המאמר "ארון הספרים בבתי הכנסת העתיקים" של מאיר בר-אילן מופיע בע' 49 בספר: "ספריות ואוספי ספרים", אוסף מאמרים בעריכת משה סלוחובסקי ויוסף קפלן, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2006.
מגמת המחבר במאמר זה הייתה לבחון את התפתחותו של ארון הספרים בבית הכנסת בעת העתיקה. תחילה בדק המחבר את נושא הגומחה שהייתה בקיר בבתי הכנסת הקדומים, על פי הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במקום. אחר-כך הוא התייחס למראהו של ארון הספרים, ולבסוף, הוא בדק את היחס הערכי-דתי של היהודים באותה התקופה אל ארון הספרים בבית הכנסת.
במספר בתי כנסת קדומים, מהמאות הראשונות לספירה נמצא שקע בקיר. כיום קוראים לשקע זה "היכל". שקע זה שימש כמקום של ארון הקודש. השם שהיה שגור בפי היהודים במאות הראשונות לספירה למקום זה היה בארמית "בית ארונה" שמשמעו: "בית הארון".
בית הכנסת העתיק ביותר נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 – 165 לפנה"ס, ושטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים. בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו חפירות במקום. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד. דווקא בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, ולכן, זהו מקום חשוב למחקר של תולדות היהודים בכלל, ובסוריה בפרט. בתי-כנסת קדומים נוספים התגלו בפקיעין, בבית אלפא, בנערן, ביריחו, בבית שערים, בכפר נחום, בחמת טבריה, בכפר פחמה שבשומרון, בחירבת סאמרה (שומרון), בבית שאן, בחירבת סוסיה, ברומא ובסרדיס (נווה).
אם כן, בבית הכנסת בדורא אירופוס נמצא שב"בית הארון" לא עמד ארון ספרים באופן קבוע. זאת על פי המימצאים שהועלו, שכן לא היו שרידים של צירים לדלת, או לפרוכת, או לבריח של הדלתות. אילו עמד שם ארון באופן קבוע, לא היו טורחים להשקיע בציור שעל הקיר שבשקע. כמו-כן, מכיוון שהשתמשו בדורא אירופוס וגם בנווה במלים "בית הארון" נראה כי עצם השימוש במונח זה, בא להעיד שארון ספרים לא היה שם דרך קבע, שאלמלא כן, לא היה מקום למונח מיוחד זה. לכן ברור, שמתפללי בתי כנסת אלה, ראו את ארון הספרים מובא לבית הכנסת ומוצב בבית הארון שלו. ספר התורה הוצא ונקרא, ולאחר מכן הוכנס לארון והוצא מן הבניין.
הספרים הונחו בארונות בשכיבה, ולכן הארונות חולקו לתאים קטנים, אשר סדר הנחת המגילות בהן (במקדש) יצר כנראה, את התקדים לסידור הסופי של הספרים בתנ"ך. אבל, בעוד שבמקדש היו הארונות קבועים, הרי שהארון בשימוש היומיומי היה נייד, ולכן היה בעצם תיבה מחופה בבגד לנוי ולשמירת הספרים. את הסיבה לכך שהארון הקדום, התיבה, היה מיטלטל ולא קבוע, ניתן לקשור, לדברי מאיר בר-אילן, לפולחן היהודי של הוצאת התיבה, ובה ספר התורה, אל "רחובה של עיר" בשעת תענית ציבור, כגון בשנה שלא ירדו בה גשמים, או בשעת צרות אחרות. כלומר, לפני שהפך בית הכנסת לבניין של קבע (במאות הראשונות לספירה), היו מתפללים ברחוב. עם הזמן הפך הארון מתיבה מיטלטלת לקבוע בקיר. השיקול המעשי חייב שהארון יישאר על מקומו, כדי לשמור על הספר מהטלטולים, וגם כדי לשמור על הספרים שלא ייגנבו. בנוסף היה שיקול הלכתי: כשלא היה מקום של קבע לספר התורה, הוא היטלטל ממקום למקום, וכך כשנזדקקו לו בבית הכנסת, הוא לא היה שם, ואם קרה הדבר בשבת, התעוררו קשיים בהבאתו לבית הכנסת, מחמת דיני טלטול בשבת.
כיצד נראה הארון עצמו? על-פי המחקרים הארכיאולוגיים, ידועות לנו כיום תמונות של למעלה משלושים ארונות ספרים יהודיים מן העת העתיקה, רובם מצוירים על גבי פסיפסים בבתי כנסת, ומעט מהם מתוך חקיקה או בציור באבן, צלחות זכוכית מרומא, ונרות חרס מארץ ישראל. בחלק מתמונות הללו נראה הארון לא מחובר לגומחה, או לעמודים שמצדיו, ברוב התמונות נמצאת קונכיית אבן מעליו. יש בו תאים או מדפים, בכמות שונה ממקום למקום, ושתי דלתות. בחלק מהציורים נראית הפרוכת מגוללת כדי לחשוף את הארון. הארון נועד בדרך כלל למספר מגילות, בין ארבע לעשר. הספרים בעת העתיקה היו קטנים למדי, ולא היה צורך לבנות ארון שעומקו עולה על 33 ס"מ.
מיקומו של הארון בבית הכנסת השתנה במהלך השנים. תחילה לא היה לא מקום, וכאשר הובא לבית הכנסת הוא הושם במרכזו, או בקיר שהמתפללים פונים אליו. השלב הבא היה התקנת בימה מוגבהת לארון הספרים, או אף גומחה, כפי שכבר הוזכר, אשר בהתחלה הייתה כנראה מרובעת, ורק אחר-כך עוגלה.
מה היה היחס לארון הספרים בבית הכנסת? ר' ישמעאל בן אלעזר, מהמאה השנייה לספירה, התלונן על הזלזול בארון הספרים, שבמקום שייקרא "ארון הקודש" הוא נקרא סתם ארון. כנראה, כותב בר-אילן במאמרו, שבזמנו של התנא, התאפשר הזלזול בגלל שהיה מיטלטל, ולא היה לו מקום של קבע במבנה בית הכנסת, ולכן גם ההלכות של אותה התקופה הבחינו בין קדושת בית הכנסת שהיא עולה על קדושת הארון.
פרשנים נוצרים ובעיקר קראים, טענו כנגד הכנסת הארון לבית הכנסת. מבחינתם, הביקורת הנוקבת נבעה מהדעה שארון צריך להיות רק במקדש עצמו, ולא בכל בית כנסת, ואף היו שהתנגדו, דוגמת דניאל אלקומסי הקראי , בן המאה התשיעית-העשירית, להשתחוות לארון, שכן, אין לארון ואפילו לא לספר התורה, את הקדושה של המקדש עצמו. עמדה זו גם מבהירה, שעד המאות ה-8-9 היו מקומות שבהם עדיין לא נחשב הארון כחלק מבית הכנסת. אבל, מטענות אלו גם מסתבר, שבחלק מהמקומות, לא רק שגדלה קדושת ארון הספרים בבית הכנסת, אלא שהיו רבנים שנהגו להשתחוות לו, אם כי בקידה קלה בלבד, ובכל מקרה, נזהרו ישראל שלא ייתפס הארון כקדוש ממש, כדי שלא ייעשה בו שימוש מגי.
על אפשרות השימוש המגי בארון הקודש של בית הכנסת בקרב חסידי אשכנז, מפנה בר-אילן לספר של י' דן, תורת הסוד של חסידות אשכנז, ירושלים, תשכ"ח, ע' 200.
אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
שבת שלום וקריאה נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה