יום חמישי, 28 באפריל 2016

חצי חלון חצי מראה מאת מוני אנדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'חצי חלון חצי מראה', מכיל שנים עשר סיפורים קצרים. מעולים. גם במסר שלהם. גם בכישרון הכתיבה. ואני בכלל לא אוהבת לקרוא סיפורים קצרים, כי הם נגמרים לי מהר מדי. את הספר הזה התחלתי בטעות. חשבתי שמדובר ברומן. אבל אחרי סיפור אחד, התברר לי שאני מסוגלת לעמוד בקריאה של סיפורים קצרים בגלל הכותב. בגלל העניין.
מוני אנדר, מחבר הספר, הוא איש תקשורת ופרסום חרדי, בן 36. מוסמך לרבנות, נשוי ואב לארבעה. בסיפורים אלו אין הוא נוקט נימה אישית. אלא נותן לגיבוריו להציג את האמיתות שלהן. אלה הקשורות מאד לעולם החרדי, ואלה – שלא, והכל עם ראייה מפוקחת, פתוחה, מלאת הומור מצד אחד ומרגשת עד דמעות בהווייתה, מצד שני.

הסיפור הנושא את שם הספר, 'חצי חלון חצי מראה' עוסק בדודי זילבר, בחור ישראלי חרדי, שיוצא לעולם הגדול, או יותר נכון, לאמריקה, ונפתח לכל מה שלא היה בעולמו, עד שהוא הופך לגנגסטר.
ברגע שהוא נתפס, מותר לו לקיים שיחה אחת מהכלא. הוא מקיים אותה באופן שמפתיע את השוטרים, אבל מראה לנו מה נשאר חשוב לו באמת. הוא יושב אזוק בתחנת המשטרה בחדר, שבו הזכוכית היא משוריינת וחד-כיוונית. הזכוכית היא מראה מבחינתו, וחלון מבחינת הצופים שבחוץ. אבל זו יותר מאשר סיטואציה פיזית. היא כל מה שהסופר רצה להראות בספר זה. המראה שרואה הגנגסטר הישראלי, היא הבבואה העצמית הפנימית שלו. האמת מוטחת בפניו. תראה עד לאן ירדת. עם כל זאת, עכשיו אתה מבין מה באמת חשוב לך. לעומת זאת, הצופים מבחוץ הם לא רק השוטרים המביטים בו, ורואים פושע בבגדים יקרים, אלא אנחנו, הקוראים, המקבלים חלון צפייה קטן לחייו ולמחשבותיו, כמו גם לחייהם ועולמם של יתר דמויותיו המעניינות של מוני אנדר.

בין סיפוריו של אנדר אפשר למצוא את הסיפור 'שלושה חודשים מהיום'. זהו סיפור מרגש ביותר על ניסים, האב הנוסע עם בנו ישראל, החולה אנושות, לאדמו"ר, עושה הניסים, בפילדלפיה. אב, שלא מוותר, גם כשהאחרים ויתרו. או הסיפור 'לא עלינו' של ריבקי, הנערה המועמדת לשידוכין, אשר נדחית שוב ושוב על-ידי חתנים פוטנציאלים רק בשל אחיה האוטיסט, וכך מתארת ריבקי את תגובת האנשים לאחיה: "מאיר הוא אחי הקטן. והוא אוטיסט. "לא עלינו", כמו שכל מי שאומר את המילה הזו ממהר להוסיף. בהתחלה בכלל חשבתי שזה השם של מה שיש לו. "אוטיסט-לא-עלינו". ברצף ובבת אחת. רק אחרי זה הבנתי שיש אנשים אחרים, שלהם יש "לוקמיה-לא-עלינו" ו"ניוון שרירים-לא-עלינו", ו'לא עלינו' זה פשוט שם המשפחה של כל המחלות והצרות שיש בעולם. יותר נפוץ אפילו מ'כהן' שלהם עשרים וחמישה עמודים ברצף רק בדפי זהב של ירושלים."



יום רביעי, 13 באפריל 2016

לרוץ עם סוסי הפרא מאת מיכל שלו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


על הרומן המופלא 'לרוץ עם סוסי הפרא' חתומה הסופרת מיכל שלו, שכתבה ספרים מצויינים נוספים כגון: 'ממערב לירח', 'מאה חורפים', 'שבועת רחל' ועוד רבים אחרים. העלילה מתרחשת בעיקר בתקופה של המאה ה-13, ומתרכזת בעיקר באקרה (עכו),  השוקקת חיים מזה 4000 שנה.
הדמות המרכזית ברומן היא דמותו המרשימה והכריזמטית של היילן, שלא תישכח מכם במהרה. היילן לובש צורה, ופושט צורה, כיהודי בסתר, שצריך לשרוד בקרב נוצרים, מוסלמים, מונגולים ועוד. הוא מחליט להצטרף למסע הצלב של הנסיך אדוארד הראשון (שיהפוך למלך אנגליה ב-1274), שמגיע לעכו ב-1271. מטרתו הנסתרת של היילן בהצטרפותו, היא להגיע לארץ הקודש, ולהישאר בה כיהודי, ללא צורך במסכות.

את הסיפור הקדום, הולכים וחושפים יחד, בשנת 2010, בישראל, אבנר ושלומית. אבנר הוא יינן, המתפטר מתפקיד מנכ"ל של יקב בוטיק בשל שחיתויות פנימיות. הוא מתיידד עם ברטולד, הנזיר הבודד, החי במנזר פסטורלי הנמצא ליד היקב של אבנר. רגע לפני שהמנזר מועבר לבעלות היקב, מגלה ברטולד לאבנר, מעברים סודיים ושלד המכוסה בתכשיטים רבים. מהמסמכים, בני שבע מאות השנים, המתגלים במקום, מתברר שמדובר במונגולי משבט בני האיילים. השניים מחליטים שאבנר ייסע למונגוליה להתחקות אחר עקבות שבט בני האיילים ולהחזיר להם את האוצר השייך להם. שלומית, הארכיאולוגית הסקרנית עוקבת אחרי אבנר. הוא מחליט לקחת אותה איתו.

במקביל לקפיצות הזמן של הקורא אל ימי הביניים נחשפים השניים אל קורותיו המרתקים של היילן, של ידיד נפשו האהוב, מונגטו המונגולי, ידידו הגמד ליאופריק לתככים ולמזימות סביב בית המלוכה האנגלי, ובין הלאומים, מה מותר או אסור לנשים לנהוג בחברה. עוד אנו למדים כיצד נוהג אדוארד, מלך אנגליה, כלפי יהודי אנגליה, ועל עלילת הדם הקשורה לנער יוּ, המלווה כחוט השני את ההתרחשויות.

בעלילה זו, שאכן התחוללה בשנת 1255 באנגליה, במקום שנקרא "לינקולן". מתגלה גופתו של הנער יוּ, והיהודים מואשמים בשימוש בדמו. חלק נשפטים ומוּצָאים להורג, וחלק מותקפים ללא משפט. כך נגדעה גם משפחתו של היילן, והוא השריד היחיד מאותו האירוע.
מונגוליה היא ארץ של סוסים. כך מגלים היילן מצד אחד, ואבנר ושלומית מצד שני. הם שומעים על ג'ינג'ס חאן שנקרא "טמוג'ין". משמעות השם היא: "המבט בעיני הסוס כשהוא פורץ בדהרה לאן שהוא רוצה, בלי להתחשב לאן מוביל אותו הרוכב שעל גבו." היילן יגלה את היופי המשכר שברכיבה באפרים האינסופיים של מונגוליה "היילן היה מאושר. מאושר כפי שלא הרגיש מאז ימי ילדותו. הספיקה רכיבה אחת על סוסוני הפרא באילחאנת המונגולית כדי להעיף ממנו קמעה את אבק הסבל שדבק בו במשך שנים..." מבחינתו, הרכיבה היתה סוג של חופש. דהירה במרחבים האינסופיים היא מבחינתו – החופש להיות מי שאתה.

יום שלישי, 5 באפריל 2016

הקורא ברכבת של 6:27 מאת ז'אן-פול דידיֶלורֶן

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


כשסיימתי את קריאת הספר הזה, חייכתי. בדיוק כמו שמחייכים כל אלה שבספר, כשהם נחשפים למילים.
כשבחנתי את הכותרת, חשבתי לתומי שמדובר בסיטואציה שהיכרתי היטב, של העברת זמן קריאה במהלך שהייה ברכבת. אלא, שהסתבר לי, שמדובר במשהו אחר לגמרי. דידיֶלורֶן בוחר בכל הדרכים הלא-שגרתיות לטפל במילים. מי שמטפל בהן הם האנשים הפחות נראים, ובדרכים הכי פחות מקובלות.

לוקיון מץ הוא הדמות הראשית בספר. השם שנתנו לו הוריו, הפך אותו למושא בדיחות על חשבונו בשל הדמיון ל"מוקיון לץ", והדרך שלו להתמודד עם זה, הייתה להסתגר, ולמצוא מקום עבודה שאין בו הרבה אנשים. אבל זו עבודה שהוא שונא בכל מאודו, ב"חברה למיחזור טבעי". תפקידו לעזור למכונה אימתנית לגרוס אלפי ספרים, לפני מיחזורם והפיכתם לנייר חדש. הוא אפילו לא קורא למכונה בשמה, אלא מתייחס אליה כאל חיה דורסנית ורעה. המחשבה שהמלים נגרסות ונעלמות לנצח קשה לו. אי לכך, הוא מצא שיטה לנחם את ליבו ולהציל בכל יום 10 דפים מהחיה. את עשרת הדפים הקרועים, רטובים ומשומנים הוא מחביא בבגדיו, מייבש אותם בערב, ובבוקר לוקח אותם לרכבת הפרברים שבה הוא נוסע מדי יום לעבודתו בשעה 6:27 בדיוק.

ברכבת הוא מתיישב במושב קבוע. שולף דף ראשון ומתחיל לקרוא בקול רם. הנוסעים ברכבת כבר רגילים לתופעה, ומסתבר שיש כאלה שמחכים לו בשקיקה. ויש לזכור, שאין מדובר בהקראה של ספר. מדובר בעשרה דפים אקראיים, שחלקם אפילו לא שלמים אלא קרועים. חלק מהם, לקוחים מתוך ספרי קריאה, חלק אחר – מספרי בישול, או תקנות וכולי, וכמובן שאין קשר בין דף ניצול אחד למישנהו. מה שהופך את הקריאה הרצופה, למלאת הפתעות. הוא קורא בצורה מיכאנית, אבל רהוטה, וזוהי שעתו היומית הגדולה, השעה ההירואית שלו. אולי מתוך הצורך בכפרת עוונות, על חלקו בהשמדת הספרים.

הצלת המלים נעשית על ידי אנשים שקופים נוספים. לדוגמא, השומר של המפעל, איבון גרמבר, שתפקידו להכניס את המשאיות הפורקות את הספרים המיועדים להשמדה. איבון הוא שחקן מבוזבז. הוא קורא טקסטים עתיקים של דרמות יווניות, ומתמחה בחרוזים אלכסנדרינים, איתם הוא מקבל את פני נהגי המשאיות: "חלפו חצות היום. ראֶה את השעון: / כבר המחוג ניצב הרחק באלכסון! / אז רק אם את הבוז והיהירות תזנח, / נותר סיכוי שאת השער עוד אפתח."
עוד דמויות מעניינות הן ג'וזפה, שאיבד את רגליו במכונת הגריסה, אבל מקבל אותן בחזרה דרך הספרים; ג'ולי, הכותבת מהרהורי ליבה במהלך עבודתה כמנקת שירותים בקניון (כתביה שובים את ליבם של השומעים, ובעיקר את  ליבו המתאהב של לוקיון); ומוניק וג'וזט, הזקנות החביבות, המציעות ללוקיון הצעה מעניינת. ספר שמביט לא בקנקן, אלא במה שבתוכו. מופלא.