הילדים של מחר מאת שי גולדן וטלי סיביאר כץ

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

לא לעיתים קרובות אנו נתקלים בספר בשני קולות שנכתב על-ידי שני כותבים שונים. ההחלטה לכתוב בנפרד – שי גולדן בקולו של הילד אורן, וטלי סיביאר כץ בקולה של הילדה מעיין – נראית נכונה, ומתאימה. בניגוד לסופר אחר שכותב את שני הקולות, ויכול להחליט איך להתקדם, כאן נראה שהכותבים איתגרו זה את זו, התחברו זה לזו, כאורן וכמעיין, ויצרו פסיפס יפה ורב-גוני.
אורן מצטייר כילד טוב, שכל מה שהוא רוצה זה משפחה נורמאלית, שבה הורים מתעניינים בשלום ילדיהם, דואגים לצרכיהם, יושבים יחד לארוחה, משוחחים, ושואלים איך היה בבית הספר. אבל, כפי שאתם מבינים, אין זה כך בביתו. אביו סובל מדיכאונות של הלם קרב, ואימו מכאבי ראש פסיכוטיים, מה שמוביל את שניהם לאובדן שליטה עצמית ואחריות כלפי ילדיהם. "אמא אמרה לשוטרים שידברו בלחש, שהילד לא ישמע. אבל כבר לא הייתי ילד. אני חושב שברגע ההוא בדיוק הפסקתי להיות ילד."

מעיין מצטיירת כילדה יפה ופיקחית, שמתבגרת בטרם עת, בשל הבית הקשה שבו היא גְדֵלָּה. כבר בגיל זה היא נחשפת לסכנות של העולם התחתון, לאלימות ולסמים, בשל אביה הנרקומן, שכאשר הוא ב"קריז" הוא גם מכה את אימה ואותה. היא  מתפקחת מהר מדי, מתבגרת, ולומדת לשרוד מגיל צעיר. לכן, למרות שמעיין ואורן לומדים באותה שכבת גיל, ולשניהם לא קל בבית, אין ספק שמעיין בוגרת יותר, וגם שפת הדיבור שלה והראייה שלה את העולם מפוקחים יותר, ואפילו ציניים, כמו במקרה שבו אימה מבקשת ממנה להעביר לאביה בכלא "שוקולד וניירת במעטפה"  "וחשבתי על זה שזה מצחיק שיש ילדים שלא עולים במעלית לבד עד גיל ארבע-עשרה ויש ילדים בגילי שמבריחים לאבא שלהם בכלא סמים וכסף..."

הבדל נוסף שמשפיע על יחסם לחיים והתבגרותם השונה, הוא מיקומם בבית. מעיין היא הבכורה, ולכן היא צריכה לדאוג גם לאחותה הקטנה, איה, כשההורים אינם ממלאים פונקציה זו. לעומת זאת, אורן הוא הילד הקטן יותר בביתו. כך שכאשר ההורים אינם מתפקדים, מי שלוקחת את הפיקוד והאחריות עליו היא דנה, אחותו. עד כמה שיכולה נערה בגיל ההתבגרות, למלא, בזמן שיש לה עולם משלה, וחבר. העצב שבו, נובע אם כן מהבדידות של הבית, ומהיעדר החום המשפחתי. למרות רצונה הטוב של דודתו מירי, אין היא יכולה למלא את מקומם של הוריו, והוויתור על חיי משפחתה, כדי למלא את צרכיהם הבסיסיים של אורן ואחותו הגדולה, לא עושה טוב – לא לה ולא להם.
הילדים, גרים באותה השכונה, והם מתחברים בתמימות, נמשכים זה לזו בבדידותם, בעצב, וברצון לחפש מישהו שיראה אותם כפי שהם, בלי מסיכות, ושיהיה איכפת לו ממה שקורה להם. יחד הם ינסו לשנות את גורלם.