אחותו של הנגר מאת מירה מגן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ברגע אחד, מאבדת נאוה, גיבורת הרומן ' אחותו של הנגר', את עולמה. תאונת דרכים מותירה אותה בלא בעלה והילד הקטן שלה.
נאוה מחליטה, שהיא את חייה מיצתה, ועתה אין לה אלא לחכות לסוף שקט וחסר יומרות. לכאורה היא שלוות נפש, אבל לאמיתו של דבר נפשה הפגועה, אינה מסוגלת לסבול קולם של ילדים ודמותם, המזכירים לה בלא הרף, את הילד שאיבדה "אני עם ילדים גמרתי. לא רוצה יותר שום עסק עם צוואר דקיק וקרסול קטן. לא מחפשת לי גרגרי מלח לפזר על פצעי..." (ע' 35). את השקט הזה, והמרחק מילדים בעיקר, מקווה נאוה למצוא בין כתליו של מוסד לדיור מוגן בשם "נווה תכלת", וכך, ביום הולדתה ה-39, היא מביאה עימה שתי מזוודות וילקוט גב לדירה מס' 17 ב"נווה תכלת". מובן, שסיטואציה מעין זו היא יוצאת דופן ומטבע הדברים מעוררת תגובות שונות.

טוביה, מנהל המוסד, לא מתלהב לקבל בין שערי מוסדו בחורה כה צעירה, שכן הוא חושש "שאהיה לצנינים בעיניהם של הקשישים. אנשים מרגישים נוח בחברת הדומים להם... מה שמעניין אותו זה רווחת דייריו, ולדעתו תזכורת ממשית מדי לעלומיהם האבודים לא תיטיב עימם"...(ע' 7).
ואכן, הדיירים מקבלים אותה ברגשות מעורבים. מי שתילחם מלחמת חורמה נגד הימצאותה של הדיירת הצעירה בין הזקנים, היא ציפקה, שכמו בקיבוץ, היא מנסה לגייס עצומה, נגד הדיירת, שנעוריה מתריסים כנגד דיירי המקום. נאוה מביטה בכל זה בשוויון נפש, ומנסה להסביר, שלמרות שאינה נראית, הרי שהפכה לזקנה אמיתית בתוך תוכה, ולכן מקומה במושב זקנים זה.

ההנהלה נוקטת עמדה מגוננת, ומפזרת את "עצרת המחאה". נאוה נשארת. כאן מתחילה תקופת ההתערות שלה במקום. היא מתיידדת עם הדיירות היותר מוקצנות של המקום, כמו התאומות מלאות החיים בילי וצילי, והאמנית זוהר זיו, מלאת התכשיטים והבגדים הצבעוניים הגדולים. לאט לאט היא מגלה, שמתחת למעטה הצבעוני והצוהל, יש לכל אחד את חבילת הצער שלו, שכבר קיימת, או שתקרה. היא מגלה, שהכאב אינו נחלתה הבלעדית. לכל אחד יש את הצער שלו, וחלק מהאנשים שסביבה, עברו עדיין עוברים, ועוד יעברו חוויות קשות. זהו חלק מהבראתה. לדעת שאפשר להמשיך ולהתנהל, למרות העבר הקשה.

מי שעוד עומדים לצידה ועוזרים, הם אחיה הנגר, שהוא ומשפחתו מסייעים לה, כל אחד בדרכו שלו, לבנות מחדש את חייה, אולה, חברתה הקופאית מה"סופר", האגרונום עשהאל, שלומי, הבחור הצנוע והשקט, שעובד בנגרייה של אחיה, והגאולוג, בנה של צילי, שכנתה ב"נווה תכלת".
להיכנס לבית אבות, בגיל 39 זו בריחה מהמציאות, זהו ניסיון לקרב את הקץ שלא בעיתו. החיים מוכיחים לנאוה שלמרות מה שעברה, יש עוד תקווה לחיים חדשים, לשמחה ולאהבות חדשות.