יום ראשון, 4 בדצמבר 2022

'פגישה בקצה הערב' מאת רחל טלשיר

  כתבה: ד"ר רותי קלמן


שלושה אחים בערוב ימיהם יושבים ומחכים לעת ערב לאורח או לאורחת. מירקה, האחות הגדולה, בת ה-85, זאב בן ה-82, ובצלאל בן ה-81. קצה הערב, אינו רק זמן מוחשי של אותו יום בהווה, אלא סמל לגילם, לערוב ימיהם. ולמרות הגיל, ולמרות כל מה שעברו, כל אחד לחוד, ובמשותף, כולל הבגידות והכעסים והשתיקות, הם עדיין שרויים יחד, מקובצים בחדרה הקטן של מירקה בקיבוץ 'נאות מדבר', ומחכים.

שני האחים יודעים מי אמור/ה להגיע. אך מכיוון שגזרה על עצמה שתיקה והעמדת פנים של תשושת נפש, אין מירקה יכולה לשאול אותם מי האורח שאמור להגיע. היא רק מבינה זאת –  מההכנות שהכינה אותה מריוויק, המטפלת הפיליפינית טובת הלב שלה, שיודעת להעניק לה רוך וחיבה שלא קיבלה מאימה מעולם, ומהחולצות החגיגיות של אחיה, כמו גם, מהיותם יחד איתה, שעה ארוכה מול מסך הטלוויזיה הגדול.

במסך מוקרנת תוכניתה של מאיה מצליח, המראיינת בחור שמספק אקסטזי, ולעיתים מנווטת השיחה שעל המסך, את כיוון הרהוריה של מירקה, שלמרות העמדת הפנים של מי שאינה מבינה מה קורה סביבה, היא צלולה לחלוטין. מחשבותיה, הנפרשות לפנינו, מגוללות את סיפור חייה וחיי אחיה, מבית ילדותה העני ברחוב נטרוביצ'ה 7 בלודז'; בית המלאכה המשפחתי, שבו הועסקו הילדים, שעות על שעות בכל יום; גטו לודז'; המחנה, נוילנד, שהשתתפו בבנייתו בהוראת הנאצים, ועד הגעתם לארץ, ולקיבוץ.

לפי הבנתה של מירקה, יש רק ארבעה שיכולים להגיע. ועם כל אחד מהם יש לה סיפור ארוך: האשק, אותו הכירה בילדותה, שהיה אהבתה הראשונה, וגם אבי בתה, דפני. האשק, שעזב אותה ואת הקיבוץ אחרי סיפור ארכיון המרי; דפני, הבת, שהיתה כרוכה אחרי אביה, האשק, בקיבוץ "האשק נשא אותה על כפיו כאילו היתה פעימת הבריאה". דפני, בתה, שעזבה את הקיבוץ, כשהבינה שחברי הקיבוץ מתקשים בשל המנגנון החברתי שלהם, לקבל התנהגות שונה מהמקובל, כשהחבר שלה, מביא את מאכליה המיוחדים של אמו, לחדר האוכל של הקיבוץ, ופורש אותם בתמימות ובנדיבות על השולחן. שעזבה גם באכזבתה ממירקה, שלא ידעה להיות אמא חמה, כפי שלא קיבלה חום מאמה, שלה; דולפי, העציר הגרמני, שעימו היתה לה מערכת יחסים בתוך נוילנד, המחנה שהקימו הנאצים, כאחיזת עיניים להתיישבות יהודית כפי שמירקה מסבירה "הם רצו שניראה לעיני צבאות בעלות הברית כמו שמורת טבע של יהודים". דרכי השניים נפרדים כשהיא יוצאת משם. אך מהקיבוץ היא שולחת לו אינספור מכתבים, למרות שאינה מקבלת ממנו אף מכתב, למעט שרשרת אחת; ורובי, בנו של בצלאל, אחיה. רובי שנקשר אליה באופן מיוחד, גורש מהקיבוץ והפך לאמן מפורסם.

"נשארו רק ארבעה אנשים שהסיכוי לראות אותם עדיין מתעתע בי עד כדי כך. רק בשביל לראות פעם נוספת, אולי אחרונה, את הַאשֶק או את דוֺלְפִי או את רוּבּי או את דפני אני מסוגלת לשבת ככה כל הערב. תשושה מרוב סקרנות, מכורסמת מרוב ניחושים. האחים שלי שבוהים בטלוויזיה מאמצים את כל כוחות ההתאפקות שלהם כדי להתנהג כאילו עוד ערב רגיל. "מירקה?" זאב קורא בשמי בקול רם ומתבונן בי כדי לאמוד עד כמה אני מנותקת וכלואה בתוך עצמי... ויש לי סיפוק מהאופן שבו הציפייה אוספת אותנו בתוך חדרי, מלכדת את שניהם לצדי ומשכיחה כעסים. המחלוקות שהפרידו בינינו, המבוכות, הבגידות, הכול כאילו חלף."

לאחר שאנו נחשפים לסיפורים של כל המועמדים להגיע, לדעת מירקה, אנו הופכים לסקרנים גם־כן. אך נאלצים, כמוה, להמתין, ובינתיים אנו נחשפים ליתר הסיפורים המעסיקים את מוחה, ומעסיקים אותנו, ביחד איתה, עד שיגיע האורח, או האורחת.

נראה, שהקשר שלה עם רובי, בנו של אחיה, הוא המקשר בין כל האירועים. דרכו מצליחה מירקה לבטא את כל מה שעבר עליה בחייה. להוציא מילים, שהיו כלואות בתוכה, כשרובי מעבד אותן למיצג אמנותי, שבו משולבות טראומות חייה (ביניהן התינוקות שאבדו בחייה – תינוקת אחות, אחותה רייזלה החולה, התינוקת שאיבדה במחנה, ובתה שאבדה לה – כל אלה שבכו את חייהן וכאבן, ובמקרה של דפני, את הלילות הבודדים שלה בחדר הילדים בקיבוץ). רובי הוא האקסטזי שלה. הוא שמאפשר לה להיפתח ולהשתחרר, כפי שלא עשתה מעולם.

רובי מבין כבר בילדותו, שהוא אמן. ובשם האמנות, הוא פורץ את גבולות הכללים החברתיים, שעמדו גם בבסיסה של המהות הקיבוצית. כשהיו ילדים, נכנסו דפני והוא יום אחד לחדרה של מירקה, ובשעה שישנה, הוא יוצר. "נרדמתי והתעוררתי ונכנסתי אליהם כדי להציע להם משהו מתוק לאכול ומשהו חם ללגום. כשנכנסתי לחדר המשפחה איבדתי שליטה והתחלתי לצרוח. כל חומר נוזלי, דליל או סמיך, שהיה בבית נמרח על הרהיטים, על הקירות ועל הרצפה. רובי ודפני נצצו מרוב גאווה. "רובי," אמרה דפני הטובה שלי, "רצה שנכין לך הפתעה." התגובה של מירקה מתבטאת בצרחות. דפני מגיבה בבכי, ואילו רובי, אינו מתחרט לרגע, ורק עומד נפעם אל מול יצירתו.

בשל אירוע שלו בצבא – שבעקבותיו הוא מסתגר שנה בחדרו, מעמיק הקשר בין רובי האחיין למירקה. אחר כך, כשייצור את בובות הענק הבוכות, ממסמכי ארכיון המרי של הקיבוץ, תכפר מירקה, על הצעקות שצעקה עליו בילדותו, כשצבע את קירות חדרה. היא תיכנע לאמנות, זו שאינה נכנעת למוסכמות. זו שאומרת ומביעה כל מה שהיא מוכרחה להביע. היא לא תמנע ממנו להשתמש בכל התעודות והמסמכים שנאגרו שם מתקופת השואה, ואף תשתף איתו פעולה, כשהיא מנקבת את כל הניירות לבקשתו. היא לא תפסיק לדבר, כשהוא יאיץ בה לשחרר את כל מה ששמרה בליבה, כל מה שהיא סוחבת איתה כמשא כבד, כמצפון שמכה על חטא. בכי התינוקות של ילדותה, הילדות שלה, השואה, והילדים בבית הילדים שבקיבוץ. המילים שלה, תשמשנה אבני בניין ליצירתו, ומקור ההשראה.

כשמתגלה המעשה – מגורש רובי מהקיבוץ, ומירקה מתחפרת בשתיקתה. עם השנים הוא יהפוך לאמן אוונגרדי מוערך ברחבי העולם, שבובות הענק הבוכות שלו הופכות לדבר החם ביותר בעולם האמנות."... התינוקות המורעבים. רעבים לאהבה, רעבים לליטוף, רעבים לתשומת לב. בכל פעם שמישהו צועד לקראתם, מתקרב, מתגברת מקהלת היבבות המיוסרות, בכיות ואנחות, כל הצרחות שהצלחנו להיאטם אליהן, כל היללות שנותרו בלי מענה... הקהל נסוג לאחור ומפקיר את הבובות לגורלן... מדי שנה, ביום השואה, בא מישהו לצלם את התינוקות של רובי, ובדרך כלל מעמידים ביניהם את בצלאל גן-ניר כדי שיספר על הסערה שעוררו פעם תינוקות הנייר בציבור הישראלי. התפקיד של בצלאל הוא להגיד: "האמנות של רובי גניר דוחסת. רובי גניר המציא את הדרך לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד." "התפקיד של מריוויק" אומרת מירקה על המטפלת הפיליפינית האימהית כל כך "הוא להתחנן אל הבובות שיפסיקו כבר ליילל..."

וכמו רובי גניר, אחיינה של מירקה, מצליחה גם הסופרת, רחל טלשיר, בספר זה, להחזיק אותנו, הקוראים, גם במתח, גם בעניין, וגם בתנועה – היסטורית, רגשית, אישית. ובדיוק כמו רובי גניר, האמן, גם היא מצליחה לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד, גופה של מירקה, שרק מבחוץ נראה דומם. אך אנחנו הקוראים, זוכים להיות שם איתה, אורחים לרגע. מתחילת זיכרונותיה ועד קצה הערב.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה