'קנטאור' מאת תמיר מנדובסקי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן 

קנטאור הוא יצור מיתולוגי, שמחציתו העליונה נראית כשל אדם, ומחציתו התחתונה כשל סוס. יצור זה מתואר במיתולוגיה היוונית, כדמות אלימה ואכזרית. כשדנה, חברתו של איתי עברון, מכנה אותו כך, היא מסבירה: "אתה כזה סטודנט מלומד ורגיש בשעות היום... ובלילה, טר-דה! נלחם ברשעים" וכשהיא מוסיפה "האמת, אני בכלל לא יכולה לדמיין אותך נלחם"... הוא חושב "מה היא כבר יודעת". ובאמת, אין דנה יכולה לדעת. שכן איתי מחלק את זמנו בין האוניברסיטה, בה הוא לומד מדע המדינה, לבין עבודתו בשב"כ, שירות הביטחון הכללי, שתפקידו לסכל פיגועים במדינתנו רבת הסבל. פעולותיו של שירות זה חשאיות מטבעו, ומוסוות, ואפילו בני משפחותיהם של הנמנים על שורותיו, אינם מודעים, לרוב, לעבודה הקשה והמסוכנת שלהם.

על התפקיד הזה חלם איתי עברון עוד משחר ילדותו. "התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא יתלבטו לגביו" הוא נזכר, אבל שום דבר בדרך אינו עובר בקלות, כבר משלב הגיוס. אולי מכיוון שהאלימות אינה מטבעו של איתי, אבל הוא נמשך אליה. מסתבר לו שרוב המועמדים האחרים, מגיעים לנקודה זו לאחר שירות ביחידות מובחרות, ואילו הוא מרגיש, חסר ביטחון לעומתם. גם באימונים הוא מבין שהוא לא בכושר כמוהם.

"בערב ישבתי לבדי באולם קרב המגע ורציתי לבכות. כולם בקורס היו תותחים שגם יודעים להתאגרף וגם להשתמש באקדח כאילו יצאו מאיזה סרט "מטריקס", בזמן שאני נשאתי תפילה שהפציעה היומית שלי לא תשבית אותי לגמרי". מי שיגיש לו יד לעזרה הוא לירוי, אלוף איגרוף, שאף הוא משתתף בקורס. לאחר יום אימונים רווי צלקות וכאב, הוא עוד גורר אותו אל הזירה, והם ממשיכים להתאמן.

הקשר עם לירוי, והאימונים המיוחדים איתו, יישפרו את ביצועיו לאין ערוך. ביטחונו משתפר והוא שולח הודעות לחברתו, דנה: "שומעת? מפרקים בקבוק יין בשישי בצהריים". "אני כבר לא הלוחם הכי גרוע בקורס"." ואכן הוא לומד בהחלט את החיים בשטח, את השימוש בכוח פיזי, כיצד להגן על עצמך, כיצד לפעול נגד מחבלים, כיצד לחפש חשודים, וכמובן עבודה בתיאום עם אחרים.

לכאורה יש אבחנה ברורה והפרדה ברורה בין שני הדברים. מצד אחד יש את החיים הפרטיים, שבהם נמצאת דנה, חברתו, ויש את ליבי, בת הדודה, שאליה הוא קשור ביותר. ויש את הלימודים התיאורטיים באוניברסיטה. מצד שני – החיים הסודיים, שהוא מנהל כמאבטח בשב"כ במשרת סטודנט.

אך, אם נחזור לדימוי הקנטאור, אי אפשר, באמת, להפריד בין שני הדברים. שכן מדובר בגוף (חיה) ונפש (אדם), הכרוכים זה בזה, ומתקיימים בהכרח יחד, עם השפעות גומלין. ויותר מאשר ישפיעו חייו הפרטיים על חייו המקצועיים, משפיעים שירותו הצבאי כחובש קרבי בעבר ובהווה – ובעיקר הקרב הקשה שחווה בחאפר אל־באטין – על חייו האישיים.

מלבד הפוסט טראומה – שהוא שרוי בה מאז אותו קרב, בשירותו הצבאי, קרב שממנו הוא יצא כגיבור, אך מראות הזוועה אינם משׁים מזיכרונו גם ברגעי האינטימיות שלו – נאלץ איתי לחוות תיסכול, כשבמשמרת שלו, עוד בתקופת הקורס, כשהוא ללא נשק, הוא חווה אל מול עיניו חטיפת חייל ממשאבי אנוש בידי חוליית מחבלים בשם ג'ונוד אל־תחריר.

חטיפתו של ספי קינן, אינה יוצאת לתקשורת, לפחות לא בתקופה הראשונה של שהותו בשבי. אך היא יושבת על מצפונו של איתי, למרות שמפקדיו חוזרים ואומרים לו, שלא יכול היה לפעול אחרת מהדרך שבה פעל. כשהוא מסיים את הקורס הוא מבין, שדווקא הוא זה שצריך להשתתף באופן מאסיבי בחיפושים אחר החייל החטוף. "בימים נתתי את הנשמה למצוא סיכומי שיעורים כדי להשלים את החומר שהפסדתי. בלילות נמשכו החיפושים המאומצים אחרי החייל שנחטף לנגד עיני, לפעמים ארבע פעמים בשבוע. לפעמים חמש. ראש השב"כ פיקח באופן אישי על מבצע החיפוש "שומר אחי"..."

החיפושים, המעצרים, הכניסה לבתים בכפרים הערביים, והחקירות, שיתנהלו לעיתים לידו, כל אלה יוסיפו לשחיקה הנפשית שלו. הוא מנסה להתכחש לה, אך השחיקה הזו מתחילה להשפיע על תפקודו בכל הרמות. ההידרדרות תביא עימה החלטות על שינויים שהוא יהיה חייב לעשות בחייו. האם יעמוד בהם?

הספר מותח ביותר. כתוב מצויין, עם דמויות וטקסטים אמינים, וזרימה טובה. הוא פותח בפני הקוראים צוהר לעולם הסתרים של שירות הביטחון, ולהוויה הקשה של גורמי הביטחון, שאֲמונים על ההגנה שלנו מפני מְפגעים וחשודים בפגיעה. כמו גם – מאפשר הצצה אישית למסתרי ליבו של הגיבור, איתי עברון. לצד הקשיחות המתבקשת מתפקידיו הצבאיים והביטחוניים – והאלימות, שעליו להפגין לעיתים, כמו החלק ה"סוסי" של הקנטאור – מפרפר ליבו. רגיש, פגיע ואנושי.

האם יצליח איתי עברון להשלים ולחיות בסימביוזה עם שני העולמות המתנגשים שבו, כקנטאור? האם האדם שבחיה יגבר על החיה שבאדם. או להיפך? קיראו.

ציון לשבח לתמיר מנדובסקי, שזה לו ספר הפרוזה הראשון. אהבתי.