כתבה: ד"ר רותי קלמן
הלכתי ונשביתי בקיסמו של האב הצרפתי של נחומי. אב שבגיל שבע, בפריז, ראה במו עיניו את אביו נלקח בכוח מביתו על ידי חיילים גרמנים ושוטרים צרפתים. ומאז לא ראה אותו שוב.
אב שנשבע לעצמו, שבנו לא ירגיש לעולם, מה זה לגדול בלי אבא. והוא ממלא את הריק שהיה לו, בתחושת שליחות מדהימה ומלאת אופטימיות. בין השאר, הוא מדבר עם בנו רק בצרפתית. האווירה בבית בתל-אביב הצנועה של שנות השבעים מלאה במוסיקה של כל הזמרים הצרפתיים, של השאנסונים, של שיריו האהובים של אנריקו מאסיאס, של סרטים צרפתיים, והוא אף מלמד את בנו, נחומי, כיצד צריך לנהוג בנשים.
"נחומי, בוא איתי, אני אראה לך איך מכינים Café au lait. חשוב שתדע שנשים אוהבות קפה כזה וכצרפתי אמיתי אתה צריך ללמוד איך מפנקים אישה כבר מגיל צעיר"... "אני מתלווה לאבא ושנינו הולכים למטבח. אני מקשיב בקשב רב להוראותיו... "אתה רואה? זה Café au lait וכך הוא יוצא הכי קרוב לכוס הקפה שמגישים בבתי הקפה בפריז," אומר אבא בגאווה. "ההבדל הוא שבפריז מרתיחים את החלב בעזרת הקיטור שיוצא ממכונת האספרסו, כמו זו שיש בקפה רוול. בגלל שלנו אין מכונה כזו בבית, מצאתי פטנט ליצור קצף דומה בעזרת הכפית. אימא מאד נהנית מזה, אז כולם מרוויחים."
לאבא הזה יש מטרה אחת, להעניק לילדו היחיד את כל מה שאפשר כדי להכינו לחיים. ומבחינתו, המשמעות של לחיות, היא הבאת פריז על תרבותה ואוצרותיה הרבים לעולמו של הבן. אבל גם ללמד אותו על החיים. לקחת את הזמן. לעבוד בחריצות. להבין כל עניין לעומקו של דבר. להסתכל על חצי הכוס המלאה בלבד. ללמוד להעריך אוכל טוב. לאהוב את החיים ולהעריך כל מה שיש.
כשהוא משכיב את הילד לישון, הוא שר לא שירים נוגים בצרפתית, כמו למשל 'עלי שלכת' Les feuilles mortes של איב מונטאן. קראתי את הקטע הזה, והלכתי להשמיע לעצמי את השיר. כשהמנגינה התנגנה - הוצפתי בנוסטלגיה משל עצמי. שיר יפיפה זה, התנגן בילדותי בפטיפון בשבת בבוקר. הורי הסבו ביחד עם סבי וסבתי סביב השולחן בסלון ושיחקו רֶמי. מוסיקת הרקע היתה מגוונת, והכילה בין השאר גם מאוצרות המוסיקה הנפלאים של צרפת.
השורות האחרונות של שירו של איב מונטאן מדברות על החיים המפרידים בין אלה שאוהבים. מאוחר יותר יבין נחומי את הבחירה בשיר זה דווקא. "נראה שאבא בוחר תמיד להזכיר לעצמו ולי שהחיים יכולים להפריד בין אלו שאוהבים כמו עלי שלכת שנאספים בשדרה. בשקט, מבלי שאף אחד ישמע". כשהוא מספר לאביו על התובנה הזו, מלטף האב את פניו ואומר בשקט: "בגלל זה צריך להעריך את כל מה שיש לנו. כלום אינו מובן מאליו. החיים יכולים בבת אחת להשתנות בכל רגע, ולא על הכול יש לנו שליטה... בגלל זה אני אדם אופטימי ושמח..."
הספר מלא נוסטלגיה של העבר של כולנו. של תל אביב של פעם. של כל מה שהשתמשנו בו ואמרנו בעבר ההוא. הוא נוגע בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שהיה כאן, או שם, או בכל מקום אחר, בשנות השבעים.
התחברתי לגמרי לספר, שכתוב נפלא, כשהוא מתובל לא רק בשפה הצרפתית (וגם קצת ביידיש, מצד ההורים של האֵם, שאף הם עוטפים את הילד בחום ובאהבה גדולה), אלא גם בריחותיה וטעמיה הנפלאים של פריז, שאליה הם מגיעים ביום העצמאות של פריז.
"ופתאום אני מבין: ... בזכות אבא, פריז נמצאת אצלי בלב בתל אביב ותל אביב תהיה בלב שלי בכל פעם שאגיע לפריז..."
וזכה האב, שבנו שגדל, זכר לפרטי פרטים, את כל אותן האנקדוטות, שהרכיבו את היחסים היפים של אב ובנו. שמתארות אב מדהים, מלא תחושת שליחות ותעצומות נפש, שמגיעות אל לב הקוראים, ונוגעות, מאד נוגעות, בכל נימי הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה