יום ראשון, 11 במאי 2014

האי של עיוורי הצבעים / ד"ר רותי קלמן


תארו לכם שאתם חיים בעולם של גווני אפור. השמש באפור, השמיים באפור, הפרחים בגוונים של אפור כהה עד בהיר,  הבית, הגינה, התפאורה בהצגה, הכל כמו בסרט של פעם. נכון שזה נשמע נורא?
הסטטיסטיקה מצביעה על כך, שאחד מבין עשרים גברים הוא עיוור צבעים חלקי, כלומר, הוא מתקשה להבדיל בין אדום לירוק למשל. אצל נשים התופעה נדירה עוד יותר. כנראה שלקבוצה הזו שייך גם שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, הנוהג ללבוש תמיד שחור כדי לא לטעות וללבוש משהו שיזעזע את המביטים בו. אבל עיוורון צבעים מוחלט, כפי שתיארתי בתחילה. עיוורון שבו קשת הצבעים מתרחשת בין השחור והלבן בלבד, זוהי מחלה שנקראת אכרומטופסיה, והיא קורית אחת ל-30 או 40 אלף איש בלבד. כלומר, בהחלט נדירה.

למרות נדירותה, אנו מוצאים בשני איים של מיקרונזיה, ריבוי מקרים של תופעה זו. הספר "האי של עיוורי הצבעים" נכתב על-ידי אוליבר סאקס, נוירולוג שחקר נושא זה בין שאר נושאי המחקר שלו (וכבר כתבתי על ספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע"). סאקס מתמקד בחלקו הראשון של הספר, בתופעה של עיוורון צבעים כפי שהוא חווה אותה בביקורו באיים, פוהנפיי ופינגלאפ. למסע הזה הוא יוצא עם חוקר נורבגי בשם קנוט נורדבי, שהתמקד במחקרו בעיוורי צבעים, והוא עיוור צבעים בעצמו. ואליהם הצטרף גם רופא עיניים בשם רוברט (בוב) וסרמן.

קנוט, שלא הכיר הרבה שחווים את  התופעה כמוהו, התלהב לפגוש קבוצה כל כך גדולה, שיש לה אותה התופעה. הם מסתנוורים מהשמש, ולכן ממצמצים בעיניהם כל הזמן. קנוט נוהג להשתמש בשני זוגות של משקפי שמש, כדי להתגבר על כך, ולאי הוא מביא כמויות של משקפי שמש, וגם משקפת. כי תופעה נוספת היא חוסר ראיית פרטים קטנים. בחדר אפלולי הם רואים טוב יותר מאנשים בעלי ראייה נורמלית, וכשאוליבר עשה להם מבחן צבעים עם חוטי צמר צבעוניים, הם חילקו את חוטי הצמר לפי הבהיקות שלהם, ולא על בסיס צבע. כך שצהוב וכחול בהיר היו עשויים להיכלל בקבוצה אחת עם לבן, ואילו אדומים וירוקים כהים יכלו להיכלל עם שחור.

ודאי נתקלתם פעם בלוחות שעשויים נקודות צבעוניות ובהן מספרים או צורות. לוחות אלה נקראים פסוודו-איזוכרומטים של אישיהארה, והם מאפשרים איבחון של עיוורון צבעים, מכיוון שהמספרים והצורות מופיעים בצורת נקודות צבעוניות ואם מישהו עיוור צבעים הוא אינו יכול לראות את ההבדל.
לרוב, המספרים והצורות נבדלים רק בצבע, ולא בדירוגים של בהיקות, מהנקודות המקיפות אותן. אבל באופן פרדוקסלי, כמה מהלוחות האלה, אינם ניתנים לראייה בעיניים נורמליות, אלא רק בעיניים אכרומטופיות. באלה יש נקודות שהן זהות בצבע, אך נבדלות מעט בבהיקותן. בשלב זה מצא את עצמו אוליבר סאקס, המספר שבדק אותם, בעמדת מיעוט, כשהילדים מתלהבים מכך, שהם יכולים לראות מה שהוא לא יכול לראות בעיניו הרגילות.
בפוהנפיי, בכל כיתה בבית הספר המקומי, מתוך 20 -30 ילד, לפחות 2 -3 הם אכרומטופים, ואם הם לא יושבים בשורה הראשונה, הם פשוט לא רואים את מה שכתוב על הלוח. מסתבר שילדים כאלה, לא רוצים להרגיש שונים, ולכן הם סיגלו לעצמם זיכרון טוב, ונעזרו בתשובות של ילדים אחרים.

המונח "מאסקון" שמשמעותו "לא לראות", נטבע כדי לתאר את המצב המוזר של אי-אבחנה בין צבעים, כשכל יתר התיפקוד הוא רגיל לגמרי. החוקרים הסבירו לתושבי האיים הללו, שהמאסקון אינו מתקדם, והוא משפיע רק על הראייה, ושבעזרת עזרים אופטיים פשוטים כגון משקפי שמש כהים, מגיני עינים, זכוכיות מגדילות ומשקפות, מתאפשרת קריאה וראיית מרחק, שהיא בלתי אפשרית עבורם כיום. הם יכולים ללמוד בבית, ספר, לחיות, לנסוע ולעבוד באופן דומה מאד לכל אחד אחר. דווקא בלילה הם רואים בבהירות גדולה מאשר אנשים רגילים, ולכן הם טובים בדיג לילי. המשלחת עברה חווית לילה כזו, וזו הייתה חוויה עצומה לקנוט, חבר המשלחת, שאף הוא, כאמור, עיוור צבעים. בערב האחרון לשהותם באיי מיקרונזיה, הוא נשאל מה נחרת בזכרונו יותר מכול, והוא ענה: "הדיג הלילי בפינגלאפ... נוף העננים על האופק, השמים הבהירים, האור היורד והחשכה המעמיקה, הגלים הכמעט מאירים בשוניות האלמוגים, הכוכבים המרהיבים ושביל החלב, והדגים המעופפים המבריקים המתרוממים מעל המים באור הפנסים... לא תהיה לי שום בעיה לעקוב אחרי הדגים ולצוד אותם – אולי נולדתי להיות דייג לילי!" (ע' 81). תראו איזה תיאור יפה ואיזו הנאה של מי שאינו יכול לראות אף צבע. האם עדיין זה נשמע כל כך נורא?
עם זאת, מכיוון שקנוט הוא אכרומטופ יחיד במקומו, יש בו איזו תחושה של בדידות, מה שלא כן באיים הללו, שבהם היוצא דופן אצלנו, הוא השכיח במקומותיהם. אין הם מרגישים בודדים, או מוזנחים. כי הם רבים, כי התופעה ידועה לכולם, וכולם מתחשבים בהם ותומכים.
כדי להקל על מאות עיורי הצבעים ברחבי העולם, שהם כן בודדים בסביבתם, יצרה עיתונאית אכרומטופית בשם פרנסיס פוטרמן, רשת אינטרנטית עולמית של עיוורי צבעים, כדי לאפשר תקשורת ביניהם, כדי שיוכלו להתחלק בחוויות, לקבל עצות, ולדעת שהם לא יחידים, ושאפשר ליהנות מיופיו של העולם גם כך.