כתבה: ד"ר רותי קלמן
כל מה שמוזר במציאות
של ספר זה, יכול
להיות הגיוני לגמרי מבחינה רעיונית.
מין סוג של פתיחות רעיונית שאנו נדרשים
לה, כשאנו קוראים
את הספר הזה, כפי
ששותלת המחברת, מיקי
בן כנען, בפיו של
פינקי, נכדה של
פוטרקו, המספר
את הסיפור: "מחשבות
לדעתי זה הכי חשוב כי ממחשבות נבנית
המציאות" ("הקרקס
הגדול של הרעיונות",
ע' 48)
לכאורה מדובר כאן
בארבעה אנשים זקנים בבית אבות ירושלמי.
כשכבר לא מצפים שיקרה משהו יוצא דופן
במיוחד הנוגע אליהם.
כשכבר נראה, שהם,
את תרומתם לחברה,
כבר מיצו. וכאן,
הרשו לי במאמר מוסגר להזכירכם כתבה
אחרת שלי, שהתייחסה
לספר: "הזקן
בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם" של יונס יונסון.
גם שם, כשחשבנו,
שהגיבור של הספר נמצא בערוב ימיו,
וכבר אין לו מה לחדש לנו,
הוא מפתיע אותנו,
ומצחיק אותנו במעשיו הלא צפויים.
(את הכתבה ניתן למצוא כאן בבלוג שלי "עולם של חוויות ולמידה").
אחד ההבדלים בין שני
הספרים הוא, שכאן,
מדובר בארבעה זקנים,
פוטרקו (הנקראת
בקיצור "פו"),
פסקה, עמנואל
וליאון, שמתכננים
בקפידה את הגשמת חלומותיהם ואת סופם,
ובין שאר עלילותיהם,
הם נותנים משמעות לחייהם בחבורת הזמר,
שהם מקימים יחד.
"בשעת אחר צהריים,
כששמש רפה כבר הספיגה חמימות
בלוחות הפח,
הצליחו לראשונה להפיק צליל משותף,
ענוג ומדויק,
כרביעייה מתואמת של כלי מיתר...
קולותיהם העתיקים נשלבו לישות
אחת, ולצליל
שמהותו געגוע.
איש איש וגעגועו."(שם,
ע' 31)
מה שמיוחד
ביניהם הוא ההבנה ההדדית שבין כל הארבעה,
כשברור להם לגמרי שהם נועדו להיפגש
יחד בבית האבות הזה.
מתוך הקשר המופלא שביניהם,
אנו נפתחים גם לעבר הנפרד של כל אחד
מהם בשואה. חוויות
מטורפות, שרק מוח
מטורף יכול היה לברוא,
ורק תיאור מטורף יכול לתאר,
ולגרום לו להיות אנושי כל כך,
ואולי רק דרך הפנטזיה,
הכוללת: פילים
מעופפים, כיסאות
שצומחים מעצי דובדבן,
ומופעי סטנד אפ מול אסקימוסים,
ניתן לראות את השואה מזווית חדשה,
ולא שחוקה. דוגמא
לכך היא גם ראיית השואה מזווית מבטה של
משפחת עורבים, שאמנם
מתקיימת מאכילת גוויות,
אבל יודעת לבכות על אחד מבניה שנרצח.
אולי לכן מי שמספר את
הסיפור הוא פינקי,
נכדה של פו, הסובל
מסינאסתז (ערבוב
חושים). אולי רק
מי שנהיו לו פחות מלים ויותר צבעים,
יכול לתאר את מה שהיה שחור משחור בעבר,
ואת ההווה, שאין
לו עתיד, בצבעוניות
ובקרקסיות המתאימה.
הספר מתחיל בבוקר של
יום חורף אחד ב-2009,
כשמתגלות גופותיהן של שתי קשישות
החיות בבית האבות הירושלמי המוזכר.
מלבד המסתוריות שבמות שתי נשים מתנור
גז, למרות שנהגו
לכבות אותו תמיד, הרי
שהצורה בה היו לבושות,
היא המעצימה את המסתוריות שבמצב.
אחת נמצאה לבושה בתחפושת ישנה של פיל,
והשנייה נמצאה לבושה כבובה,
בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ולרגליה
נעלי לכה כשל בובה.
אחרי שקוראים את כל ההתרחשויות
הפנטסטיות שבספר,
הרי שהסיום הזה הופך למובן מאליו.
ובין כל ההתרחשויות,
בעבר ובהווה, של
חיי הזקנים, משתחל
אובך, שעוטף את
המדינה, ושם לאל
את קדחת הקניות הישראלית.
הנה לכם מימוש סוריאליסטי של רעיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה