כתבה: ד"ר רותי קלמן
שנות החמישים של המאה העשרים: נשים מסדרות את שערן בתסרוקת אליזבת טיילור ועסוקות בטיפולי פנים ומראות ווֹלוּפְִטֶה, בני הנוער המקומי של העיירה אליזבת בניו ג'רזי עסוקים בעניינים שבינו לבינה, ברכילויות, באופנה, במחשבה על היכן ילמדו בעתיד או מה יעשו, אם להתגייס לצבא בתקופת מלחמת קוראה, מה ללבוש למסיבת הסיום, ועם מי ללכת. בני המשפחות עסקו באותם הימים בקניית מתנות לקראת חג המולד או לחנוכה לבני משפחותיהם. הטלוויזיה הגדולה ביותר הייתה אז בגודל שבעה עשר אינץ', וביותר קטנות ראו שלג בעיקר. האנציקלופדיה בריטניקה תפסה ברוב הבתים שלושה מדפים, מתבגרים רקדו סלואו לצלילי שירו של נט קינג קול Nature Boy, וקלארק גייבל כיכב בסרטים. שיגרה של מקום קטן וקהילה קטנה, שבה בדרך כלל לא קורה הרבה.
אבל החורף שבין 1951-1952 היה רחוק מלהיות שיגרה. את החורף ההוא, אף אחד מהם לא ישכח.
"כשיצאו מהקולנוע, מזג האוויר רק החריף. מירי וראסטי שילבו את זרועותיהן וצעדו מהר ובראשים מורכנים... מול ביתה, שיחק ילד שהיה כנראה אחד הילדים של משפחת בל... מירי הכירה לפחות ארבעה מהם. פתאום צרח הילד והצביע לשמים. מירי וראסטי הרימו את עיניהן וראו כדור אש מתקרב לעברן. מירי הרגישה את החום מגיע ממעל וראסטי אחזה בה ומשכה אותה אל מעבר לכביש. הן רצו מהר ככל שיכלו אבל כדור האש התקרב עוד ועוד. הן שמעו קול שאגה אדירה. ואז התנפצות גדולה, ולאחריה שני פיצוצים... הן הופלו ארצה מכוח ההדף, וראסטי כיסתה את גופה של מירי בגופה שלה בניסיון לגונן עליה..."
כדור האש התברר לאחר־מכן כמטוס. המטוס התרסק בנהר, כמעט מעל חמישים מעובדי המים, שעבדו באזור, כמעט מעל חטיבת הביניים המילטון, שהייתה במרחק בלוק אחד. הנרי אמרמן, דודה של מירי, שהיה עד לחילוץ משרידי המטוס, ידע שזו תהיה כתבה גדולה שלו לעיתון המקומי "אליזבת דיילי פוסט". הוא רק לא ידע באותו הרגע, שזו אמנם הכתבה הראשונה שלו, אך ממש לא האחרונה, של תאונה אווירית מעל אליזבת, ניו ג'רזי.
שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, טסה מירי חזרה לאליזבת, לפגישת מחזור של מי שעוד נותר לאחר אותו חורף מסוייט. במטוס, יושבת לידה לילי, נערה בת חמש עשרה, בדיוק בגיל שבו הייתה מירי, כשהאירועים התרחשו. בדיוק בגיל, של בתה אלייזה כיום. וכשהדיילת מדגימה איך לחגור את חגורת הבטיחות ואומרת "אם, נגד כל הסיכויים, תתרחש תקלה כלשהי...", לילי נלחצת, ומירי מנסה להרגיע אותה "אלה סתם כללי בטיחות", אבל בתוך תוכה היא חושבת "החיים הם סדרה של דברים שקורים נגד כל הסיכויים... זה בהחלט נכון לגבי חייה שלה. בזה אחר זה קרו לה דברים נגד כל הסיכויים, שיחד יצרו חיים עשירים ומורכבים, ומי יודע מה צפוי עכשיו?"
כשיגיע תורה להתייחס לעבר המשותף, ששינה את חיי כל תושבי העיירה, היא תגיד: "כשחולף די זמן זה מתעמעם ואת מתמלאת תודה, אבל זה לא באמת עובר לגמרי. זה עדיין קיים, זה קבור בפנים, זה חלק ממך. הצחנה כבר עזבה את נחירייך וחוזרת רק אם מישהו משאיר על האש קומקום ושוכח את קיומו. הסיוטים הלכו והתמעטו... החיים נמשכים, כמו שהורינו הבטיחו אז, בחורף ההוא. החיים נמשכים, אם התמזל מזלך. אבל אנחנו בכל זאת חלק ממועדון סודי כלשהו, מועדון שלא היינו מצטרפים אליו לעולם מרצון, שבין חבריו אין שום דבר במשותף פרט לזמן מסוים ולמקום מסוים. תמיד יקשר בינינו החורף ההוא. ומי שטוען שלא, משקר."
לא להאמין, אבל הסופרת ג'ודי בלום, שכתבה את "נגד כל הסיכויים", אכן חוותה את אותם אירועים של 1951-1952. את גיבוריה, יצירי דמיונה, שילבה בלום באותה העיירה, על חלומותיהם, משבריהם, הצלקות שנותרו מאותה התקופה, ואושרם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה