כתבה: ד"ר רותי קלמן
עלילת 'כשיירגעו הרוחות' מתרחשת בירושלים. היא מתקדמת לאט. לאט מאד, שכן גיבורת הספר, ליאת, בחורה מבית דתי – ששינתה את שמה מ"לאה" – רדופת רוחות עבר והווה, שמפריעות לה להניח לעבר ולהתקדם. יחד איתה אנחנו נתקעים במוחה העמוס קולות וצללים, ובעיקר רוחות. פרקי הספר נקראים כיומן שבועי. כל שבוע והרוח שלו: שבוע ראשון - רוח שטות, שבוע שני - מורת רוח, שבוע שלישי - רוח חרישית, וכולי. השיחות המתקיימות במציאות מתערבבות באסוציאציות ובזיכרונות שעולים בה, ממי שיתברר כרועי, חבר ילדות, שלה ושל אחיה צבי. חבר, שהפך עם בגרותם לבן זוגה, ושרק בסוף הרומן נלמד מדוע הקשר הזה לא קיים עוד. היעדר הקשר הזה, עירבל את חושיה וטרף את קלפיה. היא חולה לעיתים קרובות, עייפה רוב הזמן, חסרת כוח להיאבק. אפטית.
ליאת נענית למודעה בעיתון "דרושה בחורה אמינה לעבודה אנושית קצרה. תשלום הוגן.", ולאחר שיחת טלפון למעבידה, ששואלת אותה שאלות מוזרות, היא מקבלת הוראות – מסתוריות לא פחות מהכותבת: "שלושה ימים בשבוע. בשבוע הראשון תבואי לכאן בכל אחד משלושת הימים. פתק ימתין לך על המראה. בשבעת השבועות שיישארו תדעי כבר מה לעשות בכל יום. התשלום, כפי שסיכמנו, בסוף. היום, יום ראשון, היום של לוסי. רח' רבקה 13, קומה שנייה, דירה שמונה. את צריכה להיות אצלה שעתיים בדיוק. היא כבר מחכה לך. את לא צריכה להתקשר אלי. לא יהיו לך שאלות.")
אבל כמי שכפאה שד, או יותר נכון רוח, היא ממלאת אחר ההוראות, ומתוודעת ללוסי, ניצולת שואה ערירית ומבוגרת, ששמחה בבואה. לאט לאט, היא תחשוף בפני ליאת את כאבי ליבה. את הבור שנפער בה, כשכל בני משפחתה ניספו בכבשנים. והמילה "נשרפו" שהיא חוזרת ואומרת, שורפת גם את ליבה של ליאת. ובין לב פצוע ללב פצוע נוצרת איזו החלמה קטנה, ושותפות, המלווה בשתייה משותפת ומנחמת של תה מתוק.
ואז באה המשימה השנייה. להאכיל חתולי רחוב. היא מנסה להתמרד. "אבל למה, למה שאני אאכיל חתולים? זה מביך אותי. לפזר אוכל ליד פחי אשפה כמו... כמו הנשים המוזרות שמדברות אל יונים ומאמצות חתולי רחוב מוזנחים. זה לא נעים לי. אני לא רוצה. למה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות?..." ואז היא נזכרת באחת משיחות החינוך הקשות שלה עם אביה. "אני בשירות לאומי, עם מלאי רצונות ומלאי עקשנות. אבא, לפעמים סבלן לפעמים קצר רוח והרבה מצטער. "תראי, את מאוד לא אוהבת לעשות דברים שהם לא מתוך בחירה. אבל זה לא הולך ככה. לא תוכלי תמיד לעשות רק מה שתרצי. ומה תעשי אז, תשברי את הכלים?" אז היא מרפה "בסדר. אז כרגע אני ממשיכה. אבל עם אצבע יציבה מאוד על הדופק. ואם תהיה סטייה קלה, פעימה מיותר, קצב חריג, באותו רגע ממש אני אומרת: "פוס משחק."
המשימה השלישית שהיא צריכה לבצע בכל שבוע, היא להגיע לכותל. שום הסבר. שום פתק שרוצים שתטמין בין כתליו. פשוט להגיע לכותל.
בנוסף למשימות השבועיות, לומדת ליאת תקשורת בחוג קטן שכולל מספר משתתפים בלבד. אחת המשתתפות בחוג, תילי-תהילה, היא גם שותפתה לדירה ששכרו הרחק ממשפחותיהן. אבל למרות הקירבה שנוצרת בין השתיים, ליאת מסוגרת, ואינה מגלה לתילי, מה עובר ומה עבר עליה. גם את עבודתה המסתורית היא לא חושפת, עד שתילי, לא משאירה לה הרבה ברירות.
ליאת עטופה במשפחה אוהבת, שאליה היא מגיעה בסופי שבוע, ומשתתפת כמו כולם במטלות הכנת הבית לקראת השבת.
המשימה של לוסי, תלמד אותה לראות שגם אם יש צרות גדולות, וקשות מנשוא, צריך להשלים עם המציאות, וללכת הלאה. המשימה של החתולים, תלמד אותה להעניק. לא לחתולה אחת, ביתית, אלא לחתולים מכל סוג שהוא, ברחוב מסויים, שבאים ומתקבצים לקבל את האוכל שהיא מחלקת להם, אפילו בלא הבעת תודה. להעניק גם כשהצד השני כפוי טובה, ואין עתיד של יחסי חברות וקירבה, ולדעת שלה יש בית חם ועוטף לשוב אליו. מה שאין להם, כי הם חתולי רחוב, ושלה יש בית ומשפחה שבהם יש המשכיות וחיים חדשים, הבאים לידי ביטוי גם בתינוק שנולד לאחיה, צבי. המשימה השלישית – ההליכה אל הכותל, תגרום לה להאמין. להאמין בעצמה, בעתיד, באל. לקבל את העוצמה שבמקום הקדוש הזה. להתפלל. להשלים עם המצב. ולהרגיע את הרוחות.
וכל המשימות יחד, ילמדו אותה אחריות, בגרות, אמונה בעתיד, ויאפשרו לה לפתוח דף חדש בחייה, כשהיא בוגרת יותר ומוכנה לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה