'בנות הלילך' מאת מרתה הול קלי מאנגלית: שאול לוין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

במרכז הספר המרתק 'בנות הלילך' עומדות נשים, לא־יהודיות, אסירות פוליטיות של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, שבעל־כורחן הפכו לגיבורות ששרדו ניסויים לא־אנושיים של הנאצים במחנה ראוונסבריק. המחנה נועד ל-7000 אסירות, אך בשיאו היו בו 45,000 נשים. קאשה הפולניה ואחותה סוזנה עוברות אף הן את עינויי הניסויים על בשרן. כשהן מצליחות להימלט מאתר הניסויים בחזרה לבלוק שלהן, הן תשושות. סוזנה סבלה מדיזנטריה, וקאשה דואגת לה. 

בחג המולד 1943, מספרת קאשה: "סוזנה שכבה על צדה בידיים אחוזות זו בזו מתחת לסנטר ואני התנמנמנתי לידה, כשחזי פונה אל גבה, ונשימתה שמחתי היחידה. הנשים בבלוק שלנו החליטו בהצבעה לאפשר לנו לקבל מיטה תחתונה לעצמנו בגלל מצבנו כ"ארנבות". זו היתה מחווה יוצאת מן הכלל, מאחר שהיו מיטות שאיכלסו יותר משמונה אסירות! הנשים הרוסיות, רבות מהן רופאות ואחיות שנשבו בשדה הקרב, נהגו בנו באדיבות מיוחדת, והן אלה שאירגנו את ההצבעה."

מחווה אנושית נוספת, שמגיעה מבחוץ, באה לידי ביטוי בנוכחותו של החשמלאי הזקן מפירסטנברג, שנכנס לבלוק שלהן, אחת לכמה זמן, ונוהג בהן באנושיות, במקום שבו אבדה כמעט לגמרי האנושיות. הוא מכבד אותן בקידה, עוזר להן להרגיש אנושיות, ועוזר להן להתעדכן על הנעשה מבחוץ, באמצעות שירים בצרפתית, אותם הוא שר להן תוך כדי תיקון נורות ותקלות חשמל בבלוק שלהן, תוך סיכון עצמו. "השם פנסטרמאכר פירושו "בונה חלונות" בגרמנית, והוא היה החלון שלנו לעולם... החשמלאי הזקן סיים במשפט היפה, "חג מולד שמח לכן, גבירותיי היקרות. שאלוהים יעזור לכולנו במהרה". בנוסף לכבוד שביטא כלפיהן בהתנהגותו, ולחדשות העולם שהעביר להן, הגניב הֶר פרנסטרמאכר דברים קטנים מפעם לפעם. "רק אחרי שהֶר פנסטרמאכר יצא מדלת הבלוק לדרכו, ראיתי מה הוא השאיר למרגלות המיטה שלנו. זוג גרביים סרוגים ביד, יפים כל כך!..." 

הסיפור שמספרת הול קלי מבוסס על סיפור אמיתי. היו אכן ניסויים במחנה ראוונסבריק; היתה רופאה בשם הרטה אוברהויזר, והייתה באמת קרוליין פרידיי, שהקדישה את חייה לתמיכה וסיוע לבתי יתומים במלחמת העולם השנייה ותמיכה בקורבנות צרפתיים בפרט ואירופיים בכלל באותה המלחמה. 

כאשר מגיעות אל קרוליין, שחקנית לשעבר, שעבדה בקונסוליה הצרפתית, ידיעות על אותן נשים, בעיקר פולניות, שעברו את החוויה הקשה במחנה ראוונסבריק, ונותרו לא רק מצולקות נפשית, אלא אף פגועות גפיים – היא מבינה שה'ארנבות', זקוקות לטיפול רפואי טוב יותר ממה שיכלו להעניק להן בארצן. גם מבחינה רפואית, וגם מבחינה כספית. גרמניה של אחרי המלחמה, פיצתה עקורים אחרים, אך לא עקורים פולנים, שכן, לא הכירה בפולין הקומוניסטית כמדינה. 

למרות שלא מדובר בצרפתיות, מצליחים קרוליין ושותפיה לשגרירות הצרפתית, לשכנע תורמים לממן את הגעתן של הנשים הפולניות לארה"ב, את אישפוזן, ואת קבלת הטיפול הפיזי והמנטאלי שכל-כך נזקקו לו.

קרוליין, שלא היו לה ילדים משלה, אימצה את הנשים כבנותיה, אירחה אותם בביתה, שהכיל שיחי ורדים נדירים ופרחי לילך רבים, ושמרה על קשר עם רבות מהן.