יום שלישי, 9 בפברואר 2021

'הפיתוי של גרייסי' מאת סנטה מונטיפיורי ; מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אנגליה 2010. גרייסי ברטון יושבת מול המראה במספרה ומביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. על ברכיה מגזין עם תמונה של טירה בטוסקנה, זוהרת בשמש החמה של איטליה. הערפל שמכסה את הים והנוף שהיא רגילה לראות בכל יום, מכוון אותה להתמקד בכתבה מתוך המגזין שהיא אוחזת בידיה, ובמשמעות הצפונה בה. כמו גם – מכוון מבט אל תוך ליבה. 

היא מרגישה "ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד"... גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין... היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים בכיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך... היא שכחה איך לחיות."

גרייסי גרה בבאדלי קומפטון שבאנגליה כבר למעלה מארבעים שנה. היא בת ששים ושמונה. טד, בעלה, נפטר שמונה שנים קודם לכן, והיא נשארה רק עם שני הכלבים, בִּתָּהּ, קרינה, אשת עסקים מוצלחת החיה בלונדון, ולא מרבה לבקר אותה. בִּתָּהּ של קרינה, אנסטסיה, לומדת בפנימייה מרוחקת, ולא יכולה להתעלם מהתחושה המלווה אותה תמיד, שהיא מהווה מטרד לאמה העסוקה.

גרייסי רק לכאורה התרגלה למצב העניינים הזה. היא חיה חיים אפורים, ולא יוצאת כלל מתחומי העיירה. לכן כשהיא מחליטה לנסוע לשבוע לאותה טירה בטוסקנה, כדי ללמוד בישול איטלקי, ומספרת על הנסיעה הצפויה לאחד התושבים, מֻכֵּית העיירה כולה בתדהמה.

באותו זמן קרינה מכלה את ימיה במרוץ מטורף של משימות ופגישות עסקים במכון ליחסי ציבור שבבעלותה ובהנהלתה. בעלה כבר התרגל להיות בשולי חייה, אבל כשהיא לא מתייחסת לבתה שחלתה בפנימייה, ואין לה זמן אפילו ללכת לקחת אותה, הוא מטיח בפניה את האמת. היא מזניחה את כל מי שאמור להיות חשוב לה: את אמה, את בתה וגם אותו. הוא אף זורק לה, שהיא הייתה צריכה לנסוע עם אמה לאיטליה. 

קרינה מתחילה לחשוב על דבריו ומבינה שהיא לא יכולה לתת לאמה לנסוע לבד לאיטליה, שכן היא לא סומכת עליה שתסתדר. באותה הזדמנות היא כבר לוקחת איתה את בתה, מתוך תקווה לגשר על המרחק שנוצר ביניהן.

הן נוסעות יחד. עדיין מרוחקות זו מזו. שלושה דורות מנותקים, שיגיעו למקום שכולו טבע ורוגע, לקסטלו מונטפסקו, הטירה היפה של הרוזן טנקרדי האלמן. הרוזן משכיר את המקום לסדנאות הבישול של מאמא בנדטה ובתה אילריה. אל המקום מגיעים אנשים ממקומות שונים להשתתף גם כן בסדנת הבישול, וקשרים מתחילים להתפתח בין כולם. קרינה, שבהתחלה לא הפסיקה לשוחח בטלפון ולשלוט במשרדה מרחוק, וטעמה כזית, כדי לא להשמין. נכנעת לבקשת האיטלקיות "באמת קטנוני להיות במקום הנפלא הזה, ללמוד לבשל את כל האוכל הטעים הזה אבל לא לאכול אותו. היא סובבה את המזלג שלה בזהירות והעמיסה עליו מעט פסטה. ריח השום עלה אל אפה, ופיה התמלא רוק עוד בטרם נגעה הרוטב בשפתיה. ואז, כאשר זה קרה, היא הרגישה פרץ של טעמים על לשונה, חושיה הוצפו בעונג צרוף שהיה כמעט בלתי־הולם..." 

קרינה נרגעת בהשפעת האוכל הטוב ומניחה את הטלפון. אנסטסיה, שלא הפסיקה בהתחלה להביט בטלפון שלה, מגלה אף היא, את עצמה, בעיקר, אך גם את סבתה ואמה, מפתחת קשרים חברתיים ולומדת לחיות, לתקשר, להיפתח ולשתף. וגרייסי, מגלה סוף סוף את הסודות שהסתירה כל חייה, סודות שקשורים קשר הדוק לטירה שבה היא מתארחת כעת.

ומהצד מסתכלות מאמא ברנדטה ואילריה על כולם. בעזרת האוכל האיטלקי הטוב, והטבע היפיפה הן גורמות לקסם לקרות. "אילריה צפתה בהם בהנאה. "כל הניצנים נפתחו," אמרה לאמה בגאווה. "הם תמיד נפתחים בסופו של דבר," הסכימה מאמא ברנדטה עם ההבחנה. "יש כאלה שלוקח להם קצת יותר זמן, אבל אחרים מגיבים לקסם במהירות." היא חיככה אגודל באצבעות וצמצמה את עיניה. "הסוד הוא בטעם."



אין תגובות:

פרסום תגובה