היעלמויות מאת ג'ודי פיקו מאנגלית: הילית בר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

בפרולוג של דיליה הופקינס, יש משמעות שתלך ותתברר עם הזמן: "הייתי בת שש בפעם הראשונה שנעלמתי. אבא שלי הכין מופע קסמים... והעוזרת שלו... חלתה בשפעת... הייתי נכונה כולי להתחנן בפני אבי שייתן לי להשתתף במופע, אבל הוא ביקש ממני... למדתי הרבה באותו לילה... שאנשים לא נעלמים לשום מקום. שכאשר איננו מוצאים מישהו, זה מפני שהיפנו אותנו לכיוון הלא-נכון." (ע' 11- 12).

אנדרו הופקינס מגדל את דיליה לבד, כשהוא מספר לה שהיא איבדה את אִמָּה בתאונה, כשהייתה בת ארבע. בהמשך תלמד דיליה יותר על ההיעלמויות שבחייה, ובחיי האנשים הקרובים אליה, וכנראה  בשל כך בחרה בבחרותה, לפנות למקצוע שקשור לכך. היא מסתובבת עם הכלבה גרטה בניסיון למצוא בני אדם שהלכו לאיבוד. שכן, כפי שהיא מסבירה, "איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו... ישנם עקבות ממשיים... יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח... בכל רגע אנחנו משירים תאי עור – 40,000 לדקה..." (ע' 15).

דיליה יודעת שמאחורי כל ההצלחות של מציאת האבודים – יש איזה חוסר שהיא לא מצליחה למלא כי "ביסודו של דבר אני זו שאבודה". וכשהיא אומרת זאת, נדמה לקורא, שזוהי אמירה מטאפורית. שמשהו חסר לה בחייה, ולכן היא מרגישה אבודה. אבל לאמיתו של דבר, היא מגלה יום אחד שאביה האהוב, שדאג תמיד למחסורה, ועטף אותה באהבה רבה – הסתיר מפניה אמת גדולה.
החיפוש אחר האמת, מתחיל בגילוי של שקר גדול. ביום אחד מתייצבת המשטרה בביתם, ולנגד עיניהן הנדהמות, שלה ושל בתה הקטנה סופי, מאשימים השוטרים את אביה בחטיפה של בתאני מתיוז. דיליה מעולם לא שמעה שם זה, והמחשבה שאביה מואשם בחטיפה של מישהי, נראית לה בלתי-הגיונית-בעליל. כשהיא שואלת אותו מי זו בתאני מתיוז, הוא מסתכל בעיניה ואומר: "את".
כל מגדל הקלפים של חייה מתמוטט באותו הרגע. מה באמת קרה לאימה? מה באמת קרה עד שדיליה הייתה בת ארבע? מדוע אין היא זוכרת כמעט דבר? האם המעשה שעשה אנדרו הופקינס היה נכון? חבר מושבעים והשופטים חופרים בעניין זה, כשכל עדות חדשה, חושפת בפני דיליה-בתאני ובפני הקורא, אמת נוספת. לעזרתה באים חבריה הטובים: אריק, בן זוגה, שמייצג את אנדרו בבית המשפט, פיץ, חברה הטוב, ואישה רוחנית וצבעונית בשם 'רותאן', בין כולם מסתובבת בתמימות ובאופטימיות מאושרת, סופי, בתם של דיליה ואריק, כאנטיתזה לדמות בתאני הקטנה, המצטיירת על רקע האירועים. הפרקים בנויים בצורה של רשומון. כשכל פרק מסופר מפי דמות אחרת: דיליה, אריק, אנדרו ופיץ. בדרך זו אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר על האירועים ומה שמאחוריהם.