אנה ואיש הסנונית מאת גבריאל סמיט ; מאנגלית: דנה פלג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

הספר 'אנה ואיש הסנונית' הוא ספר, שחכמה ורגישות רבה שזורים בכל דף ודף שלו. בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה, בפולין, ינסה גבריאל סמיט, לתאר כיצד תתמודד ילדה קטנה ותמימה עם הרוע שמציף את הרחובות. איך אפשר להסביר, שהעולם יצא מדעתו, ושגם מבוגרים לא יכולים להכיל אותו בעצמם.

פעמים רבות בזמן קריאת הספר, חשתי כמו בקריאת 'הנסיך הקטן' של סנט אכזופרי. גם כאן, עומדים במרכז, איש מבוגר וילדה קטנה, ואמיתות, שפה ותרבות, בזמנים שבהם קשה למוצאם בין החורבות.

 אביה היהודי של אנה לאניה בת השבע גידל אותה לבד, לאחר מות אמה. הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטה בקרקוב, הוא מקנה לה שליטה מלאה בשפות רבות, ומלמד אותה כל מה שהוא יכול. אנה חכמה, ושואלת שאלות. אך היא נותרת ללא מענה ביום ההוא בשנת 1939, כשאביה נלקח, וחושב שהוא יוצא רק לכמה שעות, במבצע של הנאצים, כנגד אנשים משכילים ואנשי אקדמיה.

 אביה לא שב. והֶר דוקטור פוקסמן, ששמר עליה בשעות הראשונות, מוריד אותה ממכוניתו ליד ביתה, ואפילו לא מוודא, שדירתה פתוחה.  אנה בת השבע נותרת לבדה על המדרכה ליד ביתה הנעול. אין לה מושג מדוע אביה לא חוזר. אין לה בית לחזור אליו, ואין לה את מי לשאול. היא חוזרת לעמוד קרוב לבית המרקחת של ד"ר פוקסמן, אבל אינה מעזה להיכנס.

 מי שרואה אותה שם אבודה ובודדה הוא איש גבוה ומסתורי. היא מגלה, שכמו אביה, גם הזר יודע שפות רבות. הוא מנסה לברר איתה למה היא עומדת לבדה. שפה אחר שפה. היא מבינה את כולן, אך שותקת במבוכה.

 "הדבר הבא שעשה שינה את חייה של אנה לנצח" הוא היפנה מבטו לשמיים ושרק. סנונית צללה, היישר אל אצבעו. אנה מחייכת לראשונה, וכשהוא יוצא מבית המרקחת כעבור זמן קצר, הוא מלמד אותה שתי אמיתות ראשונות לתקופה איומה זו של האנושות: "היי נסתרת מעין" "זמן רב ככל האפשר".

 האיש הזר מתרחק ונעלם, ואנה – חכמה משנות חייה – כבר מבינה, "שמה שידעה – לא החזיק מעמד זמן רב, ומה שציפתה לו – נעלם", ולכן היא עושה את הדבר האחד שנראה לה נבון לרגע זה. היא עוקבת אחרי האיש הגבוה, שלימים תקרא לו "איש הסנונית", נסתרת מהעין, זמן רב ככל האפשר.

 כשהוא מגלה אותה אחרי דרך ארוכה, הוא מבין שיש לו תפקיד. לשמור על הילדה הקטנה והחכמה הזו, לא רק מפגיעות שבדרך, ומעולם שהתמוטט, אלא אף לשמור על נפשה הרכה. הוא לא יסתיר ממנה את האמת, אבל ייתן לה כלים להתמודד איתה, עד כמה שהוא יכול. בנוסף לכל השפות, ששניהם יודעים, הוא מלמד אותה את שפת הדרכים. "ובשפת הדרכים יש יותר מצורה אחת לומר כל דבר..." ומשמעות הדבר, להגיד דברים שהם לא תמיד נכונים, להתחפש למקומיים, לא להתבלט, ולנהוג בצורה שונה בכל מקום.

 כדי להסביר לה על  מה שקורה באותה עת בפולין, על החיילים הגרמנים מצד אחד, ועל הרוסים מצד שני – שמבתרים את גווייתה של פולין, ומשתלטים עליה – הוא  ממשיל אותם לעולם החיות: "אלה שבאים מהמערב הם זאבים, ואלה שבאים מהמזרח הם דובים. הם מתחפשים לבחורים צעירים כי כך קל להם יותר לעבור במקומות של בני אדם... הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא בחיות כמותם. הם מפנים לעצמם מקום בעולם, כשהם הורגים אנשים, ובכל רגע נתון את יכולה להיות האיש הזה..."

 כשאנה שואלת אותו איך היא אמורה להבדיל בין הזאבים לדובים, הוא הוא מתאר לה את בגדי החיילים הרוסים והגרמנים כך: "הדובים לובשים מעילים חומים והזאבים לובשים מעילים אפורים". והכי חשוב, הוא מסביר, להימנע בכל מחיר מכל מי שלובש משהו אדום על בגדיו, כשהוא מתכוון למפקדים.

 הם נעים ממקום למקום, נוקטים תכסיסים למעברי גבול. מתלבשים בהתאם למקום, וכדי שלא ייראו נוודים. בגבול הזאבי של הגרמנים, הם לובשים בגדי עיר, ובגבול דובי של הרוסים – בגדי עבודה. במקומות שונים, הם מתחברים למקומיים, ואיש הסנונית מפליג בסיפורים שונים ובהתאם לנסיבות. למרות קירבתם הגדולה, במהלך ארבע שנות שוטטות, מבינה אנה, שעדיין לא הצליחה לפענח עד הסוף את מסתוריותו "היא רצתה לדעת באיזו שפה דיבר ליבו".

 כשאנה תשאל אותו, שאלה שהציקה לה זמן רב בנדודיהם, לאן הם בעצם הולכים. יסביר לה איש הסנונית מהו מין בסכנת הכחדה, ושהתפקיד שלהם הוא להציל ציפור נדירה, הנמצאת בסכנת הכחדה. "הזאבים והדובים רוצים לאכול את הציפור הנדירה.. הם חושבים שמי שיאכל אותה, יהיה מאד חזק.... "הזאבים והדובים אכלו את השאר. אני אדאג שהציפור האחרונה שנותרה תישאר בחיים." ואז שואלת אנה מה מיוחד כל כך בציפור הזו. ואיש הסנונית נאנח ואומר: "היא ציפור. היא ציפור שעפה ושרה, ואם הם ישיגו אותה, היא לא תעוף ותשיר באותה דרך. "האם יש דבר מיוחד יותר מזה? האם תעזרי לי לשמור על חייה? דבר לא יכול היה לעצור בעדה. אנה הנהנה בראש נמרצות."

 הספר החזק הזה, אינו מתאים לילדים, אלא יותר לבני נוער, ובמיוחד למבוגרים.