יום שישי, 21 ביוני 2013

ג'ק רייצ'ר / ד"ר רותי קלמן


מתוך שלל ספרי המתח שקראתי לאחרונה (ביניהם: "שבוע באמצע החיים" ו"מספר חסוי" של ליעד שהם – מומלצים, וגם "במרחק כמה שניות" ספרו המתורגם האחרון של הרלן קובן, ו"הנסיך" של אורלי ויינר-קראוס ) נכלל ספר חדש של לי צ'יילד, שיצא בתרגום עברי ב-2013 ונקרא: "הפרשה".
זהו ספר עב כרס, והוא ה- 16 במניין מבין ספריו של צ'יילד שתורגמו לעברית בהוצאת "כנרת". גיבור ספריו של לי צ'יילד, הוא דמות בדיונית בשם: ג'ק רייצ'ר. ג'ק רייצ'ר הוא רב סרן בצבא ארה"ב, ומשמש כחוקר במשטרה הצבאית. כנהוג בכל צבא כנראה, גם כאן, הוא נקרא בשם המשפחה שלו. הוא קשוח, כמו גיבורי המערבונים במיטבם, הוא רואה את הפרטים הקטנים, שלרוב נעלמים מעיני האחרים. את מה שהוא רואה הוא מנתח בצורה אנליטית קרה ומחושבת, ואין בו קורטוב של פחד. הוא בוטח גם בכוחו, גם בכישוריו באמנויות הלחימה וגם בשיקוליו, עד כדי להתגרות בעומדים מולו. בספר זה ינסה רייצ'ר לפתור תעלומה של רצח כמה נשים בקירבה לבסיס צבאי. בין משימה למשימה נטפלים אליו בריונים. בפגישה הראשונה הוא מפיל אותם בשניות. בפעם השנייה כשהם מביאים תגבורת של שניים נוספים הוא מלגלג:
"מבט צפונה לכיוון הצומת חשף ארבע דמויות. שני החברים הוותיקים שלי, ועוד שני בחורים מאותו סוג. לכלוך, שיער, פרווה ודיו. הם עמדו עם ידיים בכיסים סביב מפגש הרחובות, בעטו בעפר והמתינו.... יצאתי לרחוב הראשי כמו דמות ממערבון ישן. חסרה רק המוסיקה. פניתי ימינה לכיוון צפון. עמדתי בלי לזוז... הבטתי במנהיג ואמרתי, "זאת התוכנית שלכם?" הוא לא ענה. "רק ארבעה? זה הכול?" הוא לא ענה. "סיפרו לי שיש לכם עשרות אנשים, " אמרתי. אין תשובה. "אבל אני מניח שהלוגיסטיקה והתקשורת היו קשים. אז הסתפקתם בכוח קל, מי שהצלחתם לאסוף במהירות. זה מאוד מודרני, למעשה. אתם צריכים ללכת לפנטגון לשמוע כמה סמינרים. תרגישו ממש בבית עם צורת החשיבה שלהם." (ע' 145).
צורת התיאור של המפגש בין הבריונים לרייצ'ר אכן דומה למפגש קולנועי, וזו היתה התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר. שהוא כמעט ומוגש לי כתרחיש קולנועי.
הסיפור כתוב בגוף ראשון, ואנו מודעים למה שרייצ'ר עושה, ולמה שהוא רואה, לשעון הפנימי המודיע לו ולנו מה השעה בדיוק (כולל הדקות), וגם לניתוח האנליטי שהוא עושה לכל מצב וסיטואציה. עם זאת, למרות שהוא כותב בגוף ראשון, אין אנו יודעים מה הוא מרגיש, וגם לא תמיד הוא חושף בפנינו את מה שהוא חושב, אלא בעיקר את מה שהוא עושה או מתכנן לעשות. דרך זו של תיאור חושפת בפנינו את הצד שלו, ועם זאת, משאירה אותנו באי הידיעה שמעוררות בנו השאלות שעל הפרק. כמו כל גיבורי הספר, גם אנו מנסים להבין, מי הטוב ומי הרע. והיחיד שאנו בוטחים בו, והולכים עמו יד ביד, הוא רייצ'ר, כי הוא זה שמספר, והוא זה שמציג את מהלך העניינים. מצב זה משאיר אותנו תמיד צעד מאחוריו, וכמובן במתח. כך גם בקולנוע. אנו מובלים ביחד עם הגיבור לאשר יילך, מודעים למה שהוא עושה בדלת אמותיו, ועם זאת, לא תמיד נחשפים לכל המניעים המובילים אותו. את רייצ'ר מלווה גם דמות אחרת של שוטר צבאי נוסף בשם מונרו, שתפקידו לעקוב אחר המתרחש בתוך הבסיס עצמו.
כמו בכל ספר טוב, גם כאן יש צלע נשית, שהיא, למרבה ההפתעה, השריף של העיר קרטר-קרוסינג שבמדינת מיסיסיפי בארה"ב. בין השריף, אליזבת דוורו היפיפייה לבין השוטר הצבאי ג'ו רייצר מתפתח רומן, שהם מנהלים במקביל לניסיון לפתור את חידת הנרצחות. כך נראית חקירה משולבת שלהם כשהם שואלים את שתי שכנותיה של אחת הנרצחות על הרגלי בילוייה של הנערה: "דוורו סקרה בקצרה את מה שכבר נדון. היא ביקשה וקיבלה אישור לכל נקודה. הכול על דרך השלילה. לא, אף אחת מהן לא ראתה את צ'פמן יוצאת מהבית ביום שבו מתה. לא בבוקר, לא אחר הצהריים ולא בערב... השאלה הבאה הייתה קשה מבחינה טקטית, אז דוורו השאירה אותה לי. שאלתי, "היו פרקי זמן שבהם יכול היה לקרות משהו שלא ראיתן?" או במילים אחרות: עד כמה אתן חטטניות בדיוק? האם היו רגעים שבהם לא נעצתן מבטים בשכנים? שתי הגברות הבינו את המשמעות, כמובן, והן רטנו וציקצקו וקפצו שפתיים במשך דקה, אבל חומרת המצב הייתה משמעותית מבחינתן יותר מאשר רגשות פגועים, והן ענו שלא, הן צפו על הבית בלי הפסקה. שתיהן אהבו לשבת במרפסת כשלא היו להן עיסוקים אחרים..." (ע' 174).
האם הרוצח, או הרוצחת (?) הם תושבי העיר? או שהוא/היא מהבסיס הצבאי "פורט קלהאם" המצוי בגבולות העיר. מה היה המניע לרצח? האם היה מכנה משותף לשלש הנרצחות? האם יפתור השוטר הצבאי, ג'ק רייצ'ר, הגיבור ללא-חת, את חידת הירצחן? האם יצליח להינצל מהניסיונות החוזרים ונשנים לחסלו? ברגעים מסויימים, לא ברור לנו ההולכים בעקבותיו, מי הם הטובים ומי הם הרעים, אבל החידה, כמו תמיד, נפתרת בסופם של 430 העמודים, ואנחנו יכולים להירגע. מה שכן, כמות הפעמים שהגיבורים אכלו פאי אפרסקים, הייתה קצת יותר מדי בשבילי. כמעט ויכולתי להרגיש בטעמה הטוב מבין דפי הספר...
והנה לאחר שסיימתי להכין כתבה זו, עברתי בסלון ביתי שם ישב בעלי וצפה בטלוויזיה. על המסך הקטן ריצד השם: ג'ק רייצ'ר. נעצתי מבט לא-מאמין בכיתובית ובמסך הקטן ושאלתי את בעלי: "למה השם הזה על המסך?" והוא ענה: "כי עכשיו הסתיים סרט עם טום קרוז ששיחק את ג'ק רייצ'ר. למה את שואלת?"... אתם קולטים? בצירוף מקרים מדהים, כתבתי כתבה על גיבור סידרת ספרים, כשבעלי בדיוק ראה עליו סרט!!! מה תגידו? וכנראה שצדקתי בעניין סגנון הכתיבה הקולנועית. הנה הכינו סרט על-פיו.
אם כבר קראתם את ספריו המתורגמים הקודמים של לי צ'יילד על גיבורו זה, וגם אם לא, ודאי תירצו לקרוא גם ספר זה. מומלץ.
קריאה נעימה.