הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" הוא הנודע מבין ספריו של החוקר הנאורולוג ד"ר אוליבר סאקס. בספר זה מביא ד"ר סאקס את סיפוריהם של אנשים שונים, שלכל אחד מהם יש אובדן כלשהו, ביחס לעצמו או לזולת. מה שגורם לבעיית תקשורת מוזרה ומעניינת. סיפורו של האיש שחשב שאשתו היא כובע, הוא אחד מהסיפורים.
מדובר בד"ר פ. שהיה מוסיקאי בעל-שם, זמר מפורסם ואחר-כך מורה למוסיקה בבית-ספר מקומי. התנהגותו המוזרה החלה בבית הספר כשהחל לא לזהות תלמידים על פי פרצופיהם, אבל ידע במי המדובר, כשהתלמיד התחיל לדבר. כלומר, זיהה אותו על-פי קולו. ולא רק שלא זיהה פרצופים, אלא שראה פרצופים במקום שלא היו "בלכתו ברחוב היה טופח בחיבה על ראשיהם של ברזי כיבוי או מדחנים, בחושבו אותם לראשיהם של ילדים. הוא נהג לפנות בחביבות לידיות מגולפות של רהיטים, והתפלא כשלא זכה למענה". מכיוון שכישוריו המוסיקליים ויכולתו ללמד היו טובים, הוא לא הרגיש חולה ולא הלך להיבדק. אבל כשחשש שמחלת הסוכרת עלולה לפגוע בעיניו הוא פנה לרופא עיניים. הלה בדק את עיניו ואישר שהעיניים בסדר, אבל, העיר לו שהוא רואה בעייה בחלקי הראייה של המוח, והיפנה אותו לנאורולוג.
כשד"ר סאקס בודק אותו, הוא לא מבין בתחילה מדוע הגיע אליו ד"ר פ. "הוא היה אדם תרבותי ומקסים, איש שיחה מרתק, עם המון דמיון והומור. היה לי קשה להבין מדוע הופנה למרפאתנו". ובכל זאת הוא מרגיש משהו מוזר. נדמה היה לרופא, שכשד"ר פ. מביט בו, נראה שהוא פונה לעברו באוזניו ולא בעיניו. כשהחל הרופא לבדוק אותו אירעה תקרית מוזרה ראשונה – בדיקת הרפלקס ברגלו הצריכה הורדת הנעל. לאחר שסיים הרופא את הבדיקה, ציפה שהמטופל ינעל את הנעל, אבל כאן התברר שהוא אינו מבדיל בין הנעל לרגל "הוא המשיך להביט כלפי מטה, אם כי לא אל הנעל. מבטו היה מרוכז מאד, אך לא בנקודה הנכונה. לבסוף התמקד מבטו בכף רגלו: "זו הנעל שלי, לא?" "לא, זו לא הנעל. זו הרגל שלך. שם מונחת הנעל שלך." "אה! חשבתי שזו הרגל שלי." האם התלוצץ? האם היה מטורף? האם היה עיוור? אם היתה זו אחת "הטעויות המשונות" שלו, זו היתה הטעות המוזרה ביותר שנתקלתי בה מימי." בתגובה לתמונה בתוך גיליון של ה"נשיונל ג'אוגרפיק", מסתבר לרופא, שאין לאיש תחושה של נוף או של מראה כללי. הוא תיאר דברים אחרים לגמרי מתוך דמיונו, וחשב שענה נכון. כשהבדיקה הסתיימה, החל לחפש את כובעו "הוא הושיט את ידו, אחז בראשה של אשתו וניסה להרימו כדי לחובשו. ככל הנראה חשב שאשתו היא כובע! אשתו נראתה כאילו היא מורגלת בדברים מעין אלה". מסתבר שד"ר פ. סבל מאגנוזיה חזותית קשה, שבה נהרסו לגמרי היכולות של הייצוג והדימוי, תחושת הממשות והמוחשיות. ורד אדום הוא רואה כצורה בלבד, אבל כשהוא מריח אותו, הוא מיד מבין שמדובר בוורד. כנ"ל כשהוא מחזיק כפפה "מעטפת רציפה," הכריז לבסוף, "מקופלת לתוך עצמה. נראה שיש כאן" – הוא היסס – "חמישה כיסים חיצוניים, אם זו המלה הנכונה." בסופו של דבר ממליץ ד"ר סאקס לפציינט שיתמקד במוסיקה כמרכז חייו. במקום דימוי גוף, היה לאיש מוסיקת גוף. הוא המשיך לתפקד וללמד מוסיקה עד סוף ימיו.
במקרה אחר, של ג'ימי, שזכרונו נתקע ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה, מצליח ג'ימי למצוא את עצמו בעשייה. הוא עוסק בטבע או באמנות, מאזין למוסיקה ומשתתף בטקסי תפילה. משהו מהאווירה והרוגע של עיסוקיו ממשיך להתקיים בו ולהעניק לו שלווה. מבחינה נאורופסיכולוגית, לא חל בו שינוי במהלך השנים. עדיין היתה בו תסמונת קורסאקוב קשה, שבה אין לו בכלל זיכרון, והוא יכול באמצע משפט לשכוח על מה דיבר, או את בן שיחו, כשהוא חושב שהוא עדיין איש צעיר. אבל, מבחינה אנושית ורוחנית הוא משתנה לטובה בעקבות פעילויותיו. מסקנתו של ד"ר סאקס במקרה זה היא, שגם במקרים כמו מחלות שיכחה כה קשות, יש תקווה כשמחברים את האדם לאמנות, לאחווה, ולנגיעה ברוח האנושית.
יש לנו בגוף חמישה חושים, שגלויים וידועים לנו. אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, גילה שרינגטון את החוש הששי שלנו. זוהי קליטה עצבית וזרימה תחושתית רצופה אך לא מודעת בחלקי הגוף המצויים בתנועה, שמאפשרת בקרה וויסות בדרך שאנחנו לא מודעים לה, בשל היותה אוטומטית. שליטתנו בעצמיות גופינו היא אוטומטית כל כך, עד שאיננו מקדישים לכך מחשבה.
כמובן, שהנושא מתעורר כשמשהו במערכת המופלאה הזו של הגוף משתבש, החוש הששי מתגלה במקרה של כריסטינה. היא היתה בת 27, חובבת הוקי ורכיבה על סוסים, ועבדה בביתה כמתכנתת מחשבים. היו צריכים לכרות לה את כיס המרה בגלל אבנים. היא אושפזה ל-3 ימים וקיבלה אנטיביוטיקה. יום לפני הניתוח היא חלמה שהיא לא מרגישה את גופה, וכל דבר נשמט מידיה. כשהתעוררה – סיפרה לרופא, והוא פתר אותה בכך שהיא כנראה מתרגשת ונלחצת לפני הניתוח. אבל מיד לאחר מכן, החלום הופך למציאות. היא לא הרגישה את גופה, וכמובן שלא יכלה לשלוט עליו. הסבירו לה, שהעיניים יכולות להיות הפיתרון. ומרגע שהיא הבינה זאת, היא התחילה לתפקד. כשהיא מסתכלת על איבר מסויים שלה, היא יכולה להפעיל אותו.
הסיפור של מדלן מדהים אף הוא. היא היתה עיוורת, ועם שיתוק מוחין. ידיה לא תיפקדו למרות שהיו לה תחושות מגע. ד"ר סאקס, הניח שהן אינן פועלות, כי תמיד טרחו לעשות בשבילה הכל. והוא מנסה לעורר בידיים את ההכרה ואת היכולת להועיל. בתחילת הניסוי מורה הד"ר למטפלים של מדלן להרחיק מעט את האוכל ממנה, ולא להזדרז להאכיל אותה. יום אחד, כשהם לא הזדרזו והיא איבדה את הסבלנות, שלחה מדלן את ידיה בקוצר רוח ורעב, גיששה, מצאה כעך, והגישה אותו אל פיה. היתה זו התפיסה התנועתית הראשונה שלה. לאחר-מכן היא הלכה והתקדמה. בגלל היותה אינטליגנטית, משכילה ובעלת דמיון, שהועשר בדימויים של אחרים, היא יכלה לקלוט מה היא מחזיקה. מכאן היא התקדמה לפיסול העצמים שלמדה להרגיש, ועברה לפיסול אנשים. לימים היא הפכה להיות הפסלת העיוורת הנודעת של סנט בנדיקט.
סיפורים מדהימים נוספים קיימים בספר זה של ד"ר אוליבר סאקס, וכפי שאתם יכולים לראות, הרי שמדובר לא בסיפורי מקרה, אלא בסיפורים על אנשים, שהד"ר מתחבר אליהם ברמה האישית ואף מנסה למצוא פתרונות טובים ונכונים לכל אחד מהם. על ספרים אחרים שלו אספר לכם בהזדמנות, או שתגיעו ותקראו בעצמכם. מרתק.
קריאה נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה