יום שלישי, 22 בנובמבר 2022

'החנות למכשירי כתיבה בטהראן' מאת מרג'אן כמאלי ; תרגום צילה אלעזר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


המוטו של הספר מכיל ציטוט מתוך שיר של המשורר האיראני ג'לאל א-דין רומי: "הביטו באהבה ראו איך היא מתמזגת עם המאוהב. הביטו ברוח ראו איך היא מתאחה עם האדמה מפיחה בה חיים חדשים". והרוח הזו, רוחה של האהבה, תוסיף להתקיים בליבם של רויא ג'וּן ובהמן אסלן, שני צעירים בני שבע־עשרה, שנפגשים בחנות כלי כתיבה בטהראן, וקוראים בה בלהט ספרות יפה, שירה, ובעיקר משיריו של רומי, המשורר האיראני הנערץ.

בחנות הזו, של מר עלי פח'רי, שאינה מכילה רק דיו ונייר, אלא גם מכילה בין דפי הספרים את התרבות האיראנית העשירה, מוצאים השניים זה את זו, כמו שתי נשמות תאומות. אבל הם חיים באיראן. בשנות החמישים שבה אין ממשלה יציבה, שבה כוחות מחתרתיים רוחשים בה, גם אז וגם היום. מלחמות בין קידמה לשמרנות. בין פנאטיות דתית לנאורות.

יש מי שתומכים בשאה, ויש מי שתומכים במוסדק, ראש הממשלה הליברלי, שמתיר להסיר את החיג'אב, שמאפשר חירות מה, שגורמת לבהמן להפיץ חומרי תעמולה למענו, לסכן את חייו, ולרצות לשנות את העולם"... העם שלנו תקוע באותה צורה. לכוד במעמד שלו, בגורל שלו," אמר בהמן בלהט ואחז בידה. "אבל אנחנו יכולים לשנות את כל זה. באמצעות דמוקרטיה. אנחנו בדרך הנכונה..." בעולם לא יציב שכזה, אהבתם אינה יכולה להישאר בפינה ההיא שלהם, שבחנות כלי הכתיבה.

ואמנם ברגע שבהמן מוציא את רויא החוצה, למרות שהם אינם מאורסים, וההליכה יחד – שהיא כבר בגדר התרסת אוהבים – נחשפת רויא למציאות הפוליטית שמסביב: "כשעמדה שם איתו בהמון, הרגישה רויא כאילו העתיד גדול וחסר גבולות יותר משהעזה להעלות על דעתה. היא נשענה על המחסום והצטרפה לשׁרים. בנוכחות שם היה משהו מעורר. בכל איבר בגופה חשה התעוררות, תחושה של הבטחה. וככל שהתחזק ביטחונה, כן צעקה בקול רם יותר ויותר... בהמן התקפל לפתע. הוא התנשם בקושי. היא רכנה מעליו כשנאבק על כל נשימה. כשהסתכלה סביבה ראתה מאחוריהם שלושה גברים מחייכים... האמצעי שבהם החזיק אלה מעוטרת בשרשרת משוננת... "אזהרה קטנה, מר אסלן," מר האש עם אלת השרשרת. "אל תפיץ כל כך הרבה שטויות. זה לא טוב בשבילך".

 בהמן שותת דם, מושך את רויא מן הכיכר אל רחוב צדדי שקט. "את בסדר, רויא ג'וּן? לא נפגעת או משהו?" "אתה זקוק לרופא, בהמן." "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך לקחת אותך לשם" הוא אומר בכאב ורוצה רק להרחיקה משם. אבל רויא, עדיין מזועזעת, מציעה לדווח למשטרה, והוא עונה לה כשדמעות בעיניו "הם המשטרה".

למרות המצב הקשה מסביב, ולמרות שאמו של בהמן – הנתונה למצבי רוח דכאוניים ומשולחי רסן – אינה רואה בעין יפה את אהבתם, מחליטים השניים להינשא. מתקיימת מסיבת אירוסין בבית הוריה, אך זו מתקלקלת בהשתלחות מילולית אכזרית של אימו.

למרות הכל, מתכוננת משפחתה של רויא בהתרגשות לחתונה, מנסה להמשיך ולחיות את חייה גם בצל ההפגנות, השלטון הלא יציב והניסיונות להפיכה שלטונית. כשאינם מצליחים להיפגש, מצליחים השניים לשלוח זה לזו מכתבי אהבה, המוטמנים על ידי מר פח'רי בתוך ספריו, ומועברים ביניהם.

באחד המכתבים שמקבלת רויא, כותב לה בהמן שהוא רוצה שהיא תגיע לכיכר מסויימת, ואז יילכו שניהם למשרד רישום נישואין, להתחתן, עוד לפני החתונה המסורתית. כדי לקבוע עובדות, שאיש לא יוכל לשבשן.

אך מכאן בדיוק הכל מתחיל להשתבש. רויא מגיעה לכיכר שהוזכרה במכתב. היא נקלעת להפיכה שלטונית ולמהומות שיגיעו עד לכדי יריות. כשהיא מבוהלת ומזועזעת, היא מבינה, שבהמן כבר לא יגיע. היא מקווה שהוא לא נפגע במהומות, ונסערת, היא בקושי מצליחה להגיע לביתה.

לאחר ימים של ציפייה לקשר, ודאגה לשלומו, מקבלת רויא מכתב דרך חנות כלי הכתיבה. במכתב שחתום על ידי בהמן, נכתב שהוא עומד להתחתן עם זו שיועדה לו על ידי אמו. נויא ההמומה מבינה מהמכתב, שבהמן נכנע לרצונה של האם.

מכאן והלאה יחיו בהמן ורויא את חייהם בנפרד, יקימו משפחות, וישמעו זה על זו רק דרך חבר משותף. רק לאחר שישה עשורים, יווצר קשר משמעותי, ואז יתבררו העובדות.

ספר מרתק, שמביא בפני הקוראים לא רק את אהבתם של המופרדים בעל כורחם, אלא גם את ההשפעה הקשה של הפוליטיקה האיראנית רבת הסכסוכים והשנים, על כל אחד מהאזרחים. סכסוכים שאינם מאפשרים לעם האיראני לחיות בשקט, בחופש, ליהנות מהתרבות העשירה, ומהמסורת המשפחתית האיראנית שופעת המאכלים מחממי הלב. הם שיוסיפו לסמל את הבית החם, והקשר בין בני המשפחה, שמאפשר להם לשרוד, לחגוג את חגיהם ולאהוב.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה