כתבה: ד"ר רותי קלמן
מחקר המרשמלו של פרופ' וולטר מישל החל בשנות השישים, בקרב ילדים בגיל טרום-חובה שביקרו בגן הילדים בינג שבאוניברסיטת סטנפורד. זה היה, כדברי מישל, מחקר פשוט שהעמיד בפני הילדים דילמה קשה. הוא ותלמידיו נתנו לילדים אפשרות לבחור בין פרס אחד, שעבורו ייאלצו לחכות, לבדם, במשך כעשרים דקות, לבין שני ממתקים או שלושה בסוף ההמתנה. בין ממתק אחד קטן עכשיו, לממתק כפול בגודלו, לאחר המתנה. הפרס-הממתק יכול היה להיות, מרשמלו, למשל, או כל דבר אחר שהוצע להם, כמו עוגיות, סוכריות וכדומה. הילד ישב מול שולחן עם הפרס, שאותו היה יכול לקבל מיד, אילו רצה. אך אם הצליח להתאפק, לדחות את הסיפוק המיידי ולא לאכול את הממתק הנחשק, הוא זכה בסוף הזמן המיועד, בשני ממתקים או שלושה. לעיתים הונחו שני ממתקים נוספים במרחק מה.
חלק מהילדים לא החזיקו מעמד וצילצלו בפעמון כשרצו להפסיק את ההמתנה. היתר – גילו יצירתיות רבה בדרך שבה ניסו להימנע מהפיתוי. הם דיברו אל עצמם, עשו פנטומימה, העוויות, דפקו את הכיסא בקיר, התגרו בעצמם שהם כמעט נוגעים בפעמון, ואז הסיטו את היד, כשהם לוחשים לעצמם "לא, לא" ועוד.
ילדים אחרים, ניסו "לזייף", כמו רוברטו בן השש. הוא בחר בעוגייה ממולאת כפרס נחשק. לאחר שווידא שהדלת סגורה והוא לבד. הוא סרק את מגש העוגיות, ופתח את העוגייה הקרובה אליו. חשף את מילוי הקרם הלבן שבאמצע, וליקק את הקרם בדקדקנות, תוך שהוא עוצר לרגע כדי לחייך לעצמו בסיפוק. כשהוא סיים עם הקרם, הוא הצמיד בחזרה את שני חצאי העוגייה, והחזיר אותה בהנאה למגש. לאחר מכן העניק את אותו הטיפול לשתי העוגיות הנוספות. כשסיים, החזיר את העוגיות למקומן, ועטה הבעה של תמימות מוחלטת.
כשאמרו לילדים לדמיין את צורת הממתק, הם החזיקו זמן רב יותר, מאשר כשאמרו להם לדמיין את הריח או הטעם של הממתק. הם גם החזיקו מעמד זמן רב יותר, כשהממתק היה מוסתר ולא גלוי למולם.
כשהילדים התבקשו לחשוב על דברים עצובים, זמן ההמתנה היה קצר, כמו כשחשבו על הממתק, בעוד, שכאשר התבקשו לחשוב על דברים שמחים וכיפיים, הם החזיקו מעמד פי שלוש. בנות החזיקו מעמד בהמתנה יותר מאשר בנים.
למעלה מ-550 ילדים שהיו רשומים בגן הילדים בינג בין השנים 1968 – 1974 עשו את מבחן המרשמלו. מישל ותלמידיו עקבו אחריהם גם כשגדלו, ואפילו בעשור החמישי לחייהם. המימצאים הפתיעו אותם ועדיין מפתיעים גם היום.
יש שוני גם מבחינת הגילאים. בני שלוש לא הבינו את השאלה אם להשאיר את המרשמלו גלוי או להסתירו. בני ארבע הבינו, אך העדיפו לראות את הממתק בזמן ההמתנה, למרות שזה הפך את ההמתנה לקשה יותר. גילאי חמש ושש, כבר הבינו שעדיף שיסתירו מהם את הממתק. ככל שהתבגרו, הבינו שצריך לבחון את האופציות השונות, ונתנו לעצמם עצות מה עדיף. בני תשע, כבר יכלו להשתמש בדמיון הפורה שלהם כדי לבדר את עצמן ולהעביר את הזמן במהירות. עם זאת, בעניין הגילאים צריך לזכור, שמדובר בסטטיסטיקות ובממוצעים, ולא כל ילד נכנס בדיוק להגדרות הנ"ל.
היכולת לדחות סיפוקים ולעמוד בפיתויים היא אחד האתגרים העיקריים של התרבות האנושית מתחילתה, טוען מישל. ולכן התכונה של כוח הרצון חיונית גם לבנייתם של הריסון העצמי והאמפתיה הדרושים לצורך כינון מערכות יחסים של דאגה ותמיכה הדדית. היא יכולה לסייע לבני אדם לא להיקלע למצוקות בגיל צעיר, לא לנשור מלימודים, ולא להיתקע בעבודה שהם שונאים.
עד היום משתמשים במבחן המרשמלו כבסיס למבחני התאמה, בתוכניות לימודים, ולעידוד תכנון פנסיוני. בהמשך גדל המחקר לבדיקה של מה בדיוק מאפשר את דחיית הסיפוקים ואת השליטה העצמית, פסיכולוגית וביולוגית. האם זו תכונה מולדת, האם אפשר ללמוד אותה, לתרגל אותה וכולי.
צריך להבין גם מה מכבה את היכולת שלנו לשלוט בה ברצוננו. למשל מה גורם לאנשים מפורסמים ואחראים, לעשות פתאום שטויות שהורסות להם ברגע את הקריירה שלהם.
על פי המחקר, שתי מערכות נמצאות במוח האנושי – אחת חמה רגשית ורפלקסיבית, לא מודעת, והשנייה קרה, קוגניטיבית, מתבוננת איטית ומאומצת. תוצאות הניסוי שמו את האצבע, אומר מישל, על התהליכים המנטליים ועל האסטרטגיות שמסייעים לנו לקרר פיתויים חמים, לדחות סיפוקים ולהשיג שליטה עצמית.
האתגר המרכזי של הטיפול ההתנהגותי של כל מי שרוצה לשנות הרגלים רעים, קשור לשינוי הייצוג המנטלי של גירוי מסוים. ברגע שחושבים עליו אחרת, אפשר להימנע ממצב שבו ייפלו קורבן לגירויים חמים שמנסים לשלוט בהתנהגותם. המסקנה של החוקרים היתה, שהכוח אינו טמון בגירוי עצמו, אלא באופן שבו אנו חושבים עליו. אם נשנה את מה שאנו חושבים עליו – תשתנה השפעתו על מה שאנחנו מרגישים ועושים.
בחלק א של הספר נשאלת השאלה מדוע כוח הרצון של ילדי הגן באותו מבחן מנבא את הצלחתם בעתיד, אם כי – לא כולם. היו ילדים, שיכולת הדחייה שלהם היתה נמוכה בתחילה, אך השתפרה במהלך השנים, ולעומת זאת, יש ילדים שהצליחו להמתין, ולהתאפק, ובכל זאת, בהמשך חייהם, היתה ירידה ביכולות השליטה העצמית, משמעות הדבר היא שיש צורך בתירגול המיומנויות.
בחלק ב מנסים לתת תשובה כיצד משפיעה היכולת לשליטה עצמית על המסע מגן הילדים אל תכנון הפנסיה וסוללת את הדרך ליצירת חוויות של הצלחה וציפיות חיוביות עם מסוגלות וערך עצמי. חלק זה עוסק לא רק בעמידה בפיתויים, אלא גם באתגרים רבים אחרים ושונים הקשורים לשליטה עצמית, כיצד להימנע ממתח כרוני שעלול לפגוע באופן דרמטי ביכולות הקוגניטיביות שלנו. החל בהרגעת רגשות כואבים, התגברות על שיברון לב והימנעות מדיכאון, ועד קבלת החלטות חשובות שמביאות בחשבון השלכות עתידיות, ומהם הגבולות של השליטה העצמית. שכן גם יותר מדי שליטה עלולה להיות בלתי מספקת באותה המידה.
חלק ג בוחן את ההשלכות של המחקר על המדיניות הציבורית, ומתמקד במהלכים חינוכיים שבוצעו בשנים האחרונות החל בגיל טרום חובה, המשלבים בתוכם שיעורים בשליטה עצמית, כדי לתת לילדים החיים במצב של מתח הרסני, הזדמנות לחיים טובים יותר.
החלק האחרון של הספר בודק כיצד ממצאים בעניין שליטה עצמית, גנטיקה וגמישות של המוח, משנים את התפיסה של טבע האדם , ואת ההבנה של מי אנחנו ומה אנחנו יכולים להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה