'אל תיגע בזמיר' מאת הרפר לי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

ביד אמן מצליחה נל הרפר לי לשרטט תקופה גזענית מעין כמוה בדרום ארצות הברית, דרך עיניה הילדותיות, אך החכמות והנאורות, של ג'יין לואיז פינץ'. מזווית הראייה של מי שגְדֵּלָה בסביבה המפרידה בין לבנים ושחורים, אך היא עצמה מחונכת לראות את כולם כבני-אדם.
'אל תיגע בזמיר' הוא ספר ישן, משנת 1960, שהפך לקלאסיקה, תורגם לשפות רבות, קיבל פרס פוליצר, הפך לרב מכר, והוסרט. קראתי אותו בתור נערה, וכעת, בשל מועדון הקריאה, אני שבה לקוראו, ומתרשמת, כמו אז, ואפילו יותר, מיכולת הכתיבה של הרפר לי, מהנגיעה העדינה והאנושית כל כך, ומדמותו המרשימה של אטיקוס פינץ', אביהם של ג'ם וג'יין לואיז.
אטיקוס פינץ' מגדל את הילדים בעזרת קאלפורניה, אישה כהת-עור, שיודעת קרוא וכתוב, עובדת כטבחית, וגם עוזרת בחינוך הילדים. הוא עורך דין מוערך, שמשתף את ילדיו בחכמת המשפט, ובחכמת החיים, ומגדל אותם לשאול שאלות. אין הוא מהסס להשיב, גם על הקשות שבשאלותיהם.
במרכזו של הספר עומד משפט, שבו משמש אטיקוס כסנגור לאיש כהה-עור, נשוי ואב לשלושה, בשם תום רובינסון. תום מואשם באונס של נערה לבנה. התפקיד, להגן על הנאשם, הוטל על אטיקוס, והוא מתכוון להגן עליו בחירוף נפש, למרות שהוא חושש, שהחברה הגזענית לא תְזַכֶּה את תום רובינסון, גם אם תוכח לה חפותו.

בין שני הילדים, שהגדול בן 11 והקטנה בת 8, יש קשר יפה מאד. קשר של כבוד ואהבה, ורואים גם כאן את החינוך המעולה שהעניק להם אביהם. בחלק מהזמן, מצטרף אליהם, דיל, אחיין של אחת השכנות, שמגיע לעיתים קרובות לדודתו, אבל מבלה את עיקר זמנו איתם.
הם מעורים במשפט המתרחש, ותומכים באביהם, אולם הם גם שומעים, מודעים ומרגישים את היחס הגזעני של רוב תושבי המקום, שרואים באביהם בוגד, בעצם העובדה שהוא מגן על כהה-עור.
את יחסם ההומאני של השניים אנו רואים במהלך הספר כולו, והדבר בא לידי ביטוי גם בשיחות שלהם בינם לבין עצמם וכן עם דודתם אלכסנדרה, אחות אטיקוס.
כשהדודה אינה מרשה לג'יין לואיז לארח את וולטר קאנינגהם, ילד מכיתתה, כי משפחתו לא מספיק טובה, לדעת הדודה, מתמרמרת הילדה בפני אחיה: "... אני, ג'ם, חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים." (ע' 226).

הזמיר, משמש משל בספר. אטיקוס מציין באזני אחיו, ג'ק, שאם הוא חייב לצוד ציפורים, שיפגע בעורבים אבל שלא יגע בזמיר, ומיס מודי, השכנה, מסבירה לילדים כי הזמיר לא פוגע באף אחד, אלא רק שר למעננו (ע' 91-92). במקום אחר, שר הזמיר כמזהיר אותם מפני סכנה (ע' 253), ובסוף מבינה הילדה, שאילו היו פוגעים באדם חף מפשע, היה זה כאילו פגעו בזמיר (ע' 274).