יום ראשון, 12 במאי 2013

מגילת רות

כתבה: ד"ר רותי קלמן


נקראתי על שם רות המואביה. השם "רותי" היה כנראה פופולרי ביותר בדורי, ויש לי מספר חברות הנקראות כך. האמת היא, שאני חושדת בהורים של כולנו, שהם דווקא קראו לנו כך על פי השיר של חיים חפר  "לי כל גל נושא מזכרת" המוכר יותר בשם "רותי". חיים חפר כתב את השיר היפה הזה על הליווי של המעפילים בתקופת המנדט הבריטי. בכל מקרה, חברה אחת כזו, רותי בן-יצחק, שבינתיים הלכה לעולמה, לצערי הרב, עבדה איתי באוניברסיטה באותו החדר. לה עצמה, הייתה חברה טובה, שאף היא נקראה "רותי". וכך קרה שבעודי נמצאת לבדי בחדר, מצלצל הטלפון ועל הקו נמצאת החברה של החברה. "אנא מיסרי לה שהתקשרתי, היא ביקשה, ואני רשמתי פתק: "רותי, רותי התקשרה. רותי"...
והנה ברצוני לספר לכם על ספר שיצא בשנה שעברה בנושא מגילת רות והגיע לספרייתנו. הספר נקרא "כי אל אשר תלכי אלך" וכל יהודי/ה, יכול/ה מיד להבין את הקונוטציה המקראית המתבקשת. כאן מדובר על מגילת רות, כאן מדובר על אהבה, ודבקות הנפש.
את הספר כתבה עדי אביטל-רוזין המסתמכת במחקרה על מקורות רבים, ובוחנת בספר זה את מערכת היחסים המיוחדת ויוצאת הדופן  שנרקמה בין נעמי לרות.
אזכיר את הפרטים הרלוונטיים לענייננו. בשל הרעב הקשה בארץ, היגרו נעמי ואלימלך לשדות מואב, עם שני בניהם, מחלון וכליון. לאחר מות אבי המשפחה, נושאים שני בניו נשים מואביות, רות וערפה, אך גם הבנים נפטרים תוך עשר שנים בזה אחר זה.
נעמי נשארת ללא בעלה ובניה, ועם שתי כלותיה הנוכריות, ובשלב זה של חייה, היא רוצה לעזוב את מואב ולחזור לבית לחם, כדי לגאול את אדמת המשפחה. שתי כלותיה מעוניינות לבוא איתה, אך היא מנסה להניא אותן מכך. לאחר הפצרות שונות של נעמי, מחליטה ערפה לוותר, ואילו רות ממשיכה להתעקש, ומצהירה באופן סופי ומוחלט כי היא מעוניינת לקשור את גורלה ועתידה עם נעמי, והפסוקים כל-כך יפים, שהם שווים ציטוט מלא: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר; כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך." (מגילת רות, א' ט"ז-י"ח).
החוקרת אביטל-רוזין, בודקת את המודל הנשי של רות ונעמי, לעומת ייצוגים אחרים בתנ"ך המדברים על היקשרות נשית, כמו במקרים של שרה והגר, חנה ופנינה, רחל ולאה. במקרים אלו מדובר בשתי נשים המרכיבות את הצמד. מודל רות ונעמי מתחיל בהרכב של שלש נשים, ורק אחרי שלוש הפצרותיה וטענותיה של נעמי, רק אז שתי הכלות מגיבות: "ותשנה קולן ותבכינה עוד; ותישק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". מרגע זה, מתפרק המודל המשולש והופך לזוגי המותיר בתוכו רק את רות ונעמי. זהו רגע מכונן ביחסיהן. בעוד שעד אותו הרגע, הוזכרו רות וערפה בנשימה אחת: "שבנה, תלכנה, תשברנה" וכולי, הרי שברגע שערפה עוזבת, מפסיקות רות וערפה להיות מקשה אחת, ויותר מזה, באותו הרגע רות רואה את דברי חמותה, ופונה אליה בדברים, כשהיא מדברת על ערפה בגוף שלישי: "ותאמר, הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה."  בכך היא מעמידה את עצמה כדמות ראשית לצד נעמי, ואת ערפה לדמות משנית.
החוקרת מביאה את דבריו של החוקר לואיס פטיבון סמית, הטוען כי הצהרת האהבה של רות לנעמי היא "כזו המבטאת את מערכת היחסים הקרובה ביותר שיכולה להתקיים בין בני אדם", והוא מוצא מקום לאנלוגיה בין " מערכת היחסים שהתקיימה בין שתי הנשים למערכת היחסים שהתקיימה בין דוד ויהונתן."
בעוד שהנשים בייצוגים האחרים להיקשרות נשית הופכות "צרות" זו לזו, אומרת אביטל-רוזין, הרי שרות ונעמי מסכימות ביניהן לאורך כל הטקסט. יש ביניהן הבנה הדדית ושיתוף פעולה מלא. התקשורת קולחת והן חולקות כבוד רב זו לזו, כשהן רואות ביחסים ביניהן מפעל חיים, שמטרתו להסב אושר ונחת האחת לרעותה.
בייצוגים נשיים אחרים ישנה תלות בין שני הצדדים. שרה תלויה בחסדיה של הגר ונזקקת לרחמה. פנינה זוכה לתשומת ליבו של בעלה, אלקנה, מכיוון שחנה עקרה ורחל ולאה תלויות זו בזו, כשהן חולקות בעל משותף, המתנהג באופן שונה לכל אחת מהן. לעומתן, מצביעה החוקרת על כך, שבמודל של רות ונעמי, צמד הנשים כורת ברית (המפגש עם בועז בגורן), מתחייב ומפגין סולידריות הדדית, והן במעמד שווה ביניהן, שלא כמו במקרים האחרים.
אהבתה הגדולה של רות, מביאה אותה לרצות להתגייר, והיא הופכת "לגיבורה ולסמל הגיורת הקלאסית בתרבות היהודית." לגבי המנהג לקרוא את מגילת רות בבית הכנסת בחג השבועות, אומרת אביטל-רוזין, כי רצונה מעיד על הזיקה הישירה הקושרת בין גיורה של רות למתן תורה, והיא מביאה את דבריו של הרמב"ם להוכחת דבריה.
לבועז יש תפקיד חשוב לשמור על המשך השושלת, ובכך גם לגאול את האדמה של משפחת נעמי. רות נישאת לבועז, והיא מביאה לעולם את עובד, לימים סבו של דוד המלך, שיוולד כמאה שנים מאוחר יותר. רות ילדה את עובד, אך נעמי גידלה אותו, אומרים הפרשנים, ובכך הם מסבירים את הכתוב: "יולד בן לנעמי".
סיכומו של דבר, אומרת הכותבת, שתי הנשים היוו מודל יוצא דופן בחברה שבה הן חיו, חברה פטריארכלית המצפה שנשים אלמנות, תינשאנה שוב. הן בוחרות לחיות בלי בן זוג, אך בתמיכה הדדית ואוהבת ביניהן. רק דבקותן במשימה ועבודתן הקשה למחייתן, עומדת להן להצליח במשימה למרות הסביבה.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
חג שמח וקריאה נעימה