שרלוק הולמס / ד"ר רותי קלמן

המלצה על ספר 

זה שעות אחדות ישב הולמס בדממה... "נו, ווטסון," אמר לפתע. "אני מבין שאינך מתכוון להשקיע במניות של דרום אפריקה?" נרתעתי לאחור בפליאה. אף שהייתי מודע לכישרונותיו המוזרים של הולמס, הרי החדירה הפתאומית הזאת למחשבותיי הטמירות ביותר היתה בלתי ניתנת לכל הסבר. "כיצד, לעזאזל, ידעת זאת?" שאלתי. הוא הסתובב לאחור בכיסאו, מבחנה מעלה אדים בידו ונצנוץ משועשע בעיניו הקבועות עמוק בחוריהן. "עליך להודות, ווטסון, שהופתעת לחלוטין," אמר. "אכן, הופתעתי." "הייתי צריך להחתים אותך על הודאה כתובה ברוח זו." "למה?" "משום שבעוד חמש דקות תאמר שהדבר פשוט עד כדי גיחוך", "אני בטוח שלא אומר זאת." "אתה מבין, ווטסון יקירי" – הוא הציב את המבחנה שהחזיק בתוך כן המבחנות והחל להרצות באוזני כמו היה מורה הפונה אל כיתתו – "אין כל קושי מיוחד לבנות שרשרת של היקשים, שכל אחד מהם מתבסס על קודמו, וכל אחד כשלעצמו פשוט ביותר. אם מעלימים, לאחר שבונים שרשרת כזאת, את כל ההיקשים המרכזיים, ומציגים בפני השומע רק את נקודת ההתחלה ואת המסקנה, או-אז ניתן ליצור רושם מדהים, אף כי מלאכותי ומזויף מעיקרו. עכשיו אם נבחן את השקע שבין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך, לא נתקשה להגיע למסקנה הברורה שאינך מתכוון להשקיע את ההון הקטן העומד לרשותך במכרות הזהב." "איני רואה כל קשר בין השניים." "קרוב לוודאי שלא, אך עד מהרה אוכל להראות לך את הקשר ההדוק ביניהם. הנה החוליות החסרות בשרשרת פשוטה זו: א' כאשר שבת אמש מן המועדון הבחנתי בסימני גיר בין אצבע ידך השמאלית לבין אגודלך. ב' אתה מורח מקום זה בגיר כאשר אתה משחק ביליארד, כדי לייצב את מקל הביליארד. ג', לעולם אינך משחק ביליארד אלא עם תרסטון. ד' לפני ארבעה חודשים סיפרת לי כי לתרסטון יש אופציה, העומדת לפקוע בעוד חודש, לרכישת רכוש מסוים בדרום אפריקה, וכי הביע את רצונו שתשתתף עמו ברכישה. ה' פנקס ההמחאות שלך נעול במגירה שלי, אך אתה לא ביקשת ממני את המפתח. ו' מכאן, שאינך מתכוון להשקיע את כספך באופן זה." "זה פשוט עד כדי גיחוך!" קראתי..."

קטע זה, הפותח את הפרק "הרפתקת הדמויות המרקדות" הלקוח מכרך ב' של כל הסיפורים מאת ארתור קונן דויל, הוא דוגמא מובהקת לדרך שבה מתנהלים שרלוק הולמס, הבלש האולטימטיבי וידידו הטוב המתגורר עימו, דוקטור ג'ון ה' ווטסון. הולמס מצטייר בעיני הקורא כמי שרואה הכל: מה שקיים ומה שלא, מה שנאמר ומה שבין המלים, מה שהיה ומה שיהיה. לעומתו, מצטייר הידיד הרופא ווטסון, כמי שמאפיין את הקורא הממוצע. הוא רואה לפניו רק חלק מהעובדות, וצריך את ראייתו המיוחדת של ידידו הבלש, כדי לראות גם את מה שלא ברור מאליו לרוב הקוראים. מי מבינינו, שכן מצליח להקדים בראייתו את ווטסון, ולעיתים רחוקות אף את הולמס, יכול להתנפח מגאווה על הבחנתו זו. ואולי זה סוד הקסם של ספרי הבלשים. הניסיון שלנו כקוראים לחפש ביחד עם הגיבורים את האמת, את הרוצח, את המניע ואת אותו חפץ מסתורי שנעלם.

 הנה עוד אחת מאימרותיו המוכרות ביותר של הולמס: "לאחר שאתה מסלק מן התמונה את כל מה שאינו אפשרי, הרי מה שנשאר ויהיה בלתי סביר ככל שיהיה – מוכרח להיות האמת".

לפני מספר ימים העברנו שעת סיפור לילדי כיתות א-ב מבתי הספר: נווה עמרם ויצחק שדה. במהלך המצגת הראינו עכבר הלבוש כשרלוק הולמס. שאלתי את הילדים הקטנים מהם הבגדים האלה ורבים מהם ידעו לומר שאילו בגדי בלש. כששאלתי איזה בלש הוא מזכיר להם: הם ענו: שרלוק הולמס. וזה מפליא שילדים הנמצאים בתחילת קריאתם, כבר מכירים את דמותו. ומפליא כשחושבים על-כך שבאמת אין כמעט אדם שלא מכיר את שרלוק הולמס, כאילו היה זה ראש ממשלה גדול או כל דמות מציאותית מפורסמת אחרת. והרי לאמיתו של דבר הבלש המופלא הזה, הוא בסך הכל יציר דמיונו של הסופר הסקוטי ארתור קונן דויל.

אחת הסיבות לתחושה המציאותית הזו היא הדרך שבה מסופרים סיפורי הולמס. מי שמספר, אף הוא יציר הדמיון. זהו הידיד, ווטסון, שמעלה על הכתב את האירועים, את תהיותיו שלו, את הברקותיו של חברו, ואת הסוף הטוב. כל זה מעוגן במציאות של רחוב בייקר, שהוא רחוב לונדוני הקיים במציאות, של אירועים קיימים המוזכרים, ושל גיבורים אמיתיים על יתרונותיהם וחסרונותיהם כאחד ותכונות אלו הן שהפכו את הולמס לאחת הדמויות הבדיוניות החיות ביותר אי-פעם ולמוכרות ביותר. אני עצמי נהניתי לקרוא סיפור אחד בכל ערב לפני השינה ואני יודעת לפחות על דימונאי אחד, גבוה ונישא, המעריץ אף הוא דמות זו. אני משערת לעצמי שעוד רבים שותפים להרגשה זו, ויודעת שעוד אשוב ואקרא אותם הסיפורים המרתקים בשנית ובשלישית, ואולי גם אתם הסתקרנתם...

 שווה קריאה.