הספר "עפיפונים" של הסופר הצרפתי רומן גארי קסם לי בדרך הכתיבה, באירועים המשולבים במאורעות היסטוריים של מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה, ובסיפור אהבתם של לודו, נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת, ונערה, בת-אצילים פולניה. אני שמחה שזה הספר שיפתח השבוע את מועדון הקוראים של הספרייה, המאופיין השנה בנושא: "אהבות-שנאות". אתם, כמובן, יכולים להצטרף.
לודו מעביר את זמנו במקום הקרוי "המעין העתיק". שם הוא הקים בעזרת דודו, סוכת ענפים מחופה שעוונית, שבה הוא קורא ספרים, וחולם על מלחמות של "מעטים מול רבים". שם גם מתחיל סיפור אהבתם של לודו ולִילה, כפי שלודו הבוגר מתאר: "יום אחד באמצע יוני, לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללִילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כמין התראה... חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התיישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות. כשלא נותרו עוד על קרקעית הסל אלא תותים ספורים, השיבה אותו לי וקבעה בנעימה ברורה של קובלנה: "זה יותר טעים עם סוכר."
שני נושאים עוברים כחוט השני בעלילה המתפתלת. הראשון - עפיפוניו של אמברואז פלרי, דודו של לודו, שאינם סתם עפיפונים. פלרי, הוא "דוור" כפול. לא רק שהוא מחלק את הדואר לתושבי הכפר, אלא אף משתמש בעפיפוניו להעברת מסרים פוליטים, ורואה בהם כלי שיכול לעזור לו להביע את דעותיו "עפיפוני כל העולם, התאחדו" (ע' 133). זו הדרך שלו להילחם בשלטון הנאצי. הזיכרון, שהוא כשרון גנטי במשפחת פלרי, עוזר לו, כמו גם ללודו ולאחרים, לשמור על התקווה. העפיפונים, מקבלים כמעט חיות משלהם, ובהחלט אינם רק סתם משחק של ילדים.
הנושא השני, הקשור גם לנושא הראשון, הוא עניין ההישרדות. הנער לודו מקבל מהמורה שלו לצרפתית הוראה לכתוב חיבור בנושא: "בחנו את שני הביטויים: 'להישאר בחיים' ו'להישאר שפוי' – עירכו השוואה ביניהם וציינו אם קיימת, לדעתכם, איזו סתירה בין שני המושגים." (ע' 18). את התשובה לכך אנו מקבלים במהלך הרומן כולו. כדי לשרוד את המלחמה הנוראה, עליך להיות מעט מטורף. כשהמשפחה של לילה חוזרת לפולין, וקשה ללודו הפרידה, הוא שואל את הדוד שלו: "מה בדיוק אתה מנסה לומר לי, דודי? אתה מציע לי 'להישאר שפוי' או 'להישאר בחיים'?" (ע' 79), והדוד עונה לו במקום אחר בספר: "צריך להיות מטורף, כדי להישאר בחיים" (ע' 154), וגם "שמור על הטירוף שלך, לודו. אל תבזבז אותו. הארץ תהיה זקוקה לו יותר ויותר" (ע' 164).
ואכן, בגלל שהנער נחשב למטורף, המדמיין שאהובתו הפולניה איתו, בשעה שהיא בפולין, משאירים אותו הגרמנים בחיים. הוא משתמש בזיכרון המדהים שלו, לשוות לא רק את מראה אהובתו, אלא אף מקיים עימה דיאלוגים דמיוניים, בהתאם לזיכרונה בראשו. באמצעות הזיכרון הוא יכול לתת צ'אנס לתקווה, בימים שנראים כחסרי תקווה. גם אביה של לילה, מחזיק מעמד במהלך המלחמה בפולין, רק כי נכנס לתוך קליפתו, ומצטייר כלא-שפוי. לאחר שנגמרת המלחמה – הוא שב לתפקד כרגיל.
הקריאה סוחפת, הכתיבה מצויינת, כיאה לרומן גארי, כפי שגם ספריו, הכתובים תחת השם הבדוי שלו "אמיל אז'אר", ראויים ומומלצים לקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה