות שוקולד המעוררת תגובות נרגשות ומתלהבות מצד אחד. אך זועמות ומתנכלות מצד שני, בעיקר מצד כומר הכפר, פיליפ רנו. סערת החושים שמעוררת חנות השוקולד בקהילתו, מהווה מבחינתו סוג של איום וכפירה. ויאן רואה את הצבעים המקיפים את התושבים. מין סוג של הילה, שמאפיינת אותם, והיא מכינה שוקולד המתאים למה שהיא רואה. לאחר שהיא גורמת למהפכה בחייהם של בני המקום, אך עדיין חשה תחושות של בית מצד אחד, וזרות, מצד שני. היא עוזבת את המקום ביחד עם רו, צועני מ"עכברי הנהר", כפי שהם נקראים.

עתה, שמונה שנים מאוחר יותר, בספר 'אפרסקים לאדוני הכומר', היא מקבלת מכתב שכתבה ארמנד חברתה בעודה בחיים, תוך בקשה שנכדה לוק, יעביר לוויאן את המכתב רק כשימלאו לו עשרים ואחת שנים. במכתב רומזת ארמנד, שהכפר לאנסקנה זקוק לוויאן, ושהאפרסקים שעל העץ בחצרה זקוקים לקטיף.

ויאן לוקחת את שתי בנותיה, אנוק המתבגרת ורוזט הקטנה, ללאנסקנה, ובעודה מנסה להבין את השינויים שחלו בכפר, היא מתגוררת עם הבנות בביתה של ארמנד. קבוצה של אנשים ממוצא מוסלמי התיישבו מעבר לנהר בשכונת לה מארו. בהתחלה הם לבושים כרגיל, ואנשי הכפר חשדניים בהתחלה, אך מקבלים אותם. מי יותר, ומי פחות. אך אז מגיעה לשם אינס בינשרקי העטופה מכף רגל עד ראש בשחור, וכולן מתחילות להתלבש כמוה. אינס פותחת בית ספר לבנות במקום חנות השוקולטרי שהייתה בעבר של וויאן. אך מישהו שורף את המקום. 

בני המקום חושדים בכומר רנו, ומאשימים אותו בחוסר סובלנות דתית. ההגמון מנשל את הכומר רנו מתפקידו ומביא כומר צעיר במקומו. רנו מוצא עצמו מנודה מקהילתו, והוא נע בין הרצון לקום ולעזוב, לבין הצורך להישאר עם צאן מרעיתו "רוח אוטן הלבנה מביאה שיגעון, כך אומרים; רוח אוטן השחורה, תוהו ובוהו וייאוש. לא שאני מאמין בסיפורים האלה. אבל איכשהו הרוח השתנתה שוב, ובפעם הראשונה בחיי, אבי, אני מרגיש בקסמה האפל... בנקודה זאת קולה של הרוח מפתה מכול, הרוח שנודדת עם מטען קל בלבד, הרוח שפונה להיכן שמתחשק לה..." מי שדווקא מאמינות בו ומצדדות בחפותו הן ז'וזפין וויאן. 

מי באמת שרף את בית הספר המוסלמי לבנות? האם יצליח הכומר לטהר את שמו? ומה עומד מאחורי דמותם המסקרנת והמשפיעה של אינס בינשרקי ו"אחיה" היפה כרים? קיראו.


יום ראשון, 26 ביולי 2020

'הסוד האחרון של איימי סנואו' מאת טרייסי ריס מאנגלית: רחלי לביא

כתבה: ד"ר רותי קלמן



תינוקת בת־יומה מתגלה, עירומה וכחולה מקור בשלג, על ידי ילדה בת שמונה בשם אורליה למשפחת וונווי. השנה היא 1831. 

אורליה עוטפת את התינוקת הקפואה בגלימה שלה ומביאה אותה לביתה. האֵם, שעוד מנסה להתאושש מעוד הפלה לא מתוכננת, אינה מעוניינת לקבל את התינוקת הזרה לביתה. אך הילדה עומדת על דעתה, והתינוקת נשארת, בתנאי שהאֵם לא תראה אותה. היא מקבלת את השם איימי סנואו, ומבלה את רוב זמנה במטבח עם המבשלות, או עם אורליה, שנוהגת בה כחברה וכאחות, והשתיים אוהבות זו את זו אהבת נפש, שאינה ניתנת להפרדה.

האידיליה בין השתיים, שבאה כפיצוי על חוסר היחס של הוריה של אורליה, תתנפץ ברגע שמתגלה מחלת לב קשה אצל אורליה. היא יוצאת למסע טיולים ארוך בן שנה, שלאחריו, היא עוד מחזיקה מעמד 3 שנים ונפטרת.

איימי, שסעדה את חברתה בכל התקופה הקשה הזו, מבינה, שמיד לאחר ההלווייה היא חייבת לעזוב את בית וונווי. אך מרגע זה היא תגלה, כי את צעדיה הבאים תכתיב אורליה גם מעולם המתים. מעטפות עם כסף, ועם הוראות מסתוריות, מובילות את איימי סנואו למסע לגילוי כל הסודות, שאורליה לא יכלה לחשוף אותם, קודם לכן, בגלל משפחתה.

המכתבים שתמצא איימי בדרכה בסגנון "מצא את המטמון", מלאי רמזים, שרק איימי יכולה להבין, בהכירה את אורליה יותר מכל אחד אחר. תוואי הדרך פותח בפני איימי עולמות שלא הכירה, שכן מעולם לא יצאה מתחומי כפר הולדתה. היא לומדת להסתדר לבד, בעזרת אנשים טובים באמצע הדרך, לעלות על רכבת בפעם הראשונה, להתאכסן בבית מלון, בבתים של חבריה של אורליה, להיחשף לזרים, להכיר משפחות מלאות אהבה וחום, לחוות נשפים, ולזכות במחזרים.

ובמסע הזה, כשהיא נפתחת לעולם, ולומדת להכיר את עצמה ואת הטבע האנושי על כל צדדיו, מסבירה לה גב' ריברתורפ את כוונתה של אורליה: "אורליה ידעה שהיא שללה ממך אפשרויות בכך שהשאירה אותך לצדה. כל זה שונה כעת. את יכולה לבחור מה שתרצי." ובכל זאת עדיין אין היא יכולה לעשות כרצונה. שכן, בנאמנותה הרבה לחברתה המתה, היא עדיין ממלאת את הוראותיה של אורליה. בכל פעם במקום אחר. 

כשהיא מתקשה לעזוב את בית משפחת ויסטר החמה והאוהבת, שעטפה אותה בחום והעניקה לה תחושה של בית, אומרת לה הסבתא של המשפחה: "החיים הם שינוי, איימי, והמקום הזה משתנה כמו כל דבר אחר... טוויקנהם שאת אוהבת היום תהיה שונה בעוד שנה ובעוד עשר שנים ובעוד עשרים שנה. אנחנו לא יכולים להיאחז בדברים. הזמן הוא כמו נהר. הוא נושא אותנו, ומהר מכפי שהיינו רוצים, בדרך כלל."

המסע הזה של איימי סנואו, בעקבות הנחיותיה של אורליה, נושא אותה כמו נהר, אל סודותיה של חברתה, אל גילוי עצמה, אל גילוי מהמורות החיים וטובם, ואל האפשרויות שלה לבחור את חייה מעתה והלאה.


יום רביעי, 15 ביולי 2020

'תעלול' מאת דומניקו סטרנונה מאיטלקית: שירלי פינצי לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן



מאייר זקן תושב מילנו, נקרא על ידי בתו, לשמור על נכדו בן הארבע בנאפולי, עיר הולדתו, שכן בתו ובעלה צריכים לנסוע לכנס שבו שניהם אמורים להרצות.


הוא מעולם לא שמר קודם על הילד, והוא גם בקושי ביקר את המשפחה קודם לכן. למעשה הפעם האחרונה שהוא ראה את נכדו, היה כשהילד היה בן שנתיים.


והנה משימה, שהוא מגיע אליה בעל כורחו. משימה שמכריחה אותו להתעמת עם שדי ילדותו בנאפולי המאפיונרית, עם פחדי ילדות, ועם ילד קטן ונבון, שחונך להיות עצמאי ולהפעיל כל דבר בבית. 


הסיטואציה, החדשה עבורו, תחייב את הזקן לבדוק מחדש את את מקומו: בתא המשפחתי. מה עליו לעשות כשבני הזוג הצעירים מעמידים אותו כשופט ביניהם. מה זה אומר להיות סבא. מה הוא באמת מקומה של האמנות בחייו, והאם החשיבות שלה בחייו, אכן נכונה. מה הוא - כן, ומה הוא - לא.


כדי להעסיק את נכדו, בזמן שהוא עובד על איורים לספר עבור הוצאה לאור, הוא נותן לילד לצייר בסמוך. כבר זמן מה שהוא מנסה לאייר את אותם האיורים, והוא לא מרוצה מהתוצאה ומעצמו. 


אבל כשהוא מניח לניסיונותיו, והוא מביט בסופו של דבר על ציורו של הנכד, שצייר אותו – הוא המום מהכישרון, אפילו מקנא. כי הילד בתחילת חייו, והוא כבר בסופם, אולי מבלי שהשיג את המטרות שהציב לעצמו בחייו:  "לקחתי ממנו את הדף ובחנתי אותו. הרגשתי כאילו ספגתי דחיפה עזה שהעיפה אותי ממרכז העולם לשוליו... הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי. הגבתי בהתערבות, תיקנתי משהו. הילד כמעט צעק בהתלהבות: "יופי סבא, ככה יפה יותר." ברגע שהגיעו אליי המילים "ככה יפה יותר", סובבתי החוצה את החוד השחור של העיפרון, כאילו היה בכוחו לפגוע לא בדף אלא במריו. הסטתי את מבטי, הקווים והצבעים הרעילו אותי. אמרתי בשקט: "כן, עשינו עבודה טובה היום." בשלב הזה מציע הסב, שכל אחד יחתום על הציור של השני, כאילו בזה הוא רוצה לנכס לעצמו את הכישרון של הילד. הנכד מתלהב מהרעיון, אבל כשהסב רוצה לחתום על הציור של מריו בצבע אדום, הילד אומר לו שיחתום בירוק כי זה מתאים יותר. 


"הוא צדק. הירוק התאים יותר לצבעים האחרים. אבל בינתיים נעצה ההשפלה שיפוד בנפשי. הרגש הזה היה בלתי נסבל בעיניי, וכדי להשתחרר ממנו קראתי: עכשיו, כשהמשחק נגמר, נהרוס הכול... לקחתי אחד מהם (את הציור של עצמו – ר.ק) וקרעתי אותו לאלפי חתיכות. "תעלול?" שאל בשקט. "תעלול." הוא פלט צווחה גבוהה ועזר לקרוע את כל העבודה שלי..."


כשהם משחקים ב"תעלול" הם בעצם פורקים את כל התקנות והמוסכמות. כי כשמשהו לא עובד כמו שצריך, ביחסים, בהכרה, צריך לעשות שינוי, צריך לחשוב מחוץ לקופסה, צריך לעבור על חוקים לא כתובים, כדי להתחיל מחדש. נכון יותר.


בשלב מסויים, ייקח הילד הקטן את הרעיון הזה, צעד אחד רחוק מדי. התעלול שלו, יוציא את הסב משליטה, אבל יגרום לו גם להביט פנימה אל תוך עצמו, ולבחון דברים מחדש.


יום רביעי, 8 ביולי 2020

'כוכב בודד' מאת פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן



591 ע' ונותרתי חסרת נשימה. איך היא יכולה בכל פעם לעשות לי את זה? לגרום לי לחכות לרגע שבו תהיה הפסקת פרסומות בטלוויזיה; לנצל כמה דקות לפני ההליכה לעבודה; לסיים את היום, רגע לפני השינה, עם עוד כמה שורות. כזאת היא, פאולינה סימונס, שיודעת למלא את הרומן שלה בדמויות מלאות, דיאלוגים עמוקים, מבטים רבי משמעות, קפיצות על פני הגלובוס ואהבות גדולות.


קלואי דוויין היא הדמות הראשית ברומן "הכוכב הבודד". קלואי נמצאת בנקודת הזמן שבין סיום בית הספר התיכון ותחילת המשך לימודיה. היא תלמידה מבריקה וכל האפשרויות למוסדות האיכותיים להשכלה גבוהה פתוחים בפניה. צמודים אליה עוד מתקופת הילדות, חברתה האנה, ששונה ממנה מאד באופייה, ושני אחים: בלייק, שהוא בן הזוג של האנה, ומייסון, שהוא בן הזוג של קלואי.


כבר מהתרשמות ראשונה, ניתן להבחין, שהרביעייה הזו מתפקדת יותר כאחים ואחיות, ושהדבק שמשאיר אותם יחד, הוא היותם יחד באופן טבעי מילדות ועד בגרות. עתה, כשהם עומדים להתחיל בדרך חיים חדשה, עם סיום התיכון, מתכוונים האחים לפתוח עסק, והבנות, אמורות להתחיל ללמוד באוניברסיטה במיין, אחרי שתצאנה לטיול בברצלונה. טיול שהן חולמות עליו כבר שנים.


האחים מחליטים שהם מצטרפים לנסיעה לברצלונה, אבל מסתבר שלכולם עוד חסר כסף למימון הנסיעה. מי שמתגייסת לעזרתם, תוך תנאים מחמירים, היא סבתה של קלואי, מודי: "יש לכם שלושה סעיפים ברשימת המשימות. לייפאיה בשביל אבא ואמא שלך, ריגה בשביל המשפחה שלי, ופרחים בטרבלינקה בשבילי. אם תעשו את הדברים האלה, אני אשלם בעד הנסיעה שלכם."


כשקלואי מביעה התנגדות למסלול המורחב, ומנסה להתעקש רק על ברצלונה, אומרת הסבתא "זה לא משא ומתן. זאת הצעה. קבלי אותה או אל תקבלי. את רוצה לברצלונה? טוב. תצטרכי להגיע לשם דרך המולדת שלי. ודרך פולין. לברצלונה דרך טרבלינקה." הילדה כבר בת שמונה עשרה, אומרת מודי להוריה של קלואי, והיא צריכה לפחות לנסות לחפש תשובה לשאלה המהותית העומדת בפניה והיא, איזו משמעות יש לקיום הזמני שלה בעולם האינסופי הזה. "ומה דעתך לבדוק, למשך חמש דקות, את מקומך בעולם" היא אומרת לקלואי "מה זה אומר לחיות? מה זה אומר למות?"


רביעיית הצעירים יוצאת לדרך. חוסר הניסיון שלהם בדרכים בולט לעין. השהות הממושכת זה עם זה, מוציאה את כל השדים מריבצם. כל אחד והסודות שלו, שיילכו וייחשפו במהלך העלילה.


מי שייכנס לעולמם, ולא כגלגל חמישי, הוא ג'וני ריינבו. בחור, בערך בגילם, אבל עם ניסיון עשיר הרבה יותר, בהוויות העולם, ובעיקר למוד סבל וצורך בהישרדות. 


ג'וני, הוא בחור שגדל פרא. מלא בכישרונות, ובעל אבחנה דקה בקריאת אנשים. מבט אחד, מהצד, ברביעיית הצעירים מספיקה לו כדי לאבחן את היחסים הלא־נכונים ביניהם, את אופיים, ואת משיכתו המיידית לקלואי. למחייתו, עובד ג'וני כמדריך תיירים, בעיקר במחנות המוות. בנוסף, הוא שר ברחוב עם גיטרה. קולו מדהים ויוצא דופן, וקלואי נשבֵּית, אך לא רק מקולו:


"היה משהו בג'וני ריינבו שחדר לליבה גם בעצב וגם בשמחה, והפריד בינה ובין המקום שממנו באה. היא לא ידעה מהו הדבר הזה. חיוכו הידידותי, פניו השדוניות, שערו המשוך אחורה, הזיפים הכהים, מראהו הצעיר ועם זאת הבוגר, רוח הנעורים שמילאה אותו, אף שעבר כל כך הרבה, עיניו השקטות המלאות איזה ידע על־טבעי אפל, כל אלה טילטלו אותה והפחידו אותה".


בהמשך יעמדו למבחן כל היחסים של כל החמישייה, וכמו כן תישאל קלואי את עצמה את השאלה שהציבה בפניה סבתא מודי קודם לכן. חוויית קריאה מובטחת. קיראו.


יום חמישי, 2 ביולי 2020

'לוכד הטיגריסים' פאולינה סימונס מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אמרת "פאולינה סימונס" אמרת "של הביוקר", כמו שאומרים בשפת הרחוב, כשמדברים על איכות ועל סטייל.


כזאת היא כתיבתה של סימונס, שבכל פעם שאקח ספר שלה לידיים, אדע שאני הולכת להעביר זמן טוב באמת. להכיר דמויות חדשות ואמינות, ועולם חדש ומעניין. כטוב ליבה בכתיבת הרומן. כטוב ליבי – בקריאתו. 

ג'וליאן קרוז הוא בחור צעיר ומשכיל המתמחה בעיקר בתחום של דרמה אנגלית. יש לו טור יומי של "מר כל יודע" עם עצות ליומיום לעיתון, יש לו חבר טוב בשם אשטון, ויש לו כבר שלוש שנים בת זוג בשם גוון. ביחד עם חבריו, נוהג ג'וליאן לבקר לעיתים תכופות בתיאטראות, לצפות במחזות, כשלאחריהם, הם יושבים ומדברים עליהם, מנתחים את המחזה, את המשחק של השחקנים ואת הטקסטים. הם אוהבים לצאת יחד למסעדות וליהנות מהחיים הטובים.

באחת הפעמים האלו, טסו ג'וליאן וגוון, אשטון ובת זוגו, ריילי, לניו יורק מלוס אנג'לס, לראות את "המצאת האהבה'. מחזה של טום סטופארד שהועלה בברודווי. שום דבר לא הכין את ג'וליאן לאותו הרגע, שבו ראה את השחקנית שהחליפה את ניקול קידמן. "היא היתה מדהימה על אף גילה הצעיר והתפקיד שגילמה... היא הביאה לבמה עצב והידור, פיקחות, כאב וזעם. היא הביאה הכול. שום דבר לא נשאר מאחורי הקלעים. כל מה שהיה בה התגלה לעיני ג'וליאן." גוון, חברתו, משמיצה את משחקה של המחליפה, וג'וליאן מגלה שזה מפריע לו. הוא מאפשר לאחרים, להפריד בינו לבין בת זוגו בדרכם החוצה, כש"הד קולה של השחקנית המשיך להצטלצל באוזניו ולהלום בחזהו. אם כך, אני מתה. טוב; האהבה היא כמו קרח בידי ילדים..." ג'וליאן ניגש להחתים אותה על התוכנייה, והיא חותמת את שמה , ג'וזפין קולינס. לכאורה בזאת נגמר הקשר.

אך כעבור מספר שבועות נתקל בה ג'וליאן בחנות ספרים... הוא נבוך היא מקנטרת. הוא נשאר ללא מילים, אך מנצל הזדמנות ונחלץ לעזרתה להגיע לאודישנים. כעבור יום מאותה הפגישה, הוא נפרד מגוון ההמומה, כשעתה ברור לו שמצא את האחת והיחידה. הפגישה הקצרה הופכת ליום שלם, לשבועות, לכל עולמו. אבל העולם הזה מתנתץ ברגע אחד, שממנו ג'וליאן אינו חוזר לעצמו. הוא מתדרדר ומתמכר לתרופה מסוכנת, שרק בעזרתה הוא מצליח לראות את ג'וזפין בחלום.

חבריו, ובעיקר אשטון מנסים כמובן להוציא אותו מתהומות הייאוש, אך אינם מצליחים. השינוי מגיע בדמות דווי, איש קטן ממוצא וייטנאמי, העובד כטבח במטבחון וייטנאמי קטן. האיש הוא שמאן, שמאפשר לו לראות לא רק את העולם הזה, אלא מה שמעבר לו. אבל לשם כך, הוא מכריח אותו, קודם כל, לטפל בעצמו ולהתחיל להשתפר פיזית ונפשית. כמי שמשתייך לדורות שלמים של לוכדי טיגריסים, לכידה כאמנות, כדרך ללמוד על עצמך דרך הטיגריס, הוא מראה לג'וליאן את הדרך באמצעות הטיגריס. 

דווי מכין את ג'וליאן למסע שהוא לא אמור לחזור ממנו. ג'וליאן מוכן לצאת לשם, בתמורה למפגש מחודש עם ג'וזפין אהובתו. הוא יעבוד קשה כדי לממש זאת, והוא מצליח. אבל בזאת כנראה שלא תם הסיפור על ג'וליאן וג'וזפין. וג'וליאן ממשיך לשאול את עצמו שאלות, כמו זו ששמה פאולינה סימונס בפיו של השאמן הוויטנאמי, דווי: "השאלה שלפניך היא שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לענות עליה לעצמו. אתה, אני, אשטון, ג'וזפין. כל אחד מאיתנו הוא שומר נפשו שלו. על מה אתה מוכן לוותר כדי לחיות כפי שאתה רוצה? מה אתה מוכן להקריב כדי להשיג את זה? ואם תיכשל? כי גם זאת אחת האפשרויות שיש לך. שתהיה מוכן להקריב הכול ולא להשיג שום דבר. תוכל לחיות עם זה?"

אני כבר מחכה לעוד שני ספרים שישלימו את הטרילוגיה המופלאה והמרתקת הזו של סימונס. בינתיים, ממליצה גם לכם לקרוא את 'לוכד הטיגריסים'. 






יום שלישי, 23 ביוני 2020

'הקורא של ז'ול ורן' מאת אלמודנה גרנדס מספרדית: אינס ולר

כתבה: ד"ר רותי קלמן



שמונה שנים לאחר הסיום הרשמי של מלחמת האזרחים בספרד, עדיין מורגשים הֵדֶיהָ בכפרים שבאנדלוסיה. כך גם בכפר פואנסנטה דל מרטוס, שבו מתרחשת העלילה. אנשי הגרילה מסתתרים על ההר מפני הגווארדיה סיביל, המשטרה הפדרלית, ואנשי הכפר חצויים בדיעותיהם. לעיתים – מתוך פחד, יותר מאשר מטעמים אידיאולוגיים.


נינו בן התשע, גדֵל בתוך מטה המשטרה, שכן אביו שוטר. שוטר שנקרע בין מה שהלב מרגיש, לבין תפקידו, תפקיד שהוא ממלא בעל כורחו, כדי לפרנס את המשפחה בכבוד, ולהרחיקם מסכנה, האורבת בכל פינה. את קשיי ליבו, והקרעים שבנשמתו, הוא מספר רק בלילה, למרסדס אשתו, אמו של נינו, שמעבר לקירות הדקים, שומע גם־כן את השיחות של הוריו, וגם את בכיו ושברו של האב.


נינו הוא ילד נבון מאד, חד ראייה ומבין. מעבר לקירות חדר השינה שלו, בדירה שבתוך מטה המשטרה, הוא גם שומע את חקירות השוטרים, את הצעקות והבכי של האסירים. נוגע ללב, ניסיונו לגונן על אחותו הקטנה כשהיא נבהלת מאותם הרעשים "הקירות של בית-המטה לא ידעו לשמור סודות... קירותיו הדקים, מכוסי הנקבוביות, ספגו את הצעקות, מחאות חריפות חסרות תועלת, את רעש החבטות שנשמע כשגופי העצורים הוטחו אל הפינות... ואז שמעתי רעש אחר, קל, מתוק ובכל זאת עוד יותר נורא, הרעש שהשמיעו רגליה של אחותי פֶּפָּה כשצעדה על המרצפות. מה קורה, נינו? מה הם עושים? מה זה? אני לא יכולה לישון. הדמעות רעדו בקולה הדק, המבוהל, ועוררו בי קול בוגר, זה כלום, פֶּפָּה, רק סרט, הקול שלי נשמע עוד יותר משכנע כששיקרתי, הם שמו סרט... בואי, את רוצה שנשיר? אחותי בכתה ואני המשכתי לשמוע הכול, להבין הכול,... הארנבות רצות בים, הן רצות בים, הסרדינים על ההר... עד שאחותי נרדמה, צמודה אלי, חבוקה לגופי כמו ניצול שאוחז קרש הצלה, אבל אני עוד המשכתי לשיר בלחש את השיר הארוך ביותר שידעתי..."


בסתר ליבו מזדהה נינו עם אנשי ההר, הגרילה, ועם סנסרו הגיבור שלהם, שגם כשהוא מת, מישהו אחר הופך לסנסרו, כי מדובר בסמל, ולא בבן אדם מסויים. אבל כשמגיע המצב לידי עימות בין אנשי ההר לגווארדיה סיביל, אוספות האמהות במהירות את ילדיהן ומסתגרות, והילד נקרע בין נאמנותו ואהבתו לאביו, השוטר, איש הגווארדיה סיביל, לבין אנשי ההר.


מי שעוזר לו לעבור את התקופה הקשה והמתוחה הזו בכפר, הוא זר מסתורי, בן 30, שמגיע לאיזור ומכונה פפה הפורטוגזי. נינו נפעם מאורח חייו של הרווק המתבודד, ומבין, שמה שהוא מרגיש, אינו איזו הערצה כמו לאליל נוער "אני לא רציתי רק להידמות לו אלא להיות הוא ממש, לעזוב את החיים שלי כדי לעבור לחיות את החיים שלו, להתגורר בטחנה הישנה, לגהץ את הבגדים בזמן שישנתי עליהם, להעביר את הימים תחת קרני השמש ובלי חולצה, לחייך בשן חצויה, ושלא יהיה לי צורך אפילו לשאול את עצמי מאיפה היכולות שלי להקסים אנשים, לדובב אותם להנאתי ולהצליח לעורר בהם אמון, אפילו באלה שחשדו בצל של עצמם".


עוד דמות שמשמשת לו כדוגמא ומופת היא דונה אלנה המשכילה, שביתה עמוס בספרים. נינו נשלח אליה ללמוד כתבנות, ואחר כך שפות. אבל מֵעַל לַכֹּל, הוא גומע בשקיקה את כל ספרי ז'ול ורן שעל מדף הספרים שלה.


הקריאה בספריו של ז'ול ורן מוסיפה לו הבנה לגבי המציאות הסבוכה שמסביבו. כשהוא רואה את פפה הפורטוגזי מתלחש עם אביו, ושניהם יוצאים בהבעה רצינית מאד, הוא מפעיל את הידע שצבר מהקריאה "הודות לוורן הבנתי את הדברים טוב יותר, בדרך צבעונית, עוצמתית ומפורטת מהרגיל, הודות לנקודת מבטו הנבונה והפיקחית שבעזרתה הצלחתי לעקוב באותה קפדנות אחרי התהפוכות והסערות שכל כך ריגשו אותו... הספרים של ז'ול ורן, עוזרים לנער להחזיק מעמד גם בתוך בית המשטרה, ובתוך המציאות המאיימת שמסביבו. "המתים מנייר לא הותירו אלמנות, וגם לא יתומים שיבכו מעבר לשתי שורות, לכן אהבתי את הספרים האלה..."


אלמודנה גרנדס, מצליחה לפרוש לפנינו, דרך עיניו של נינו הצעיר, שמתבגר מוקדם מדי, את שׁוּלֶיהָ ונספחיה של מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה שם, ושאת הצלקות שהותירה אחריה, אי אפשר למחות עד היום מלב העם הספרדי.


יום שלישי, 16 ביוני 2020

'איך זה קרה?' מאת מייקל קוריטה תרגום: ירון פריד

כתבה: ד"ר רותי קלמן



"איך זה קרה?" שואל את עצמו קורא הספר לאורך כמעט 352 עמודי הספר. גם רוב בארט, חוקר האף בי איי, שנשלח לעיירת הולדתו, פורט הופ, שבמדינת מיין, שואל אותה השאלה, ובכל פעם שהוא חושב שהגיע לאמת, מתגלה משהו שמשנה את נקודת המבט.


רוב נשלח לעיירה לחקור את מקרה ההיעלמות של ג'קי, בתו היחידה והאהובה של הווארד פלטייר, ואת היעלמות אהובה, איאן קלי. וכמו תמיד בעלילת מתח, שבה מעורבים רצח, סמים ואלכוהול, מנסים הרעים להערים ולהתל בטובים, וכל הדרכים לכך כשרות.


העדה המרכזית, היא בחורה צעירה וקטנטונת בשם קימברלי (קימי) קרפו, שגדלה בלא הורים וילדה בת, אותה מגדלת סבתה. קימי ידועה לא רק בהסתבכויותיה עם סמים ואלכוהול, אלא אף בסיפורים הרבים שהיא מספרת, שגורמים לכך, שתושבי פורט הופ כבר לא מאמינים לאף מילה שלה. לכן, כשהיא מספרת בהודאתה לרוב בארט, על מתיאס קֶרֶב, שבארט מכיר אותו מילדותו, תושבי המקום לא ממש מאמינים. מתיאס, לפי סיפורה של קימי, הזמין אותה ואת קאס חברתה לבלות עם סמים, אלכוהול ושחייה באגם, ליד אחד הבתים שהוא אחראי לתיחזוקם. קימי לא רצתה לקחת סמים, כי ניסתה להיגמל, אבל קאס דווקא התלהבה וקימי נכנעת. "אז אני כאילו רציתי להיגמל, כמו שאמרתי, אבל אם קאס ומתיאס היו עוזבים ביחד, הייתי נשארת לבד, לא ככה? רק אני וכמה בירות עלובות בשישי בערב. מי רוצה דבר כזה? אז אני כאילו... טוב. אתה יודע איך זה הולך, נכנעתי...


והן נסעו איתו לבית. אבל אחרי שהשתכרו וקאס ומתיאס לקחו סמים, הם חוזרים לאוטו, וכשהם עוברים ליד בית הקברות הישן, מתיאס דורס את ג'קי שעומדת על הדרך, ויורה באיאן כשנראה כאילו במקרה נפלט לו כדור. לאחר מכן, מספרת קימברלי, מכריח מתיאס את קאס ואותה, לעזור לו לזרוק את הגופות לאגם. לאחר שהם מטביעים את הגופות באגם, הם נוסעים. הבנות בהלם, ומתיאס מחלק להן הוראות בדרך כיצד לנקות את בגדיהן וכל מה שנגעו בו, ומאיים עליהן שיהרוג אותן אם הן תספרנה למישהו, ושהוא יידע על-כך מיד.


כשתוכן הודאתה של קימי נפוץ בעירה, מתקשים רוב התושבים לקבל את דבריה, בעיקר משום שהיא ידועה כשקרנית, ואילו מתיאס ידוע כבחור צעיר ישר, מוכשר ואחראי, שלא נוגע בסמים ואלכוהול. כעבור יומיים מהמקרה, נמצאת קאס ללא רוח חיים.


רוב בארט, החוקר של האף בי איי, מומחה להודאות של נחקרים. הוא יכול לדעת כמעט בוודאות, כשהנחקר משקר. הוא יודע שקימי לא משקרת, ולמרות שהוא בדעת מיעוט, הוא מצליח לשכנע את המשטרה לשלוח צוללנים לאגם, כדי למצוא את הגופות. אבל הגופות לא נמצאות. קימי, שלא התאוששה מהמקרה, נתפסת על מהירות, עם אלכוהול וכדורים לידה, ונראה לשוטרים, שהיא ביקשה להיעצר. היא מצפה לשמוע מבארט שהסיפור נגמר, שהגופות נמצאו ושמתיאס נעצר. אבל לחרדתה בארט מספר לה שלא מצאו אותן באגם. הוא מאשים אותה בשקרים, אבל היא מתעקשת בפני בארט, שהיא סיפרה רק את האמת. האם זו באמת האמת? הדרך להוכחה עוברת דרך התנכלויות רבות, מכשולים רבים וסכנת חיים. מותח.