'באהבתו אותה' מאת חוה עציוני-הלוי

  כתבה: ד"ר רותי קלמן

חוה עציוני-הלוי היא פרופ' אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן. אך במקביל לפרסומיה הרבים, בתחומי התמקצעותה, החלה עציוני-הלוי מ-2010 לפרסם מדי שנה רומנים מקראיים מרתקים. במרכזם – דמויות נשיות מקראיות, המוכרות לכולנו, אך נחשפות לפני הקוראים כדמויות מלאות, מועשרות ומועצמות, שלא כפי שהן מצטיירות בתנ"ך, לרוב, כדמויות פלסטיות שטוחות. לעיתים מקומן בתנ"ך מתבטא באיזכורים בודדים, במשפטים קצובים וללא אישיות.

הספר 'באהבתו אותה', של חוה עציוני-הלוי, יצא לאור ב-2021. זהו הספר האחד־עשר בסדרת הרומנים התנ"כיים שכתבה עציוני-הלוי, שעל שבעה מתוכם כבר כתבתי בבלוג ספריית דימונה.

כמו ביתר ספריה, גם עלילה זו נשענת על מקורות מקראיים ותלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים, כגון תכשיטים שנמצאו מהתקופה הנ"ל, אבני בישול, בגדים שמופיעים בציורי קיר, ומתוארכים לתקופת האבות והאמהות, ומאמרים.

על כל אלה מוסיפה עציוני-הלוי את תבליניה שלה, את הרוח המפעמת בדמויות; את עוצמתן וחולשותיהן; את התלבטויות הנפש; ואת האהבות הגלויות והנסתרות. עוד מאפשרת לנו הסופרת, לבחון את תפקודן של גיבורותיה; מקומן בתא המשפחתי ובחברה, וגינוני הכבוד המתקיימים או חסרים – מהן וכלפיהן. הכול – בהתאם להתרחשויות.

גיבורותיה של עציוני-הלוי, אינן תמיד גיבורות ידועות ובולטות בתנ"ך. וכך תמיד היא תדאג לקדם את הנסתרות והפחות מקובלות אל מרכז הבמה, כדי שתקבלנה אף הן את אור הזרקורים.

ברומן שלפנינו, מתקנת עציוני-הלוי עוול היסטורי, שהשתרש עם השנים. ומחזירה לשתי אמהות שהוזנחו, את מקומן המכובד. השתיים הן: זילפה, שפחתה של לאה בת לבן בן בתואל, ובלהה, שפחתה של רחל בת לבן בן בתואל. ארבע הנשים, תהפוכנה לנשות יעקב, ולארבע האמהות של שנים־עשר בניו של יעקב, שמהם יקומו שנים־עשר השבטים, המהווים את עם ישראל:

 לאה היא אמם של: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל הבת היחידה במשפחה – דינה. בלהה תלד את דן ואת נפתלי, זילפה תלד את גד ואשר, ורחל – את יוסף ואת בנימין, שבלידתו, היא נפטרת.

עד כאן, העובדות ההיסטוריות שאותן אנו מכירים מהתנ"ך. אך שאלות רבות שישאל הקורא הסקרן, עדיין נשארות שם ללא מענה: האם זיהה יעקב את לאה, שניתנה לו בעורמה בליל כלולותיו, במקום רחל? כיצד חשו האמהות זו אל זו? האם קינאו האחת בשנייה על תשומת לבו של יעקב כלפיהן? מהו אופייה של כל אחת? מה הייתה הדינאמיקה המשפחתית שלהן? מה בליבן של בלהה וזילפה, השפחות, שניתנו ליעקב, כדי להוליד בנים נוספים? האם נאלצו להסכים להינשא לו? האם אהבו מישהו אחר, ונאלצו לוותר בגלל יעקב? כיצד גדלו הילדים? מה עשו? מה מקומו של לבן, אביהן של לאה ורחל, במערך המשפחתי שנוצר? ואת מי שיתף יעקב ברגעי חרדתו ולבטיו?

על כל השאלות האלה, נבנה הרומן. כשהוא מובא מתוך סיפוריהן-מחשבותיהן של ארבע האמהות: לאה, בלהה, רחל וזילפה, באופן שווה. ארבעה עולמות נפש, יתגלו בפנינו, על מורכבותם והקשרים שביניהם.

זילפה מצטיירת כחכמה מבין הנשים: "יעקב לא הרבה לפנות אליי בדברים, וחלפו שש שנים מאז בואו ועד אשר החמיא לי לראשונה: "את עולה על כולן בחוכמתך. דברייך לאורך השנים תמיד מלאי תבונה, ועינייך משקפות אותה."

בלהה מתאפיינת בחוש הריח שלה. למעשים ולאנשים מתלווה באפה ריח, שממנו נובעות הבנותיה: "אל בית לבן מגיע עוד איש זר. שמו חנוך. הוא גדול וחזק. הוא אוהב את רחל. כמו כולם. רחל לא אוהבת אותו. זילפה כן. היא לא אומרת את זה. אבל האהבה כתובה על הפנים שלה. ושולחת ריח מתוק אל אפי."

לאה החרוצה, האחראית על הבישול ועל משק הבית של בית לבן, מוצאת לאט את דרכה אל נפשו של יעקב, למרות שרחל תהיה תמיד מושא אהבתו הראשונה: "באותו זמן התגלה לי כי מלבד בישול, יש עוד דבר שאני יודעת: להקשיב ליעקב. הקשבתי גם לצליל קולו. לנשימותיו. לשתיקותיו. לתנועות ידיו. מתוך כל אלה הבנתי כי נפשו רוגשת מרוב פחד שאין לו יסוד: עשו לא יוכל להרע לו מפאת מקומו המרוחק, ויראתו של יעקב שאחיו ירדוף אותו עד חורמה נובעת... מתחושת האשמה על מה שעולל הוא לאחיו... ואשמתו, שהייתה גם חולשתו, רק הגבירה את אהבתי אליו... ידעתי כי הפצע שבנפשו יוסיף לדמם, לא במהרה יימצא לו מרפא, ואני אעמוד לצדו."

ורחל, רחל היפה, שכולם מתאהבים בה, אך אין לה דרך קלה, לא להרות, ולא ללדת. בכל זאת היא מצליחה ביסורים רבים: "לחצתי לחיצה אחת אחרונה, וחשתי כי גופי נקרע לגזרים... הוולד הבקיע את דרכו מתוכי, ובו־ברגע, רגע ההקלה, התעלפתי. כאשר התעוררתי שוב שכבתי במיטתי, רחוצה, לבושה, תלתלתיי מסורקים, הוולד המחותל בזרועותיי, ובשורת המיילדת, "ילדת בן זכר", מהדהדת באוזניי. ראיתי את בני, והנה הוא יפה אף יותר מאשר היה בחזיוני. יעקב נכנס... הוא לקח את העולל מידי, נשק לו ופצח בזמירות הלל ותודה לאל על החסד שעשה עמנו... חשבתי על רצונו העז של יעקב בבנים. הייתה בי תחושה שרצון זה הוא גם תכלית חיי שלי. ועתה קראתי את שמו יוסף, לֵאמֹר: יֹסֵף אֲדֹנָי לִי בֵּן אַחֵר. מרוב חולשה נרדמתי טרם שמעתי את הבשורה הרעה אשר בפי המיילדת."

דמויותיהם של הגברים – יעקב, לבן, תחש, ראובן וחנוך – לעומת זאת, תצטיירנה מתוך סיפוריהן של הגיבורות, ולעיתים מתוך יותר מזווית ראייה אחת.

כרגיל, בזכותה של חוה עציוני-הלוי, קם התנ"ך לתחייה אל מול עיניי, ונשותיו – חושבות, אוהבות ורוגשות – סיפרו לי את סיפורן ושבו את ליבי.