כתבה: ד"ר רותי קלמן
כמו ספינה השטה בערפל, ומגלה את הכיוון רק בעזרתם של אלומת האור של המגדלור וצופר הערפל, כך מאירים יומניו הישנים של שומר המגדלור לבתו, אלומות אור של גילויים מדהימים, סודות שהוטמנו באי פורפרי, בחופה הצפוני של ימת סופיריור. בחושך, ביער ובמימי הימה.
אליזבת ליווינגסטון גדלה כל חייה באי פורפרי, צמודה לתאומתה, אמילי, שאינה מדברת, וחיה בעולם משלה. עולם שבו היא בעיקר מציירת. כל חייה של אליזבת, מוקדשים כדי להגן על אמילי, אבל בדיוק כשזו הכי זקוקה לה, היא מחמיצה את השליחות. תחושת הבגידה של אליזבת, ומצפונה, ימשיכו להדהד בה כל חייה.
עתה בזיקנתה, נמצאת אליזבת בבית אבות, ומרטי, איש התחזוקה של המקום, הוא איש סודה, ומשמש לה גם כעיניים, שכן היא התעוורה עם השנים. יחד הם מדברים על אמנות ומוזיקה ורגשות. ואז מופיעה מורגן. נערה יתומה הגדלה בבתי אומנה, זוכרת בערגה את הסב שגידל אותה, וכועסת על העולם. מורגן מתחברת לנער מסוכן, העוסק בגניבות וסמים, שמעודד אותה להגדיל את הציור הקטן של השפירית, שהוא רואה בידה, למימדי גרפיטי על קיר בית האבות. ציור השפירית, הוא העתק שעשתה לאחד מתוך כמה ציורים, שמצאה מורגן מתחת לַבַּד שבנרתיק הכינור שירשה מסבה. כשהיא נתפסת, היא מקבלת כעבודת שירות, לגרד את הגרפיטי מהקיר, לצבוע אותו בלבן, ולעזור בבית האבות, תחת פיקוחו של מרטי. בחושיו החדים והרגישים מֵבִין מרטי, שהשפירית בגרפיטי של מורגן, קשורה לציורים ולשפירית שראה בחדרה של אליזבת. הוא מפגיש ביניהן, ועם זאת, יש בו את התכונה הנפלאה של מי שלא מתערב, אלא יודע להביט מהצד ולהבין.
גם הקורא מגלה במהלך הרומן, מִסְפָּר אובייקטים ותחומים שמקשרים בין אליזבת למורגן. הכורסה שאליזבת יורשת מאביה, שארית הפליטה מהשריפה במגדלור, מנחמת אותה, כמו הכיסא שמורגן זוכרת מִסָּבָהּ. הציורים, שמצאה מורגן בַּתַּחְתִּית הנסתרת של נרתיק הכינור, מכסים את גופה כשהיא מרגישה בודדה במשפחת האומנה, ומזכירים לה את סבה, כמו ששמיכת הטלאים שמכסה את אליזבת מחממת לא רק את גופה, אלא גם את ליבה, מנחמת ומעלה זיכרונות על אביה, שומר המגדלור. המוסיקה, אמנות הציור והכינור, יתגלו אף הם כמקשרים בין שתיהן, וגם הזאבים – להקת הזאבים, שאמילי מסתובבת ביניהם בלא חשש; איש שמסתובב ביער, וזוכה מאליזבת לכינוי "זאב בודד"; ומורגן הצעירה, הבודדה, שעיניה אפורות כשל הזאבים.
בינתיים הזקנה והצעירה מתקרבות זו אל זו באופן טבעי. כשמורגן מְטַאֲטְאָה בבית האבות, ואיש אינו מתייחס אליה, כאילו היא שקופה, היא קולטת ש"האדם היחיד שרואה אותי הוא אישה עיוורת" ואליזבת, שבאמת כבר אינה רואה דבר, אבל מבינה בדיוק מה קורה סביבה, מבקשת ממורגן להקריא לה את יומניו של אביה, שומר המגדלור, שהובאו אליה רק לאחרונה. דרך יומניו, מקווה אליזבת, לפתור כמה תעלומות שהעסיקו את מחשבותיה כל החיים. כמו גם לגלות את הסיבה לקבר הבודד שמצאה עם שמה, תאריך לידתה, ותאריך "מותה" – בת שנה וחצי. הקריאה אינה פשוטה, שכן יומן אחד, הקשור ללידת התאומות, חסר. גם כשהוא מתגלה בסופו של דבר, הוא ספוג מים, והאותיות לא ממש נראות. מורגן תגלה יצירתיות, ושתיהן תְּגַלֶּינָה לא רק את האירועים שלא יֵאָמְנוּ בעברה של אליזבת, אלא, את הקשר בין עולמותיהן.
קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי, בסגר. האפשרות הזו היוותה פיתרון מצויין, למרות שאני מאד אוהבת להחזיק את הספרים ביד. מומלץ, כך, או אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה