יום ראשון, 25 בינואר 2015

גן המכתבים / אליסון ריצ'מן



וואוו. איזה ספר יפה! ומי שייהנו ממנו באופן מיוחד הם אורלי חירותי וכל המנגנים מהלב ומהנשמה. עלילת הסיפור מתרחשת באיטליה בשנת 1943, עדיין תחת שלטון העריצות הפאשיסטי של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ולקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בתקופה שבה הגרמנים כובשים את צפון איטליה, בגלל כניעת המלך לבעלות הברית, ויהודי איטליה מובלים למחנות. הפרטיזנים האיטלקים מתאגדים בחשאי וקמים להילחם להגנת עמם, כנגד הגרמנים, מוסוליני וצבאו "החולצות השחורות".
בין חברי המחתרת האיטלקית אנו מתוודעים לאלודי, גיבורת הספר, שהיא נגנית צ'לו מוכשרת, הלומדת בבית הספר היוקרתי למוזיקה בעיר הולדתה, ורונה. כעבור שנים, בהגיעה לפורטופינו, ללא הצ'לו, ורק עם גיליון אחד של תווי נגינה, היא מנסה להיזכר במוזיקה ובתחושותיה:  "אלודי שומעת את התווים בתוך ראשה כמו תנודות מים. הם מתחילים באדווה חרישית. גם בצבעים היא שומעת את התווים. שטף דיו כחול חיוור או לובן אבן בוהקת. נרגע לעתים ואז מתגבר. פעימות ארוכות ומחוברות החודרות אליה בערוץ שונה לגמרי. לא דרך הראש, אלא מבעד לחלל העמוק ביותר של בטנה."
כבעלת זיכרון בלתי רגיל, היא זוכרת את כל המנגינות בעל-פה, ועתה, בתפקידה כבלדרית במחתרת, מטילים עליה משימה מיוחדת המתאימה לשתי תכונותיה אלה, הנגינה המופלאה והזיכרון. תפקידה הוא לשתול קודים מוזיקליים בקדנצות של יצירות, כך שאיש לא יבחין בתוספת, מלבד אותם חברי מחתרת שאמורים להקשיב, ולקבל את המסר הצפון בהם. באחת הפעמים הגורליות, כשהמסר שאמור לעבור בנגינה שלה בקונצרט חשוב ביותר ואמור להזהיר את המחתרת מפני הגעת הגרמנים לעיר, היא טועה. זכרון המפגש החושי הראשון, שהיה לה עם אהובה, מערבב את חושיה "לפתע נמחקים הזמן והמקום. היא שומעת את עצמה מנגנת, אבל לא את הצלילים שהיא רוצה. זיכרון התווים הכתובים מנגן במקומה. הקדנצה של גרוצמאכר מגיחה מהצ'לו שלה כפי שרצה אותה המורה שלה, והמרווח הקצר, שבו היה עליה להחדיר את הצופן, נעלם כלא היה." (ע' 226). האירועים משתבשים. האויב חודר לוורונה. מוות מסביב, והיא ואמה נמלטות לוונציה, מקום הולדתה של האם.
זהו ספר על אהבות גדולות, המתרחשות בצל המלחמה, וטורפות את קלפי החיים. ניכרת בספר גם אהבת הקריאה. וכחוט שני עובר לאורך הסיפור גם הספר "הנסיך הקטן", כשהוא מקשר בין זוגות האוהבים בלי הבדל של מקום וזמן. וכפי שאלודי מבינה, "הנסיך הקטן", הוא "לא באמת ספר ילדים, אלא ספר על האחריות שבאהבה," (ע' 216), וכך נאמר במוטו: "בני האדם שכחו את האמת הזאת," אמר השועל. "אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאילפת. אתה אחראי לשושנה שלך." (אנטואן דה סנט-אכזופרי, "הנסיך הקטן"). כתוב נפלא. סוחף ונשאר בלב.

יום שבת, 17 בינואר 2015

פרנויה / ג'וזף פיינדר


הפעם הנושא שלנו הוא "ריגול תעשייתי". גיבור הסיפור הוא אדם קסידי, בחור צעיר ומבריק, העובד בתפקיד משעמם ולא אתגרי בחברת היי-טק בשם "וואיייט טלקום". הוא גר בדירונת קטנה, שהרהיט היחיד בה הוא ספת טלוויזיה. הוא צריך לדאוג לאב זקן, החולה באלצהיימר, שמצליח לסלק כל מטפלת בפרקי זמן קצרים ביותר, בגלל אופיו האיום, שאותו חווה הבן כבר בילדותו. חשבון הבנק שלו נמצא במינוס עצום, יש לו רק חבר אחד, אף הוא במצב כלכלי ירוד, והוא מנסה לשרוד.
כנראה בגלל שיעמום, או בשל תחושה מעוותת של צדק חברתי – הוא מתחזה לסמנכ"ל האירועים של חברתו, ומזרים כספים למסיבת פרישה של בחור מרציף ההטענה. הבוס הגדול שלו, איש חכם, שחי בראוותנות והוללות, אך מודע למה שקורה בחברה שלו, מבין יד מי הייתה במזימה, ומזמין את הבחור הצעיר למשרדו.
גיבורנו מגיע לשם בפיק ברכיים ובטוח, שמקסימום הוא יפוטר בבושת-פנים. אבל כאן מצפה לו הפתעה. בטביעת עין טובה, מבין וואייט שלפניו בחור עם פוטנציאל מצויין, כישורים לא מנוצלים ומוסר לא גבוה במיוחד. החבילה הזו מתאימה לו מאד.

לכן, במקום לפטר את אדם, מציע לו וואייט שתי אלטרנטיבות. האחת – לעמוד לדין ולהישלח לכלא לשנים רבות (תוך שהוא מתאר לו במפורט מה יקרה לו שם...), השנייה – לנצל את כישוריו של הבחור, להכשירו בנושאים רלוונטיים, ולעזור לו להתקבל אצל מתחרהו הגדול ביותר בחברת "טריון", על מנת לגלות מבפנים את הפרוייקטים הסודיים והמאובטחים של החברה המתחרה. בתמורה למשימה זו – לא יישלח אדם לכלא, ולא רק זאת, הוא גם יוסיף ויקבל משכורת מהחברה, למרות שהוא אמור לקבל משכורת גם ממקום העבודה החדש.

אדם קסידי מרגיש שאין לו ברירה והוא נכנס לתפקיד החפרפרת. בעזרת מידע פנים שהעביר לו וואייט, ובעזרת כישורים אנליטיים, שהוא אף לא ידע על קיומם, מצליח אדם להרשים את הנהלת "טריון", ותוך מספר שבועות משתנה מעמדו לחלוטין, והוא עובד ישירות עם מנכ"ל טריון. אבל, מכיוון שיש לו תפקיד כפול, הוא מוצא עצמו מותש מעבודה עבור שני אדונים, כשמה שהוא עושה עבור מקום עבודתו הקודם, הוא לחדור למשרדי החברה שלו, לחטט במחשבים ולגלות תוכניות סודיות. תפקיד הריגול לא עובר בלי בעיות ותקלות, ויש לו תחושה פרנואידית שכולם סביבו יודעים, וחושדים בו, מה שלא מקל על חייו.
כשמצבו הפיננסי משתפר לאין ערוך, והוא אפילו מכיר בחורה יפייפיה, הוא מנסה להתנער ממפעיליו ב"וויאייט טלקום", אבל כאן העניינים מתחילים להסתבך באופן מיוחד. פתאום מסתבר לו שכל מה שחשב לנכון ולאמיתי, הופך לשקר. מסתבר שהכל היה אשלייה ועכשיו, בתוך ההלם, שוב יש לו שתי בחירות. ההחלטה שלו מפתיעה ביותר. מותחן מצויין והצצה לעולם ההייטק. מומלץ.

יום ראשון, 11 בינואר 2015

הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס



לנו, אין בעייה להזכיר את שני האמנים, לאונרדו ומיכלאנג'לו, יחד בנשימה אחת. עבורנו אלו שני אמנים גאונים, שחיו באותה התקופה, במאה השש-עשרה, וכל אחד מהם יצר יצירות מופת. אבל בני דורם של לאונרדו ומיכלאנג'לו, ובעיקר תושבי פירנצה, ידעו אמת אחרת. שני האמנים שנאו זה את זה שנאה גדולה, קינאו זה בזה, העריכו זה את זה, חיקו זה את זה, וניהלו דיאלוגים עוקצניים ביניהם דרך יצירותיהם.
בגב הספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" נכתב: "לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי התקשו לחיות באותה ארץ, לא כל שכן באותה עיר, לא כל שכן לעבוד באותו חדר. כאשר נשכרו שניהם, בראשית המאה השש-עשרה לצייר ציורי קיר המתארים קרבות באולם המועצה הגדולה בפירנצה, התפוצץ הכל. חייהם השתנו לעולם, ואיתם גם תולדות האמנות..."
בניסיון להסביר את המניעים והרגשות העומדים מאחורי הקרבות האמנותיים, ולעיתים המילוליים, שניהלו ביניהם, מספר ג'ונס, מחבר הספר, על האופי השונה מאד של השניים, שהיה לו חלק גדול במצב.
לאונרדו, מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ארכיטקט, צייר ועוד, היה משכמו ומעלה מכל האמנים בני זמנו. פירנצה מנצלת את כישוריו הגאוניים כדי להטות את נהר הארנו כדי למנוע שיטפונות, ומנצלת אותו בתקופות מלחמה, להגנת העיר. בין הרישומים הרבים כל כך שהשאיר אחריו, אפשר למצוא גם מודל של טנק "עגלה בעלת גג עגול, המונעת ע"י הילוכים וחמושה בתותח היורה תוך כדי מסעו בשדה הקרב" (שם, ע' 185). המצאות רבות נוספות שהתגלו במחברותיו, הקדימו את זמנן לפעמים בכמה מאות שנים. בין ציוריו הגדולים ניתן למנות את "המונה ליזה", "הסעודה האחרונה", "הגבירה עם החולד", ו"לה בלה פרוניירה". הוא היה אדם חברותי, ורחוק מהתבודדות קודרת. הוא שאל ספרים ללא הרף, כשהקריאה משמשת לו כחלק מתהליך החשיבה היצירתית המדהימה שלו.
מיכלאנג'לו, שהיה צעיר בכמעט 30 שנה מלאונרדו היה פסל, צייר, אדריכל, מהנדס ומשורר. "הוא היה מכור לסיכון. בזכותו הרגיש חי" (שם (ע' 162), ולכן בהביטנו ביצירותיו "דויד", "הפייטה", "בכחוס" והפרסקו של הקפלה הסיסטינית בוותיקן, עם "בריאת האדם" המפורסמת, אנו חשים תעוזה. הוא העריץ את הגוף הגברי ותשוקתו זו ניכרת, אף היא, ביצירותיו. זה מה שגם לאונרדו ראה, והוא משיב לו במטבע משלו, כשהוא מעניק לדמויותיו אופי מעט נשי. אחת התחרויות ביניהם מתייחסת למשפחה הנוצרית, ולשילוב גברי או נשי בתוכה.
לאונרדו "בשערו המטופח, בגרביונים הוורודים ובמלתחה האקסטרווגנטית, עם המשרתים והמעריצים המהודרים לא פחות, פשוט הגעיל את מיכלאנג'לו. בתגובותיו של האמן הצעיר לקרטונה באנונציאטה יש זעם ממשי כלפי ערבוב היופי הגברי והנשי שעושה הגבר הקשיש יותר" (שם, ע' 172).
"על כורחם קיימת סימביוזה בין שני אמנים אלה, השונים מאד זה מזה" כותב ג'ונס "בשנות ה-90 של המאה החמש-עשרה שניהם חורגים מכל מה שהרנסנס היה עד לאותו רגע. הם מתרוממים אל תפיסת אמנות גבוה יותר וגדולה יותר... הם יוצרים יצירות קלאסיות אוטונומיות משלהם, המעוררת יראה ופליאה בממדיהן הרוחניים... אחד הדברים המשותפים להם היה פנטזיית הענק". (שם, ע' 119).
וזארי כתב ביוגרפיה על לאונרדו ב-1550, ובה הוא מגדיר את לאונרדו כ"שמימי אמיתי". שלש שנים לאחר מכן, הופיע הספר "חיי מיכלאנג'לו" של קונדיווי, שאומר על מיכלאנג'לו שהוא יכול להתמודד עם אילן היוחסין השמימי של לאונרדו, ואפילו להתעלות עליו (שם ע' 89).
ובחזרה לאולם המועצה הגדולה של פירנצה. כמו רבות מיצירותיו של לאונרדו, הוא מתעכב גם כאן בעבודה שתוכננה לו, ציור קיר של קרב אנגיירי. המועצה נוזפת בו ואומרת לו להמשיך. אולם במקביל הם פונים עכשיו למיכלאנג'לו, שיבצע ציור קיר משלו, של קרב אחר, בדיוק בצד השני של אותו אולם, כמו תמונת ראי. בכוונה תחילה מביאה המועצה את האמן הצעיר, הידוע דווקא בפסליו, כדי לאתגר את הקשיש יותר להתקדם, ולהוכיח שהוא טוב יותר. "וכך נולדה התחרות" (שם ע' 98).

יום שישי, 2 בינואר 2015

סיני – אורלי קראוס-ויינר


אורלי קראוס-ויינר יודעת כיצד לרתק את קוראיה. בד בבד עם תהפוכות הגורל המזמנות לקוראים מתח והפתעה, אנו נחשפים בספר "סיני" למאורעות היסטוריים הנפרשים מאירופה של מלחמת העולם השנייה, תקופת ילדי הפרחים של שנות השישים, החיים שלאחר הפיגוע בבנייני התאומים ב-11 בספטמבר בארה"ב, השב"כ, החיים בנואיבה ובסיני לאחר החזרת המקום לידי המצרים, חיי הבדואים של סיני, אזהרות מסע ועד הגי'האדיסטים.
חצי האי סיני מעלה אסוציאציות שונות אצל רובנו. מי ששירת בסיני, ודאי נזכר בדיונות, בבסיסים ובטנקים. יש מי שעבורו שימש חצי האי כבית, אותו נאלץ לנטוש עם החזרת חצי האי סיני למצרים, ומאז זוהי צלקת בלב, ואילו מי שנסע לנפוש בנואיבה ודאי זוכר את החופים הקסומים.
 כך מרגישה המספרת, סיני, הנקראת בפי משפחתה וחבריה "סיסי", כשהיא חוזרת ומתייצבת למולם לאחר שנפרדה מבעלה, ונשלחה שוב לסיני על-ידי אמה כדי לגלות מימצא ארכיאולוגי שהוסתר. "ואכן, כשהתייצבתי שם כמהופנטת ובלעתי בעיניים כלות את הכחול הנצחי של הים אשר הפיח חיים בזוהר הזהוב של החולות, התחלתי לחוש שהרוגע נוחת עלי. אחר-כך שאפתי לריאותי את הניחוח היבש והמלוח של הסתיו במדבר וחשתי תחושה בראשיתית ועוצמתית. כאילו פגשתי במקום לראשונה בחיי. למרות שבעצם שבתי הביתה. לאזור שבו נולדתי וגדלתי." (סיני, ע' 7-8).
סיסי, כמעט בת ארבעים, הכואבת משבר גדול ופרידה מבעלה, שבה למחוזות ילדותה, ופוגשת את סאלם, אחד מהתאומים הבדואים, בניו של שייח' איבראהים, שהמשיך את דרכו של אביו בעין פורטוגה, נווה מדבר קטן ויפה בוואדי ואטיר, ביחד עם מארק, שהוריו, כריסטינה וקורט הקימו את מועדון הצלילה במקום. ההורים היו חברים מאד טובים של הוריה של סיסי, ומסיבות שעדיין אין היא יודעת אותם, נפרדו שני הזוגות.
מארק, סאלם, ומוחמד, אחיו התאום, גדלו ביחד עם סיסי (ועם אחיה הצעיר ניקי, שמצטרף בבגרותו לשב"כ), ומאז נקשר לבבם בקשר אמיץ. לימים יתברר להם, כי מעבר לילדות המשותפת, ולידיעה על הקשר הטוב שבין שלוש המשפחות, היו אירועים דרמטיים בחיי המשפחות ששינו את טיב הקשרים שביניהן.
במפגש המחודש, מגלה סיסי, איך השתנה המדבר שכה אהבה. סאלם פתח אמנם בית-מלון מפואר, אך הקיף אותו באנשי אבטחה וגדרות, לאחר שאשתו עיישה נרצחה. צעדיה של סיסי מוגבלים מעתה ביותר. המדבר רוחש סכנות, היא מבינה. כנופיות של מבריחי סמים ונשק, בעיקר משבט הסווארקה, עושות בו כבשלהן, ואנשי אל-קאידה מתחפרים בשוחות ובמנהרות, ומאיימים בחטיפת חיילים.
ובתוך כל אלה, מתחדש ומתעצם סיפור אהבה. הנסיבות לא פשוטות. האם תשרוד אהבתם?
אהבה אל מול רוע, יופי אל מול סכנה, יחסי ישראל-מצרים העומדים בסכנה, וסודות שנחשפים אט אט, בפני סיסי וסאלם, משנים את כל מה שידעו על משפחותיהם, ובדיעבד, גם על עצמם.