יום שישי, 14 במרץ 2014

יהודים ומילים / ד"ר רותי קלמן


ספר חדש נמצא בשבוע שעבר בתיבת הדואר שלי. מתנה נאה ומשמחת מהסופר עמוס עוז, שלא שכח אותי, גם כשכבר איני משמשת עוד כמנהלת ארכיונו.
את הספר "יהודיםומילים" (כך צמודות המילים במקור, במכוון) כתב הסופר עמוס עוז, פרופ' בתוארו ומלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון,  ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר, פרופ' להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת חיפה. במהלך כתיבתה שימשה פניה גם כראש הקתדרה ללימודי ישראל במרכז האוסטרלי לציוויליזציה יהודית.

כך הם כותבים במבוא לספרם המשותף: "הגנאלוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור. לא פחות משהיתה אמונית, היתה זו גחלת טקסטואלית. הטקסטים היו כתובים עלי ספר. משחר קיומם נצרבו בהם ויכוחים ומחלוקות. יראת השמים היהודית, במיטבה, יודעת לבטא חוצפה מרעננת. החשיבות העצמית היהודית במיטבה, כרוכה בבחינה עצמית בלתי פוסקת, לעתים מציקה לעתים מצחיקה. הלמדנות חשובה מאוד, אבל המשפחה חשובה עוד יותר. שני עמודי התווך הללו נשענים זה על זה: אבות, אמהות, מורים. בנים, בנות, תלמידים. טקסט, שאלה, ויכוח... זהו ספר דעתני, המזמין בחפץ לב התדיינות ופולמוס, ומשתדל להימנע מאיבה וזילות. הלוואי שטעויותינו ירבו חוכמה ולא כעס, ושטיעונינו יציתו רק מחלוקות לשם שמים, גם אם לא בשמים היא..."
בהתייחסם אל התנ"ך הם קוראים לו "ספר עוצר נשימה", שיצירתו הספרותית מופלאה, אפילו נסית, ביכולתה לגבש קודקס משפטי, מוסר חברתי ולהרות תרבות של עם שלם.

והעם הזה מיוחד מבחינה תרבותית במובנים רבים. לדוגמא, מחדדים המחברים את הנקודה, שבכל תרבות מהללים את העברת הלפיד של הסיפור העממי והמסורת מהזקנים לצעירים, אבל, המיוחד בעם היהודי הוא ההתעקשות שלו להנחיל לילדיו, עוד בגיל רך מאד, את היכולת לקרוא. בבחינת חובה שחלה על כל הורה ועל הקהילה כולה. הילדים למדו לקרוא עברית, למרות שזו לא הייתה שפת אמם, ואפילו לא שפה חיה, ובלי קשר למעמד חברתי או כלכלי זה או אחר. היה זה ציווי מוחלט, כי הבערות, הייתה בלתי נסלחת במורשת היהודית, מה שכן אפיינה תרבויות אחרות, בימי הביניים, בהן רק החברה הגבוהה, או רק הנזירים, ידעו קרוא וכתוב.

אחת השיטות ללימוד אותם תינוקות רכים את הקריאה, הייתה לתבל את האותיות בדברי מתיקה, דבש, צימוקים ושקדים "בעוד שבתרבויות אחרות השאירו את העוללים בחיק אמותיהם עד שבגרו למשוך מחרשה או להניף חרב, היהודים החלו להורות לצעירים את הנרטיב הקדום ברגע שיכלו להבין מילים, בגיל שנתיים, ולקרוא אותן בגיל שלוש המופלג. נגמלת מחלב אמך והתחלת ללמוד" (יהודיםומלים, ע' 22).

בניסיונם למצוא את הייחוד של העם היהודי מתוך הרצף ההיסטורי של כלל העמים, מתייחסים מחברי הספר גם לנושא הברית (שם, ע' 26). הברית הונחלה לנו כצו פיזיולוגי ממשי, ובזה היא לא שונה ממנהגים של תרבויות אחרות במזרח הקדום, אבל בשונה מהברית הפיזית, הרי הברית המילולית היא "יצירה עברית מקורית ומובהקת".
"אנחנו העם היחידי שלאומיותו התפתחה סביב ספר אחד ספציפי," הם אומרים "נשאה אותו בארון, הפקידה אותו במקדש, וכשבית המקדש חרב, היא שיכפלה ספר זה ברבבות עותקים".
השפה העברית לא מתה מעולם, הם אומרים, אלא כמו מעין יפיפיה נרדמת, עיפעפה בשנתה, כשתינוק של בית רבן, רב או משורר "נגעו בה ביד אוהבת".

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סוקרים בספר זה את המקורות השונים של היהדות, והכל בזיקה למילה הכתובה. הם דנים בגיבורים מקראיים, בגיבורי משנה ותלמוד, ובין השאר – גם בנשים חזקות ומשפיעות לאורך ההיסטוריה האנושית, ובמה שונות הנשים היהודיות מהאחרות. רמז? הם אומרים בין השאר: "איננו סבורים שבנות ישראל היו טובות מאחרות, אלא שפתחון הפה שנטלו לעצמן בתנ"ך הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם. נשים חכמות אמרו דברים יפים ונכוחים בכל חברה אנושית קדם-מודרנית. מעטות בלבד זכו לתיעוד דבריהן. אבל אם את היא בעלת הביטוי הנאה "אל-הנער הזה התפללתי", או "בתוך עמי אנכי יושבת", או "אלהיך אלהי", הרי סיכוייך להינצר בזיכרון התרבותי לדורי דורות התחזקו מאוד אם במקרה אמרת את דברך בטווח שמיעתו של סופר מקראי. או אולי אם היית בעצמך סופרת מקראית." (שם, ע' 110)

צמד המלים "יהודיםומילים" נכתב במיוחד כך, לדעתי, כדי להדגיש, שאין לרווח בין שתי המילים הללו, כי אין דרך להפריד ביניהם במשמעות התוכנית, שכן קו הרצף היהודי הוא מילולי, והרציפות הזו מתפתחת ממגילת הקלף  ועד האינטרנט. הספר מציג הצעה ישראלית לכינונה של זהות יהודית, עם הצעה בדבר חשיבותם העילאית של טקסטים כתובים לעתידן של תרבויות ושל משפחות.

"דברי ימי היהודים סותרים את הקביעה השטחית שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים" אומרים השניים "במקרה שלנו זה פשוט לא נכון. גם לנוכח תבוסות נוראות, חורבן וטבח, הגליה ופיזור, הקפידו העברים הקדומים והיהודים בכל הזמנים לכתוב את תולדותיהם בעצמם. לילדיהם נתנו צימוקים ושקדים כדי שילמדו את אותיות האלף-בית, אבל מיד לאחר מכן החלו הילדים הללו לקרוא טקסטים שחלקם מר כלענה. בלי כחל וסרק סיפרו היהודים לבניהם ולבנותיהם את כל הדברים הנוראים שקרו לנו: חטא ועונש, תבוסה וגלות, אסון ומנוסה, מלחמות אחים ושנאת חינם. אין זה סיפור נעים, אבל הוא סיפור גדול והוא סיפור שלנו." (שם, ע' 164).

על משקל שירו של ג'ובראן חליל ג'ובראן, המשורר הלבנוני-אמריקאי, שכותב בשירו "על הילדים" (מתוך "הנביא"): "ילדיכם אינם ילדיכם / כי פרי געגועי החיים אל עצמם", אומרים המחברים על עצמם ועל קוראיהם: "רעיונותיכם אינם רעיונותיכם. הם ילדי ארון הספרים שלכם, פרי ריבוא שיחותיכם עם אנשים אחרים ויצירי הלשון שבה אתם חיים וכותבים."
ספר הגות מרתק שכולו סקירה מעמיקה על יהודים, מילים, והקשר, הבלתי ניתן להתרה, ביניהם. מומלץ!
קריאה נעימה.