אות מאבשלום / ד"ר רותי קלמן

נאוה מקמל-עתיר כתבה בספרה "אות מאבשלום" את סיפורו המופלא של אבשלום פיינברג, שייסד את מחתרת "נילי" והיה ממנהיגיה. אבל, אין זה רומן היסטורי פשוט. הסופרת בחרה בדרך מיוחדת לספר את הסיפור, כשהיא משלבת עוד אירוע טראגי בחיי אותה משפחה. הנכד של צילה, אחות אבשלום הנקרא על-שמו, נפצע בתאונת אימונים בבסיס מצפה רמון, ובסופו של דבר מת מפצעיו ב-1971. את הרגע הזה שבו הוא עובר מהעולם הזה לעולם הבא, אין הוא עובר לבד. אבשלום פיינברג, שנרצח ב-1915 בא למראשות מיטתו של קרובו הפצוע, והוא מלווהו. שני ה"אבשלומים" יוצאים לדרך, שאין ממנה חזור, כשבדרכם הם רואים את כל הדרך שעבר אבשלום הראשון, כולל דברים שהתרחשו לאחר מותו, כמו התאבדותה ההרואית של שרה אהרונסון, אהובתו.

סיפור נוסף, סיפור של טעויות, משתחל בין אבשלום הראשון לאבשלום השני בדמות גרפולוגית צעירה בשם אלמה, המקבלת חבילה ללא שם של השולח, ובה כתב-יד לפיענוח. כתב היד מהלך עליה פלאים והיא מתאהבת באותו הרגע באישיות העומדת מאחוריו. זהו כתב ידו של אבשלום פיינברג, והוא אחד המכתבים ל"שרתי", היא שרה אהרונסון.
אלמוני שלח לה את כתב היד הישן של אבשלום פיינברג, כשהיה צעיר. היא מאבחנת שהכותב הוא בחור צעיר, כך על-פי הכתב, אך מסיקה בטעות שהשולח אליה את כתב היד הוא הבחור עצמו ששמו אבשלום, שאישיותו המושלמת צצה לקראתה מבין השורות. היא גם טועה לחשוב, שהמכתב מכוון אליה. לכן היא יוצאת למסע של חיפושים.

כאן אני מוכרחה להודות על האמת, שלא השתכנעתי. גרפולוגית, שאמונה על הבנת רמזים, שעולים מכתבי-יד, אמורה להבין רמזים שהיא נתקלת בהם במהלך החיפוש. אבל לא כן אלמה. כל מקום שאליו היא מגיעה, וכל אמירה שנאמרת לה, אמורה להדליק אצלה נורה אדומה, שאולי מדובר באבשלום פיינברג, ולא היא. בעקשנות היא ממשיכה לחפש את אבשלום שפנה אליה, לכאורה, כשבאותו הזמן היא כמעט ומתעלמת מיותם המחזר אחריה.

עם זאת, אין זה גורע מיופיו של הסיפור, וממשפטים יפים כגון: "ופאני חשבה בליבה על אולגה המתרוצצת עם יהושע לקנות אדמות, שוקעת איתו בבוץ של חובות ושוכחת לגמרי שהטיט המחבר בין החלומות עשוי מחיי היום יום." (ע' 57), או "דרך החלון הפתוח למחצה נכנסו אל החדר קרניו הכסופות של הירח ונגעו בפניו של אבשלום. שום רוח לא נשבה בחוץ, אבל הווילון זז בכל זאת כאילו נגעה בו כנף אדם." (ע' 87), או אפילו בתוך דיבורה העילג של מרקדה: "אני קוראים אותי מרקדה," אמרה פתאום כמדליקה את משואת חייה. "מוסלמה שנולדה בבית זה... ככה את, מרקדה,' אמרה לי אמא שלי. 'כולם עוזבים אותך, ורק השפות שלהם נשארות'." (ע' 281).  קריאה נעימה.