'מצטיינים' מאת גלי וינרב

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני גיבוריו הראשיים של הרומן 'מצטיינים', נפגשים בתוכנית בינתחומית למצויינות של אוניברסיטה ישראלית דמיונית בשם "רבין". 

ימי, ים דבורין, בחור מבריק ומלא רעיונות בן עשרים ואחת ומשהו. מגיע ממשפחה מבוססת של הורים אקדמאיים, שמשקיעים בבנם הבכור, ודואגים שיהיה לו טוב. חדרו בבית הוריו, מאפשר לו פרטיות ומרחב, וכמובן מצוייד באטרקציות הכי מעניינות. ההורים דואגים לכל צרכיו. לדמי כלכלה, לבגדים חדשים, לכביסה, לארוחות חמות. והכל באווירה תומכת. כשהם חושבים שהוא צריך עזרה, הם מנסים לעזור, ויודעים למי אפשר לפנות לשם כך. 

למרות המשפחה התומכת, יגלה ימי, שבחיים העצמאיים שלו, הוא צריך להתמודד לבד עם לא מעט קשיים. כיצד להתמודד עם תגלית מדעית, ועם העובדה, שֶׁהוֹצֵאתָ מאמר מבריק על תגלית אָקָדֵמִית, ובכל זאת אתה מופיע שני ברשימת הקרדיטים, אחרי הפרופסור שֶׁהִנְחָה אותך במאמר, כפי שמקובל באקדמיה. מה עושים כשראש התוכנית למצוינות מתחיל לְמַדֵּר אותך, ומה עושים עם רגשות ותחושות, שאינן בדיוק במיינסטרים, ושבתחום הזה, גם ההורים לא בדיוק יכולים לעזור, מלבד לתמוך נפשית, גם כשהם מתנגדים לדרכך.

שץ, שאול צדוק, אף הוא בחור מבריק בן עשרים ואחת, מגיע משכונה מוזנחת בנתניה. המשפחה מעוטת יכולת, וההורים עובדים קשה. אין להם כוחות נפשיים להקדיש לילדיהם, עד כדי אדישות כמעט מוחלטת. הָאֵם מבלה את רוב זמנה בבית מול הטלוויזיה, לכאורה בשל כאבים בגב, ואינה מתפנה להתעניין בו, אפילו לכדי משפט אחד, או מבט. הוא גדל לבד, בלי תשומת לב, ובלי הכוונה, ועדיין מקווה, שבכל זאת יתייחסו אליו, שיגידו לו שהם גאים בו, שיזכרו את יום ההולדת שלו, שיקנו לו מתנה, שיחבקו, שיפגינו חום כלשהו של משפחה. 

מגיל שש עשרה עובד שץ בדוכן הפלאפל של מוטי, שגם שולח אותו מפעם לפעם לשליחויות לא חוקיות, וגם יודע שהוא צורך סמים קלים, אך לא אומר לו לא להשתמש. במהלך כל הרומן, יְחַפֵּשׂ שץ את המבוגר האחראי שידאג לו יְחַכֶּה שמישהו יגיד לו להפסיק "אז מי אמור להגיד לי לא לעשות סמים? לא ההורים שלי, לא דמארי, לא ימי ולא אבא של ימי. אין אף אחד בעולם שיגיד לי לא לעשות סמים?" שהרי גם להגיד למישהו "אל תעשה משהו שמסוכן לך", בעצם מראה על דאגה ואיכפתיות, שחסרים לו כל כך. 

מי שכן מתעניין בו הם הלקוחות הקבועים של דוכן הפלאפל "כדאי לכם לקנות את כל הפלאפל שאתם צריכים היום," אמר עמרם. "מחר שץ הולך לאוניברסיטה." כולם הביטו בי מעבר לדלפק בהפתעה גמורה. "אל תדאגו," אמרתי. "אני לא הולך לשום מקום. אני באמת מתחיל ללמוד, אבל אני עדיין אהיה פה גם מחר, כמו בכל יום." הגשתי לסוויסה שני מרלבורו, כמו תמיד, והוספתי למנה שלו הרבה טחינה כדי להדגיש את הנקודה: שום דבר לא הולך להשתנות. "לאוניברסיטה?" אמר הולצמן. "פשי, איזה שדרוג.""תמיד ידעתי שהוא גאון," התלהב עמרם. "בחישובים של הסיכויים של הטוטו הוא תמיד מספר אחד." ... שץ ה... סטודנט," צחק סוויסה. "מה אתה הולך ללמוד?"

ואחרי ההתעניינות החמימה של הלקוחות, שהם לכאורה הזרים, מגיע שץ לביתו, ואימו כמו תמיד מול הטלוויזיה שצווחת. "אימא?" היא הסיטה עיניה מהטלוויזיה לחצי שנייה... "מחר אני מתחיל ללמוד," אמרתי. "אה, נכון... "היא אמרה, ואחרי דקה הוסיפה: "בהצלחה." אתן לה שעה, חשבתי, אם במהלך השעה הקרובה היא סוף סוף תיזכר שאין לה מושג מה אני הולך ללמוד ותשאל משהו, אני אספר לה שנבחרתי לתכנית מצטיינים באוניברסיטת רבין בתל אביב. אני. לתכנית מצטיינים של ממש! שיש בה שני טייסים ומשורר אחד חצי מפורסם. אני, שאול צדוק מנתניה, שבגיל 15 בכלל לא היה בטוח שיסיים בית ספר, אתחיל מחר ללמוד יחד איתם."

אבל האֵם לא שואלת, וגם במהלך תקופת הלימודים, גם אחרי שהוא מצליח לשכור חדר קטן מאחורי חנות בתל-אביב, המשפחה לא מתקשרת לשאול איך הוא מסתדר, איך הלימודים, ורק קצת יוצאים מאדישותם, כששץ משתתף בפאנל מדעי בטלוויזיה. הם מצטיירים בדיוק כצד ההפוך והקיצוני להוריו של ימי.

שני הצעירים, ימי ושץ, השונים כל כך ברקע שלהם, מתחברים די מהר אחד לשני, והופכים לחברים טובים ואוהבים מאד, מה שיהפוך עליהם את עולמם, את תפישותיהם, את עצמם, את מקומם במשפחה, בחברה, בלימודים, ובעיקר – מי הם כבני אדם. כשניים שמצטיינים מאד בתוכנית האוניברסיטאית שאליה נכנסו, הם שואלים שאלות. את עצמם, אחד את השני, ומתמודדים גם עם שאלות של זהות מינית, ועם חוויות שמעולם לא חוו קודם.