'משפחת שַאדֶלי-בַּאבֶּלי: זכרונות גדילה ירושלמית-הונגרית' מאת אילנה רוזן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

למקרא השם 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי' אני מנסה לסלק הצידה את האסוציאציה הראשונית של האמפטי-דאמפטי, הבובה שנופלת וקמה, ומנסה לחשוב ברצינות. האם יש משפחה שנקראת כך? אז זהו, שלא בדיוק. את זכויות היוצרים נראה שניתן להעניק לאביה של הכותבת, מנחם (מיקלוש, ניקולאי) רוזברגר, שאולי שמע סיפורי־עם על משפחה שכזו, או שהמציא את השם בעצמו. אם כך או כך, אין ספק שמנחם רוזברגר ידע לספר, ואף ניחן בחוש הומור. ושני אלה – היכולת לספר והיכולת לצחוק על עצמך או על סיטואציה כלשהי (מה שבאמת מאפיין הונגרים רבים, ביניהם אפרים קישון ואבי). שתי תכונות אלה – משותפות לאב, ולבתו שכותבת את הספר, אילנה רוזן. 

בין סיפוריו הרבים של האב, בלטו במיוחד סיפוריו על משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי. הילדים היו רצים בשמחה להקשיב, כי ידעו שהסיפורים בעצם יהיו עליהם. גם רוזן מתחילה (ומסיימת) את הספר בסיפור אגדת משפחת 'שַאדֶלי-בַּאבֶּלי המושלמת. אבל אל תיקחו ברצינות את מה שהיא מספרת כאגדה. בין הפרולוג לאפילוג, תגלו מה היה באמת. משפחה לא מושלמת, כמו בכל משפחה מציאותית, אבל עם המון אהבה והומור.

אילנה רוזן משמשת כבר שנים כפרופ' מן המניין לספרות עממית ותיעודית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אך ספר זה אינו לקוח מהעולם האקדמי שבו היא פועלת, אלא לקוח לגמרי מהעולם הפרטי שלה. הוא נכתב כסוג של ממואר (ספר זכרונות) משפחתי, רציני ומחוייך בעת ובעונה אחת, שכולל רשימות עם אנקדוטות משפחתיות, שנידלו בדייקנות מדהימה מזיכרונה, לצד אינוונטר של ביטויי לשון בהונגרית, שירי תינוקות וילדים בהונגרית, פתגמים, מילים נפוצות במשפחתה, ועוד פנינים מהתרבות הזו. כשכל מילה בהונגרית מתורגמת לעברית. בהעלותה על הכתב רשימות אלו, מחייה ומשמרת רוזן את התרבות והמסורת של משפחתה לדורותיה.

אין צורך לומר, שדוברי הונגרית, או כאלה שגדלו במשפחה הונגרית, יתענגו על הספר, ועל השפה, שהם אינם מרבים עוד לשמוע בסביבתם. אך מלבד קבוצה זו, כל השאר יכולים ליהנות מסיפורי חיים אמיתיים, משובחים, מעניינים, מצחיקים, ולעיתים אף מכמירי לב. כמו לדוגמא בתיאור השעות הקשות, שבהן חוותה את רגעיהם האחרונים של הוריה. או כפי שניתן להרגיש על אילנה הילדה, שאביה – שאיבד את אשתו ובנו באושוויץ – ואמה שניצלה, חברו זה לזו – לאחר מלחמת העולם השנייה – והגיעו ללא הורים לארץ. חסרונה של סבתא מחבקת ועוטפת – כפי שהיא רואה אצל חברותיה, או מכירה מסיפורים – מורגש. 

תחושת ההחמצה מגיעה לשיא בתיאור השהייה שלה ושל אחֶיה, במקלט בירושלים, בזמן מלחמת ששת הימים: "בלילות ישנו על מזרונים ומצעים שהונחו על הרצפה. לרגלנו שכבה אישה זקנה שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו. כולם קראו לה סבתא למרות שהיא לא היתה הסבתא שלהם. ודאי לא שלנו. בשנתנו ככל הנראה בעטנו ודחפנו את הסבתא והיא דחפה ודחקה אותנו בחזרה למקומותינו. מה חבל, הנה היתה לנו לכמה ימים מעין סבתא (כי אחרת היתה לנו רק סבתא אחת ויחידה ברומניה הרחוקה ולא פגשנו אותה אף פעם) ואנחנו יכולנו להיות לה מעין נכדים. אך לא היא ולא אנחנו לא נהנינו מן הקרבה בינינו..."

כל רשימה מביאה לפנינו פרשייה אחרת מחיי המשפחה. בכל פעם מישהו אחר מבני המשפחה מככב בסיפור. כולל אחותה הגדולה טובה, ואחיה – אלי ואזרי. הכל מזווית הראייה שלה, או שלה ושל אחיה יחד. חלק מהסיפורים מתארים בהומור אוהב את דמותה של האם, רחל רוזברגר לבית זיסר, שאף היא סיפרה להם סיפורים, אך בעיקר דאגה מאד לילדיה, ושמה את משפחתה, תמיד במקום הראשון. הם מצידם, מביטים בה באהבה, אבל לא מתאפקים מלצטט בהומור  את השפה העברית המשתבשת בפיה.

בלתי נשכחת היא הרשימה הנקראת: 'יום לא קל אחרי לילה לא פשוט'. בעיית נדודי השינה של אילנה החמירו באחד הלילות, והיא מצליחה להירדם רק אחרי שאמה מציעה לה להתקלח. בבוקר מתעקשת אילנה ללכת לבית הספר, למרות עייפותה. אמה שמגלה דאגה רבה לילדתה, מחליטה להגיע לבית הספר ולדרוש בשלומה. מפעם לפעם, נהגו הורים להגיע לבית הספר ולהיכנס לכיתה של בנם או בתם. במקרים כאלה, נהגו אותם הורים לרכון אל המורה בכיתה, ולהסביר לה בשקט את סיבת הגעתם. אולם אמה של אילנה, אינה מאמינה בהסתרות וסודות. וכך מתארת אילנה את בואה של אמה לכיתה: "... במקום לגשת למורה וללחוש לה את סיבת בואה לכתה, עוד כשעמדה בפתח הכתה אמרה אמי למורה ולכל המעוניין/ת בדבר בקול רם וברור, אם גם בשפה עילגת: אילוש לא היה יודע לישון בלילה. בארבע בבוקר אני עושה לה דוּש. אבל בבוקר היא מאוד רוצה ללכת לבית ספר. אז אני באה לראות איך היא מרגישה." 

הסיטואציה מצחיקה, כשאנחנו קוראים אותה. אך מן הסתם, הרגישה אילנה הילדה, מבוכה גדולה. עם זאת, בחלוף השנים, הופכת הפרשיה הזו, לאנקדוטה מצחיקה, אותה היא מוסיפה לספר מתוך סלחנות אוהבת של האשה הבוגרת שנהייתה "בשנים שלאחר מכן הרביתי לספר את הסיפור הזה לחברותיי, למשפחתי החדשה ולמכרינו. ותמיד-תמיד סיימתי את סיפורי בשאלה. שגם כעת היא המתאימה ביותר לסיום הרשימה הזו: נה ["נו" בלשון אמה - ר.ק] ואיך יכולתי להרגיש?"

הרשימות כתובות על-ידי אילנה הבוגרת. אבל הילדה שעליה היא כותבת ממרחק של שנים, עדיין נמצאת בתוכה, ומאפשרת לה לכתוב את זיכרונותיה כילדה, באמינות רבה.

את הספר הזה קראתי בדרכי לשבתון של בעלי, לרילוקיישן של שלושה חודשים במדריד. הטיסה עברה עלי במהרה, תוך שאני מרצינה ומחייכת, חליפות. מה זה מחייכת? עומדת לפרוץ בצחוק גדול, וממש מתאפקת, שלא להחריד את רוב הנוסעים הנמים. נוסף על הכתיבה שהנעימה את זמני, התחברתי באופן אישי גם לשפה ההונגרית, שפת הדיבור בביתה של הכותבת, שהיתה גם שפת הדיבור בין הוריי ז"ל, בילדותי. לקרוא וליהנות.

את הספר ניתן לרכוש באתר "עברית".