כתבה: ד"ר רותי קלמן
סיפורי החיים מובאים לפנינו בשתי דרכים: האחת – כל פרק, המקדם אותנו בזמן, נפתח בשם של סיפור שמומלץ ע"י איי-ג'יי. לפרטי הסיפור, הוא מוסיף את הסברו, מדוע הוא אוהב אותו, ותמיד יהא זה סיפור שמתקשר בעצם לחייו של איי-ג'יי, למרות שלא הוא זה שכתב אותו, או לתובנה שהוא רוצה להעביר.
הדרך השנייה היא באמצעות המספר הכל--יודע, שמתאר לפנינו את הלך רוחן של הדמויות, ובעיקר – של איי-ג'יי.
הוא רק בן 39, בתחילת הרומן, אבל כבר אלמן, שאיבד את אשתו האהובה בתאונה ובה בעת גם את התינוק, שנהרה ברחמה. הוא אינו מתגבר על כך, אך גם אינו רוצה שאנשי המקום ירחמו עליו. מכאן הוא ממשיך לעבוד בלא חשק ובזעף, וכך קורה, שסוכנת הספרים של הוצאת "פטרודקטיל" מגיעה, כדי להציע לו ספרים חדשים מקטלוג החורף של ההוצאה, והם מתחילים ברגל שמאל: "ערמות מטות לנפול של עותקי קריאה מצטמחות לאורך הקירות, ולרגע אמיליה נתקפת ייאוש... כשאמיליה מגיעה לאמצע המסדרון, שרוול הסוודר שלה נתפס באחת הערמות, ומאה ספרים, אולי קצת יותר, צונחים ארצה בקול רעם מהדהד. הדלת נפתחת, ואיי-ג'יי פיקרי נושא את מבטו מההריסות אל הענקית הבלונדינית-עם-גוונים שעורמת בבהילות את כל הספרים שנפלו. "מי את, לעזאזל?".
ההמשך לא מתקדם לכיוון חיובי יותר. היא מציעה לו את "פריחה מאוחרת", ספר זכרונות "ממואר" של בן 80, שאשתו מתה שנתיים לאחר חתונתם, בגיל שמונים ושלש. איי-ג'יי פיקרי, לא מתלהב בלשון המעטה, דוחה גם הצעות אחרות שלה, והיא כמעט בורחת החוצה.
ואז, בתוך דמדומי מחשבותיו, בדידותו וחסרונה העצום של אשתו, קורה לו דבר מוזר. הוא מגיע יום אחד לחנותו (הוא גר מעליה), ומוצא לתדהמתו תינוקת בת שנתיים וחודש, בשם מאיה. לבובתה מוצמד פתק שבו מבקשת אימה של הילדה להשאיר את התינוקת אצלו. גופתה של האם מתגלה על חוף הים כעבור יום, ואיי-ג'יי פיקרי, שמעולם לא החזיק בידיו תינוק, ובוודאי לא ידע לטפל בו, מוצא עצמו אבא לילדה חכמה ומדהימה, שגדלה בחנות הספרים, ויונקת את חכמת החיים מתוך הספרים.
לאט לאט, אנו רואים איך איי-ג'יי משתנה, מתרכך, מביע אהבה, מוצא אהבה חדשה וטובה, ונפתח מחדש לעולם. "פריחה מאוחרת".
את "סיפורי חייו" הוא מקדיש לבתו מאיה. רומן יפיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה