האישה בזהב מאת אן-מארי אוקונור

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סיפורה של אן-מארי אוקונור הוא הסיפור העומד מאחורי יצירת המופת של הצייר גוסטב קלימט (1862 – 1918). בציור היפה הזה, מצויירת אישה, ששמלתה והרקע שמסביבה טובלים בזהב, עד שמיטשטשים הגבולות בין השמלה והרקע.
זהו "דיוקן אדלה בלוך-באואר", דיוקנה של מי שהשתייכה לאצולה היהודית של וינה, ודיגמנה לציור זה שהוצג לראשונה ב-1908, ואף לציורים נוספים של קלימט, במשך מספר שנים. "הדיוקן הזה," כותבת אוקונור, "גילם את תמצית הנשיות. אך זו היתה נשיות חסרת מנוח וחושנית, ללא האיפוק הנדרש מגבירה. נדמה היה שהציור רוטט ממשמעויות".

לאמיתו של דבר, המשמעויות הרבות שילוו את הציור בהמשך קיומו, ינבעו מסיבות שונות, שכבר אינן קשורות רק באדלה וקלימט. ב-1908 מתאפיינת אוסטרייה בחיים תרבותיים עשירים. דיוקן הזהב של אדלה, נקבע כסמל לאישה הווינאית המתקדמת של מפנה המאה. נשים מתחילות להשתחרר קמעה, ומקבלות זכות הצבעה ב-1918, משפחות עשירות, מבלות את זמנן בתערוכות, קונצרטים ונשפים.

קלימט נפטר ב-1918, ואדלה כותבת בצוואתה בין השאר "אני מבקשת מבעלי שיוריש, לאחר מותו, את שני הדיוקנאות ואת ארבעת ציורי הנוף של גוסטב קלימט לגלריה האוסטרית בווינה" (ע' 120). היה חשוב לה, לזכרו, להפוך את עבודותיו לנגישות לציבור.
בגיל 43 נפטרת אדלה ממה שנראה כדלקת קרום המוח. פרדיננד, בעלה, נשבר לגמרי. הוא יוצר מקדש זיכרון בביתו, שבו נתלו ציוריו של קלימט, שהיו בבעלותם, ועל גבי שולחן הלילה של אדלה, הניח תצלום של קלימט, שהיה כה אהוב עליה.

ואז מגיעות השנים הנוראיות של מלחמת העולם השנייה. הם שומעים שהקנצלר האוסטרי, קורט שושינג מתכוון להתיר לכוחותיו של היטלר להיכנס לאוסטריה. במסגרת האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה, נכנס היטלר במרץ 1938 לווינה. כמה ימים לאחר מכן כבר רואים תושבי וינה את הגרמנים עם צלבי הקרס משתלטים על בתי יהודים, משפילים אותם ברחובות, לוקחים מפעלים של יהודים, ושולחים את היהודים לדכאו ולמקומות אחרים. מי שיכול היה – נמלט לארצות אחרות, אך גם שם, לעיתים הם סובלים מהנאצים.

גבלס מורה להשמיד כל אמנות יהודית, אבל את כל היצירות האוסטריות מנסים להחביא במכרות מלח ובבונקרים כדי להצילם. האוסף של קלימט שהיה שייך לפרדיננד ואדלה, מחולק בין אוצרי אמנות אוסטרית, ואף מוצג במוזיאון הבלוודרה. בקטלוג המוזיאון הוצג ציור הזהב של אדלה היהודייה כך: "דיוקן מעורר השתאות של אישה מכוסה בשכבה נוצצת של זהב", ושם חדש הוסב לציור "האישה בזהב". "זהותה של אדלה נמחקה במחי משיכת קולמוס" (ע' 243), ומחיקה זו, סימלה את התכחשותה של וינה ליהודים, שהובילו את תור הזהב התרבותי שלה.
אחרי המלחמה מתחילים לשקם את הריסות המקום. 65,000 יהודים אוסטרים נרצחו, 130,000 נמלטו, ורבים מהניצולים היגרו. מי שנשאר, לא תמיד יכול היה לקבל את ביתו בחזרה. הספר הוא גם סיפורן של המשפחות היהודיות: בלוך-באואר, גוטמן, אלטמן, צוקרקנדל ועוד,  לפני ואחרי המלחמה.
60 שנה לאחר החרמתה של תמונה זו, ותמונות אחרות של קלימט, מחליטה מריה אלטמן, אחייניתה בת ה-80 של אדלה, לתבוע את אוסטריה, על השבת אוסף קלימט לחיק המשפחה. בזכות דור חדש של שואלי שאלות באוסטריה – הדרך  למאבקים להשבת יצירות אמנות שנגזלו במלחמה, נסללת. לאחר מחקר מעמיק של הוברטוס, החלטה אמיצה של שופטת בארה"ב, ומאבק של שש שנים, מוחזר אוסף קלימט לצאצאי המשפחה. עתה יש חמישה יורשים לאוסף, וגם רנדול, עורך הדין שמייצג אותם. היורשים מגיעים להחלטה שהם רוצים למכור את האוסף.
ההד התקשורתי והחשיפה, הופכים את האוסף ליקר-ערך. ציור הזהב של אדלה, ה"מונה ליזה של אוסטריה" (ע' 436) הופך לציור היקר ביותר בעולם, והוא נמכר לבסוף תמורת 135 מיליון דולר. הספר "האישה בזהב" היה לסרט מצויין ב-2015.