'שוליית הסנדלר' מאת ניסים משעל

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בתחילת ספרו, מתאר ניסים משעל, תחושה נפלאה שמילאה אותו, בגיל שש, כשלמעברת תלפיות בה התגורר עם הוריו ואחיו, שאול, מגיע מנחם בגין. ואותה אישיות פוליטית רמת מעלה – שהגיעה למעברה במסגרת תעמולת בחירות – חייכה ונפנפה אל הקהל המריע, רכנה אליו, העניקה חיוך, מבט ואפילו ליטוף על הראש. רק לו. מכל הילדים שבמעברה. "הייתי נרגש ונסער מכך שבגין נגע בי. העובדה שהאיש שכולם הריעו לו וקראו בשמו ליטף את ראשי – גרמה לי אושר צרוף..." ייתכן שאת רגע התהילה ההוא, ישאף משעל לחזור ולחוות כל חייו.

ייתכן גם, שאותה הסצנה, עם מנחם בגין, היא שאחראית במידה רבה למשיכתו לפוליטיקה, דרך הטלוויזיה, דרך העיתונאות, כשהוא נהנה מכך שכל הפוליטיקאים, משחרים לפתחו. נהנה להיות העיתונאי הישראלי הראשון שמדווח ממוסקבה, מעבר למסך הברזל; או זה שהצליח להשתחל למשלחת של יהודים יוצאי שנגחאי, שמבקרת בסין, בדיוק בזמן שמתרחש מרד הסטודנטים, ולסקר את הטבח בכיכר טיאננמן. שהגיע בזכות להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית; להיות כתב מדיני של הטלוויזיה; לנהל תוכנית ראיונות נוקבת; להיות מלך הסקופים; לראיין ולהפוך לידידם של פוליטיקאים, ראשי ממשלה ונשיאים.

ובכל אלה, לא לשכוח, ולו לרגע אחד, את הילד הקטן שהיה פעם, במעברה, בנם של נזימה ויחזקאל משעל מעיראק, שהגיעו מאגרא רמא של בית מבוסס ועסקים בעיראק, אל בירא עמיקתא של מעברת תלפיות העלובה.

אותו נער, שלצורך הקיום המשפחתי, גם תרם חלק נכבד לכלכלת משפחתו, כשהחל לעבוד בסנדלרייה. "מאותו רגע היה לי תואר חדש: שוליית הסנדלר. בכל יום, לאחר הלימודים, באתי לחנות. ניקיתי, סידרתי את כלי העבודה, צחצחתי נעליים. החזרתי לקונים את הנעליים המתוקנות ומיינתי סחורה שהגיעה." לאחר מכן נהג הנער ניסים לנסוע באוטובוס עם שק של נעליים לרמת-גן לסנדלרייה אחרת, משוכללת יותר, ולחזור עם הנעליים המוכנות. בין לבין, תהפוך הנסיעה הזו גם לחוויית נעורים מרטיטה, עם נערה יפה, בת גילו, ממשפחה חרדית אמידה.

על הלקח החשוב ביותר מחיי המעברה שלו הוא כותב: "רוב שנותיי במעברה הייתי ילד רעב, באדיבות השלטון. אבל שם גם קיבלתי שיעור חשוב בהישרדות. להיות ילד מעברה פירושו ללמוד להיות שורד, להיות עצמאי, אדון לעצמך, אחראי לגורלך. אין לך על מי לסמוך אלא רק על עצמך. זו הייתה מלחמת קיום יומיומית. כל אלה העניקו לי כוח רב ועזרה להמשך הדרך, וגם רצון עז לפרוץ קדימה..."

הסיפור המרכזי של הספר, הוא, לכאורה, גילוי מחלת הסרטן בגופו, החרדות בפני העתיד הלא ידוע, והתמודדותו איתן, ועם המחלה. אבל גם סיפור זה, הוא פשוט עוד סיפור של הישרדות. "כוח ההישרדות שחוויתי במעברה כשהייתי ילד. זה שֶׁאִפְשֵׁר לי להתגבר על הקשיים, חוזר אלי בבית החולים במלוא עוזו. אני אלחם, אני אומר לעצמי, אני לא אוותר! אם שרדתי שמונה שנים במעברה, אשרוד ואתגבר גם על הסרטן!"

וכמו רבים מאלה, שעומדים בפני סכנת מוות, מעלה, גם הוא, לפניו בַּסָּךְ את כל חייו, את כל הצלחותיו, את כל ידידיו ואוהביו ואת ההחלטות הגורליות, ששינו לפעמים את הנתיב בהן פסע. כמו גם – המסקנות שהוא מסיק בעקבות המחלה. לגבי התכלית, לגבי מהות קיומו, כיצד עליו לפעול בהמשך, ומהם הדברים החשובים ביותר (משפחתו, ילדיו, נכדיו).

כשמשעל בוחן את עצמו ואת עברו, הוא מבין, שלמרות כל הקבלה בעבודה, היותו הסקופר הגדול, המראיין הכי טוב בזמנו, מנהל הטלוויזיה ועוד, עדיין "אני כל הזמן נלחם נגד כל העולם להיות חלק ממנו". ובכל זאת הוא מתחיל, בעקבות מחלתו, ובעקבות הקורונה – שאיפסה קצת את העולם – להשלים, להתרכך, ללמוד כללים חדשים בהתנהלות עם הזולת. להקשיב יותר. וגם להבין את אמו, שהייתה לביאה לוחמת, ולכאורה קשוחה איתו, ומצדדת לטובת אחיו, שאול. לימים יבחן מהצד את קשיי חייה, את מעשיה המבורכים עם אחרים, שעליהם לא ידע בימי חייה, ויבין, לבסוף, שהיא אהבה אותו בדרכה, שזו הייתה דרכה ללחום ולשרוד. ממנה נראה שירש את רוח הלחימה, המאבק והרצון, שאפיינו אותה כל כך, ואפיינו אותו כל חייו.

ניסים משעל של היום כבר יכול סוף־סוף לראות עצמו חלק מהחברה הישראלית, וכמי, שבתוכו מתקיימים כל חלקיה: "בישראליות שלי מתקיימים כמה עולמות. אני רואה בעצמי הן אידיאליסט והן ריאליסט; הן אופטימיסט והן ספקן. והארבעה הללו, לא זו בלבד שהם מתגוששים ביניהם, לעתים הם גם נפגשים."

ספרו של ניסים משעל הוא מסמך מרתק. שהוא תמצית הישראליות בעיניי. על כל רבדיה, כולל קשיי הקליטה, אותם חווה באופן אישי, אך מאפיינים את כל העליות, מכל המקומות, ובכל הזמנים (ראו המערכון האלמותי של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים החדשים). אותה ישראליות, שבה יש אינספור שסעים וסכסוכים, אך גם רְעוּת רוח של משפחות וקהילות יהודיות שמבלות יחד בערבי שבת ובחגים, שחוות יחד מלחמות וקיום, מאבקים ושמחות.

קולו של משעל הוא קולה של הישראליות, המורכבת ואהובה גם יחד. מומלץ.