‏הצגת רשומות עם תוויות לורי נלסון ספילמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לורי נלסון ספילמן. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 30 ביוני 2021

'הזכות לאהוב' מאת לורי נלסון ספילמן ; מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


משפחת פונטנה האיטלקית, חושבת שהיא סובלת מקללה משפחתית עתיקה. אחת מצאצאות המשפחה, פילומנה פונטנה, שנאה את אחותה הקטנה, מריה, ושינאתה יקדה במיוחד, כשראתה איך ארוסה מנסה לפלרטט עם אחותה היפה ממנה. בקינאתה היא משליכה עליה אבן שמעוורת את מריה היפה ומעוותת את חייה לעד. מריה לא נישאה מעולם.


כשהסיפור הזה חוזר ומסופר מאם לבת, מבינות הבנות שנולדו שניות במשפחת פונטנה לדורותיה, שעתידן בסכנה. בסופו של דבר, נראה שהנבואה/הקללה מגשימה את עצמה, ורבות מהבנות השניות של משפחת פונטנה לא התחתנו.


אמיליה פונטנה, אף היא בת שנייה. היא גרה עם אחותה הבכורה, דאריה, ועם משפחתה בשכונת בנסונהרסט בברוקלין. שכונה המאופיינת במהגרים, שרבים מהם הגיעו מאיטליה. המשפחה מנהלת מעדנייה איטלקית ואמיליה מתמחה בהכנת קנולי. מאפה מתוק במילוי גבינת ריקוטה, שמנת, אבקת סוכר ודובדבנים. ימיה חולפים בשיגרת העבודה ובכניעה לצו הקללה. בראש המשפחה עומדת נונה רוזה, הסבתא, שמגדלת את הבנות שהתייתמו מאימן בגיל צעיר, ביד קשה ובנרגנות. אביהן, נשאר במעדנייה, אך חושש אף הוא מרוזה השתלטנית, ואינו מעז לתת ביטוי לאהבתו את גברת פורטינו האלמנה.


כבר מגיל שבע, נחשפת אמיליה לסיפור הקללה. היא מבינה שהיא בת שנייה, ואולי זהו גורלה. אמונתה מתחזקת במקרה שאירע לה בילדותה. בשעה שישבה עם דאריה אחותה, ליד אביהן ואחיו שדגו דגים, מלמד אותן האב להשליך את הקרס למים. דאריה משליכה חזק מדי לאחור, והקרס ננעץ בשפתה התחתונה של אמיליה. הם מצליחים להוציא את הקרס משפתיה הכואבות, אך בעוד היא שותתת דם, וחולצתו המגולגלת של אביה לחוצה לשפה, הם מגיעים בנסיעה מטורפת לנונה רוזה, שרק אומרת: "אלוהים ישמור... 'עכשיו כבר אין שום תקווה. בחיים היא לא תמצא בעל עם פרצוף כזה.'" אבא שלי הציע שניגש למיון. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול" משחזרת אמיליה את הרגעים שייחרטו בזיכרונה לעד "אבל נונה הניפה את כפות הידיים כלפי מעלה, הסתובבה בשביל לחזור לדירה שלה ואמרה, 'פֶּרקֶה פְּרֵאוÊקוּפַּרסי?' – בשביל מה לטרוח?" כשמאחורי התגובה הזוועתית הזו, מסתתרת האמונה בקללה של הבת השנייה.


השינוי מתחיל בדודה פופי מפילדלפיה. אותה דודה – שמסיבה לא ידועה לבנות – מנודה מהמשפחה. כל חג יוצרת דודה פופי קשר עם אמיליה ושולחת לה ברכות. הפעם, מתקשרת דודה פופי במטרה אחרת לגמרי. היא רוצה לחגוג את יום הולדתה ה-80 באיטליה, והיא רוצה שאמיליה, ובת דודתה לוסי, שאף היא בת שנייה, תיסענה איתה במימון מלא שלה. נונה רוזה, שמחרימה את אחותה, מטילה וטו על נסיעתה של אמיליה, אבל אמיליה אוזרת עוז ומתחילה את המסע לשיחרורה מכבליה של רוזה. היא נוסעת.


לוסי ואמיליה, יוצאות למסע הזה, לא בהתלהבות יתירה, מוּנעות בעיקר בשל ההבטחה של דודה פופי, שקללת "הבת השנייה" תוסר לאחר מסע זה. הן לא מאמינות, ובכל זאת מוכנות לנסות.

המסע הזה יהיה לא רק מארה"ב לאיטליה, אלא בעיקר מסע לגילוי עצמן, ומסע שייאפשר להן להבין מהי אהבת אמת, אפילו בגיל 80, ואיך הן באמת היו רוצות להיות.


זהו ספר מעניין נוסף מבית היוצר של לורי נלסון ספילמן, שכתבה גם את 'רשימת המשאלות', 'אבני הסליחה' ו'מחברת הלב'.





יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

'מחברת הלב' מאת לורי נלסון ספילמן. מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אריקה היא סוכנת נדל"ן מצליחה, שעומדת רגע לפני כניסה למועדון 50 הסוכנים הטובים ביותר בשטח הנדל"ן. אבל ההצלחה תובעת קורבן. היא הבטיחה לבנותיה, אנני וקריסטן, בנות ה-19, לקחת אותן בבוקר לקולג'ים שלהן. אך ברגע האחרון מתרקמת עיסקת נדל"ן חשובה לקידומה, והיא חוזרת בה מהבטחתה להסיען ומבקשת מהן שתיסענה ברכבת. לכאורה, לא סיפור גדול. הן ילדות גדולות, שצריכות ללמוד להיות עצמאיות, ואין שום רע בלנסוע ברכבת. אבל, הנסיעה ברכבת לא באמת עוברת בשלום, וכל עולמה מתהפך, כולל כמובן רגשי האשמה על שלא עמדה בהבטחתה להן, ולא הסיעה אותן בעצמה. תעלומה אופפת את תאונת הרכבת, ואריקה נקרעת בין השלמה לתהיות, בין רגשי אשמה כלפי בנותיה, לרגשי האשמה שלה כלפי אמה, בין חיפוש ברחובות לחיפוש בתוך נפשה. 
מה שעוזר לה הם משפטי המפתח של "מחברת הלב". מסורת עוברת במשפחתה של אריקה, מסורת של משפטי מפתח שעוברים מדור לדור ונשמרים ב"מחברת לב" "אני מדליקה את מנורת הלילה שלה ופותחת את המחברת במשפט מקורי של אמי. כשהחיים מושכים לך את השטיח מתחת לרגליים, נוצרת רחבת ריקודים. החזה שלי מתכווץ. אמא צירפה לי פתק עם המשפט הזה לארוחת העשר יום אחרי שגברת לילי, המורה האהובה עלי, הכריזה שהיא קיבלה עבודה חדשה ועוזבת את מילווקי. לבי נשבר. אני עדיין רואה את אמי עומדת במטבח הקטן שלנו אחרי שחזרתי הביתה מבית הספר ומשדלת אותי לרקוד איתה טוויסט. "את תמצאי את רחבת הריקודים שלך, חכי ותראי. " ואני מצאתי. כעבור שבוע פגשתי את מיס טייסי, מורה חדשה ונלהבת שהחדירה בי אהבה לספרים ולאמנות ואפילו לחילוק ארוך. ואת המשפט הזה, שמה אריקה בעבר בארוחת העשר של אנני, כשלא קיבלו אותה לנבחרת הכדורסל בכיתה ו'. כמו אימה, גם אריקה מעבירה לה את המסר, תוך ריקוד "חיבקתי אותה והסתחררתי איתה. "ווהו! צעקתי. "השטיח נעלם והנה רחבת הריקודים. עכשיו תירשמי לחוג לכתיבה יוצרת אחרי הלימודים." אנני  מצאה את קולה בחוג הכתיבה ההוא, הודות למאמן הכדורסל שמשך את השטיח מתחת לרגליה."
בנוסף, מתחילה אריקה לקבל אימיילים ממקור לא ידוע שבכתובתו מופיעה המילה "נס". האימיילים מצביעים על: "בת אבודה" ומכילים ציטוטים מהמחברת, כגון: "חפשי את החתיכה החסרה", "סיירת נבונה בודקת מה קרה במסעה הקודם לפני שהיא ממפה את המסלול הבא".
כשנמצאים בתוך תהומות של כאב, חשוב שיהיה מישהו שישלח לך גלגל הצלה. "משפטי המפתח" – שמקורם באם חכמה; הקשר הטוב שלה עם אחותה, קייט; והאהבה המתגלית בכמה מובנים ובאופן מפתיע – הם אלה שיהוו גלגל הצלה לאריקה בדרכה אל האמת שלה, ואל הידיעה, שמה שמשמעותי בשבילה, חשוב יותר, מכל דבר אחר.