ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים", כמו מרבית ספריו האחרים, מתכתב אף הוא עם המקורות. כמו בכל ספריו, יכול הקורא, גם בספר, זה, למצוא רבדים נוספים, עמוקים יותר עם משמעויות מרתקות.
למי שלא אמון על המקורות המקראיים, נשמע שם הספר קצת משונה. שהרי איש לא חושד במאיר שלו, שאינו יודע לכתוב כראוי "שני דובים", אלא שוגה וכותב "שתיים דובים". בדיקת המקורות מעלה כי המשפט לקוח ממלכים ב, ב, כד (כפי שהדבר מוזכר גם בספר עצמו על-ידי המורה לתנך, רותה. שם עמ' 109 – 110). באותו הפרק מסופר על אלישע הנביא, שמבריא את המים ביריחו, שגרמו למחלות ומוות. הוא יוצא בדרכו לבית-אל ומאחוריו רצים נערים קטנים מיריחו וצוחקים על קרחתו. נקמתו קשה: "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". בתנ"ך, הכוונה ב"שתיים דובים", שהיו ממין נקבה.
כשרותה מלמדת את הפרק על אלישע בכיתתה. מאתגר אותה אחד התלמידים: "המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים? הסתכלתי עליו, לא ברור היה לי אם הוא מתחכם או סתם לא מבין, ואמרתי לו: אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת." (ע' 110).
גם הספר שלפנינו, כמו במקרהו הפרטי של אלישע, מכיל מוות של ילדים, חטאים ונקמות קשות, שהן בבחינת "לקיחת החוק בידיים". כותרת הספר אכן מתאימה לכך, ומרמזת לבאות.
וכפי שבתנ"ך, עובר הפסוק הבא בשלוות נפש ובשתיקה לא מובנת על המקרה המזעזע הזה "וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שומרון", כך גם בספר "שתיים דובים". מושבה שלמה יודעת, ושותקת.
בספר אנו מתוודעים לדור המבוגר, שלושת האחים: אריה, דוב וזאב (שימו לב שכולם קיבלו שמות של חיות חזקות וטורפות כיאה למשפחה שהגברים בה הם כוחניים), ובעיקר מתרכזת העלילה בזאב, לימים סבא זאב, כפי שהיא מסופרת מפיה של המורה רותה, נכדתו, שגודלה על-ידו ביחד עם אחיה, דוביק (שוב דוב).
זאב מתחתן עם רות. ליל החתונה הופך ללילה טראומתי המשפיע על כל מהלך חייהם. שני בניהם גדלים ועוזבים את הבית, מהר ככל שהם יכולים, וזאב לוקח על עצמו לגדל את דוביק ורותה (שנולדה "רות" אך נקראת "רותה" כדי להבדילה מסבתה. נראה שאין זה מקרה, שהיא נקראת על-שמה, כפי שקוראים אחרי מת, שכן רות, הסבתא, חוותה אובדן, המשאיר אותה מתה-חיה. היא לא בדיוק מתפקדת, כאם וכסבתא).
אל המשפחה מצטרפים דליה, אשתו של דוביק (הדולה סמליות מכל דבר, גם כשאין), ואיתן, בעלה של רותה (המשמש כסלע איתן בשבע השנים הראשונות). תקופת חייהם המשותפת של איתן ורותה מתחלקת לשלושה חלקים ברורים: תקופה ראשונה: עד מותו של בנם נטע, בהיותו קצת מעל גיל 6, תקופה שנייה: תקופת שתים-עשרה השנים בהן מרצה איתן את העונש שהוא מטיל על עצמו בגלל האשמה שהוא מרגיש על מות הבן (רוחו שבורה, אבל גופו איתן), ותקופה שלישית: לאחר מותו של סבא זאב (איתן מתאושש וחוזר "לאיתנו", לעצמו).
נטע מצא את מותו על-ידי הכשת נחש, במהלך טיול שלו עם אביו "...טיול של הבחורים, זה שהבחורות לא מוזמנות לבוא", מספרת רותה במרירות (ע' 98), לאחר שאיתן לא מסכים לצרפה לטיול. האירוניה טמונה בכך, שכל הטיול היה סוג של חינוך להישרדות, איך להסתדר בטבע, ודווקא אז מראה הטבע, שהוא מעל ליכולתו של אדם. ויש כמובן גם את הסמליות של נבואה שמתגשמת על-פי המקרא.: הילד מניח את ידו על האדמה כדי להתרומם וננכש. "זה באמת בקטגוריה של לא להאמין." אומרת רותה "למות מהכשת נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? ושוב מתבקש הקורא להשוות. במקור כועס אלוהים על אדם וחווה בגין החטא הקדמון. לנחש הוא אומר: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית, ג, טו). לאשה הוא אומר: "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים..." (שם, טז) ועונשו של אדם: " ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפיך תאכל לחם..." (שם יז, יט). והנה כאן התוצאה: נטע, זרעה של האשה, ילד קטן, שלא חטא במאום, נפגע על-ידי הנחש ומת. והעצב על הילד הרך, עוטף את האשה. איתן, בתגובתו למקרה, נוהג אחרת ומתנתק לגמרי ממנה. סבא זאב, שמבין את תחושת האשמה המשתקת של איתן, נוטל יוזמה ומכוון אותו לעונש, כעונשו של אלוהים. מעתה, במהלך שתים עשרה השנים הבאות, ישתוק איתן, ויקבל עליו את העונש המקראי. הוא מעביד את עצמו בפרך במשתלה "ארורה האדמה... בעצבון תאכלנה... בזעת אפיך תאכל".
מוטיב הדב בספר משמש ליותר ממטרה אחת, לדעתי. האחת הייתה לרמז על המוות הקיים גם במקרה המקראי, וגם בספר. מטרה אחרת היא להראות אולי, שדוב, הוא חיה רעה, שנמצאת בתוכנו.
אחיה של רותה נקרא דוביק, כנראה, משום שהוא גדל במשפחה שחונכה להיות קשה ולוחמת, אבל במהותו, הוא כמו אותם דובי פרווה מתוקים של ילדים, ולכן אולי הריכוך בשמו "דוביק". לעומת זאת, טבעו האמיתי של הדוב הוא לטרוף. דוב הקוטב, לדוגמא, נחשב לטורף היבשתי הגדול ביותר. הדוב מסוכן לאדם, ויגיב באכזריות רבה אם גוריו יהיו בסכנה. עובדה זו מתאימה לספר שלנו. שיש בו דובות גדולות שאינן מצליחות לגונן, כמו רות הסבתא (שנוקמת בדרכה שלה), ורותה הנכדה (שאולי נקמתה באה לידי ביטוי בעצם סיפור תולדות המשפחה על כל חטאיה, ללא משוא פנים), ויש את ה"אבא דוב", איתן, שמעניש את עצמו על שלא הצליח להגן על הגור שלו, על נטע. שכשמו, כן הוא, רק נטע, שתיל זך וקטן, שכבר לא יגדל לעולם.
ספרים נוספים של מאיר שלו שאהבתי במיוחד הם: "עשיו", "ביתו במדבר", ו"כימים אחדים".
קריאה נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה