כתבה: ד"ר רותי קלמן
הקורא את הרומן של ג'ודי פיקו, ינוע בין כמה מעגלים, שבכל אחד מהם תהיינה שתי דרכים. קברי המומיות המלכותיות במצרים המכילים כל מה שיצטרכו המתים בדרכם מהעולם הזה לעולם הבא, והכנותיהם למוות, שכלל, לדעת המצרים הקדמונים, שתי דרכים; הכשרתה של גיבורת הרומן, דון מקדוול, כאגיפטולוגית, המתמחית בסמלי המוות שבקברים, ותפקידה המאוחר יותר, כדולת-מוות. תפקיד, שמשמעותו תמיכה נפשית ופיזית של חולים סופניים ובני משפחותיהם, והכנתם לדרך הכי אופטימלית, מבחינתם, לעזוב את העולם.
השאלה העיקרית בעולם החיים היא שאלת הבחירה. מהי הבחירה הנכונה לחיים הקצרים והלא-נצחיים שלנו עלי-אדמות? ומהשאלה הזו – אנו מביטים באפשרויות ובדרכים העומדות לפנינו, וצריכים להחליט באיזו מהן ללכת. האם להניח לעבר ולהתרכז רק בעתיד? האם עבר לא-פתור, מאפשר לנו בכלל להתקדם הלאה? כיצד עלינו להתבונן ולהתכונן למוות? מה נרצה להגשים ולהשלים לפני שנעבור אל הלא נודע? ואולי בכלל אנו מתקיימים בכפילות בעולמות מקבילים, כפי שמסביר, בריאן, בעלה של דון, המתמחה בפיזיקה קוואנטית. דרכים מקבילות, יקומים מקבילים, שאינם בשליטתנו, ולאחד אין אפשרות לדעת על השני.
ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה שגילו האגיפטולוגים, הארכיאולוגים שהתמחו בתרבות מצרים העתיקה, בבואם לחשוף קברי מלכים. הספר, הוא מפת הדרכה עם אסופת לחשים, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא. הספר התגלה רק בחלק מהארונות מימי הממלכה התיכונה 1650-2055) לפני הספירה), ובדרך כלל, הוא היה צבוע על תחתית הארון. במפה נראו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה, ודרך ימית – כחולה. אגם אש מפריד ביניהן.
דון, למדה והתמחתה באגיפטולוגיה בארצות הברית, וכמובן, שהמקום האידיאלי להוכיח את התזה של הדוקטורט שלה, המתייחסת לסמלים של הקבורה, היה לשהות במצרים באתרי החפירות. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, יכול להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס, או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא בהכרח סותרים זה את זה. כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. בתזה שלה, הקבר היה הרקמה המחברת, וכל צד שלו, מסמל כיוון. הצד הקדמי - אופק מזרח, הצד האחורי - אופק מערב, הרצפה – השאול, עם המפה שלו, והמכסה – נות, אלת השמיים. הכניסה לארון – היא החזרה לרחם.
באתר החפירות בנקרופוליס של דיר אל-ברשא, מתוודעת דון לוואייט הבריטי. וממתחרים המקנאים זה בזו, הם הופכים לחוקרים משתפי פעולה, וגם לאוהבים. "קולו היה נהר, אני הייתי אבן וכל הברה עיצבה אותי מחדש". הם מבלים את ימיהם עם משלחת החפירות, ואת לילותיהם, זה עם זו.
אבל אז מקבלת דון הודעה מאימה שהיא חולת סרטן סופנית ושלא נשאר לה עוד זמן רב. דון עוזבת הכל מאחוריה, ומקדישה את כל זמנה ותשומת ליבה לאמה, השוהה בהוספיס עד יומה האחרון. בתקופה זו נרקמים במוחה של דון שני דברים. ההחלטה לעבוד כדולת-מוות, וביסוס הקשר עם בריאן, שסבתו שהתה אף היא בהוספיס. יציבותו והיותו לצידה באותה תקופה קשה, נטעה בה את הידיעה, שהיא תמיד תוכל לסמוך עליו. היא מגלה שהיא בהריון, הם הופכים לזוג, ומקימים משפחה עם מרט הקטנה. דון צוברת ידע והבנה בתחום הקשה כל כך של הכנת אנשים לקראת מותם, וברגישות רבה, היא שוהה לצידם ומשתדלת לספק את כל צרכיהם האחרונים.
אחת מלקוחותיה היא וין, אמנית, הנוטה למות. השיחות איתה, יבהירו לדון, שמה שעזבה מאחוריה, חמש עשרה שנה קודם לכן – העיסוק בתחום האקדמי שכה אהבה, הדוקטורט שלא סיימה, וואייט, אהובה – הם דרך שנטשה, אבל אולי לא הייתה צריכה לנטוש.
היא מנסה לדמיין את החיים שהיו לה, אלמלא חזרה בגלל אמה החולה. "אם הייתם שואלים אותי לפני חמש-עשרה שנה, הייתי אומרת שיום אחד אתבסס בתחום האגיפטולוגיה, ויהיו לי מחקרים בתחום. אולי אהיה אוצרת במוזיאון המטרופולין לאמנות, אגור בצ'לסי, אדע את מפות הסאבוי בעל־פה ויהיה לי כלב קטן שיצא איתי לריצות בסנטרל פארק. אולי אהיה מרצה עם זיכיון חפירה משלי ופעמיים בשנה אסע למצרים עם סטודנטים ואדלה סודות מהאדמה המאובקת. אולי אלמד בקווינס קולג' באוקספורד..." על ואייט, היא לא מפסיקה לחשוב. אבל לא מאמינה, שהוא חושב עליה, ומאמינה שכבר שכח אותה.
מאורע מכריע בחייה, השיחות עם וין, ומשברים בחיי הזוגיות שלה, יבהירו לה שהיא חייבת לבדוק את רגשותיה כלפי שתי הדרכים. זו שבהווה עם אהבתה לבעלה ולבתה, וזו – שעליה ויתרה, עם האהבה לואייט שעדיין קיימת. "אני תוהה מה יקרה לי עכשיו, אם אצטרך לעמוד בהיכל שתי האמיתות ולהגן על מעשיי. האם אחשב לאחו, המת המבורך, או שאקולל ואהפוך למות, שאיננו. האם עוללתי משהו בלתי נסלח, או רק התקרבתי לאדם שהייתי אמורה להיות."
מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה