כתבה: ד"ר רותי קלמן
גורלן של שתי נערות פולניות בקרקוב,
בשנת 1943, נכרך יחד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. סיידי, היא נערה יהודיה בת
18, שהוריה מבינים שהגטו הולך ומתרוקן, והם חייבים להימלט מהאקציה הבאה, שכנראה
תרוקן את הגטו כליל. אלה היא נערה פולניה, לא יהודיה, בת 19, יתומה מהוריה,
ומנושלת ממשפחה ואהבה, על־ידי אמה החורגת. לאחר מות בעלה, אביה של אלה, יורשת האם החורגת את הבית,
מארחת גרמנים, ומתעמרת בנערה היתומה. גם החבר של אלה, קריס, מתרחק ממנה באותה
התקופה בשל פעילויותיו המחתרתיות בצבא המולדת וכדי לא לסכן אותה. אלה בודדה וסובלת
בבית שכבר אינו ביתה.
בעזרת פאבל, פועל ביוב פשוט וטוב לב,
בורחים סיידי ומשפחתה, ועוד שלושה זרים, אל תעלות הביוב המצחינות והחלקות, כדי
להסתתר. אך במקום מסויים, בשעה שהוא מנסה לעזור לסיידי לא ליפול, נופל אביה האהוב
אל מותו. סיידי ואמה נאלצות לכבוש את צערן ולהמשיך במסע ההימלטות. הן נדחסות
בתעלות צרות למנהרות הביוב, ומתמקמות בחדר בטון 4X 4 מ', ללא חלונות ומקור אור, שבו ספסלים
מאולתרים, קמין חלוד ועכברושים. זה יהיה מקום מפלטן, ביחד עם המשפחה הנוספת של
יהודים דתיים, המונה אב, בן, שאול, וסבתו. אמה של סיידי, בהריון, מה שעושה את המצב
לקשה יותר. הריח בלתי נסבל, הצפיפות גדולה, ומתחושה של גועל נוראי מהסביבה בה הם
נמצאים, הם נאלצים להסתגל לשהייה של חודשים במקום. הבלתי נסבל, הופך לנסבל כשמדובר
בהישרדות. יציאה מתעלות הביוב, היא בשבילם מוות כמעט ודאי.
בהתחלה הם עוד יכולים לשלם לפאבל על
המזון הדל, שהוא מצליח להבריח אליהם, מדי שבוע. אבל גם כשהכסף נגמר להם, הוא ממשיך
ומביא להם מזון, למרות שהוא מתקשה לעמוד בכך, לנוכח השווקים הכמעט ריקים. קיומו
ועזרתו עבורם היא הרבה יותר מהבאת מזון והחבאה "לפני המלחמה פאבל היה פועל
שמעטים הבחינו בו. פה הוא היה המושיע שלנו... לפעמים הוא נשאר קצת ומספר לנו חדשות
מהעולם שבחוץ."
סיידי תתוודע למנהגים הדתיים של תפילה,
איסור התייחדות ואיסור מגע של המשפחה הדתית, משפחת רוזנברג, החולקת עימם את מקום
המסתור. אך למרות זאת, הבדידות הנפשית של שני הצעירים, שהטרגדיות מקיפות אותם,
המקום המשותף המהווה להם מקלט, והגיל הקרוב, גורמים לצעירים להתקרב ולשתף זה את זו
במחשבות וברגשות.
בערבי שבת תנסה המשפחה הדתית לשמור על
קדושת השבת עם שני בדלי נרות וכוס יין לקידוש. סיידי, שבאה מרקע לא דתי, לא מבינה
זאת בתחילה. "בהתחלה נראתה לי ההתעקשות הזאת מטופשת. אבל אז הבנתי שהטקסים
האלה הכניסו בחייהם ארגון ותכלית, כמו סדר היום של מאמא, אך עם יותר משמעת. פתאום
הצטערתי שאני לא שומרת מסורת, כי כך הייתי יכולה לסמן את הימים החולפים. הם אפילו
התקינו מזוזה מאולתרת בפתח החדר."
באחת הפעמים, בהן מתרחקת סיידי מכולם בתוך
תעלות הביוב, כדי למצוא רגע לעצמה, וכדי להציץ אל מראהו הצר של העולם שבחוץ, כפי
שהוא נגלה מבעד לשבכת הביוב, היא מוצאת עצמה פנים אל פנים מול אלָה, ההמומה לגלות פנים מלוכלכות של נערה
בגילה המציצות אליה מתוך הביוב. כשסיידי רואה את הנערה הנקייה והיפה שבחוץ, הבוהה
בה ובידה פרחים, נעמדת אמה מאחוריה ולוחשת לה" "יום אחד גם לנו יהיו
פרחים". סיידי מתקשה להאמין. "המחשבה על חיים מחוץ למנהרת הביוב,
על דברים יפים ורגילים, נראתה לפעמים כמו חלום נשכח..."
בפעם הבאה כשתיפגשנה השתיים, תחייך אלה
לסיידי. "זה היה החיוך האמיתי הראשון שראיתי מאז שירדנו למערכת הביוב"
תחשוב סיידי באותו הרגע. בפעם הבאה, מצליחה אלה להגניב אליה חתיכת לחם קטנה,
ומופתעת כשסיידי אומרת לה שהיא תחלק אותה בין אלה שמתחבאים איתה. "האושר
שהסבה לה חתיכת לחם שבר את לבי" היא חושבת, ומבינה באיזה מצב נמצאת הנערה
היהודייה שמסתתרת בביוב.
סיידי ואלה תיפגשנה שוב ושוב, משני
עברי השבכה, למרות הסכנה. כשהן מספרות זו לזו את קשיי חייהן ומגלות הבנה וחיבה
האחת לשנייה. אלה תנסה לעזור ולהבריח להם מעט מזון, למרות המעקב הקפדני והאכזרי של
אמה החורגת, ותסכן את עצמה שוב ושוב למען חברתה.
בחודשים הבאים, יעברו משברים רבים על
המתחבאים היהודים, כמו־גם
על העולם שבחוץ, ועל חייה של אלה. בין השאר, תיעלם אמה של סיידי, שסיכנה עצמה
ויצאה מהמחבוא, כדי להסתיר, בלית־ברירה, את התינוקת, אחותה של סיידי, שנולדה בתנאים־לא־תנאים. שכן בכייה של התינוקת, יכול היה
להסגיר את כולם.
העולם יתהפך, יתיישר איכשהו, והנפשות
הפועלות, אלה שנותרו, יחיו את חייהן. פגישה מרגשת של שתיים שלא פגשו זו את זו שנים
רבות, ולא ידעו מה עלה – האחת בגורל השנייה – תתקיים בערוב ימיהן, וזר של פרחים,
יסמן הבטחה שהתגשמה.
בהערת המחברת, בסוף הספר, נאמר, שהספר
מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי של קבוצה קטנה של ניצולים יהודים ממלחמת העולם השנייה,
שבאמת הסתתרו במנהרות הביוב של העיר לבוב בפולין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה