כתבה: ד"ר רותי קלמן
הפעם אני ממליצה בפניכם קוראים יקרים על ספר שמתאים גם לבני הנעורים וגם למבוגרים. אני אהבתי. מלבד ההנאה הצרופה של עלילה, חוויות של ילד, ושפה קולחת, אפשר ללמוד ממנו גם על תקופה מעניינת בתולדות ישראל. הנה קטעים מהפרק הראשון שלו:
"הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן שתים עשרה ורבע וגרתי בשכונה בסוף ירושלים. זה היה בחופש הקיץ, פחות משנה לפני שהשלטון הבריטי הסתלק מהארץ ומדינת ישראל נולדה מתוך המלחמה.
בוקר אחד הופיעה כתובת בצבע שחור עבה על קיר ביתנו, תחת חלון המטבח: "פרופי בוגד שפל!" המילה שפל עוררה שאלה שמעניינת אותי גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את הסיפור הזה: האם יכול להיות בוגד לא שפל? אם לא, מדוע טרח צ'יטה רזניק (היכרתי את הכתב שלו) להוסיף את המילה שפל? ואם כן? באיזה מקרים הבגידה היא מעשה לא שפל?... בארוחת הבוקר, בזמן שמרח ריבת פטל על פרוסת לחם שחור, נעץ אבא פתאום את הסכין אל תוך צנצנת הריבה כמעט עד הניצב ואמר בקולו המדוד: "יפה מאוד, הפתעה. מה כבר עולל הוד מעלתו, שזכינו לכבוד הזה?" אמא אמרה: אל תציק לו כבר מן הבוקר, מספיק שהילדים מציקים לו... והאב ממשיך: האמת היא, שבימינו כמעט כולם משתמשים בקלות רבה מדי בכינוי בוגד. אבל מי הוא בוגד? אמנם כן. איש חסר כבוד. איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו. או לפגוע במשפחתו ובידידיו. יותר בזוי מרוצח. ותגמור בבקשה לאכול את הביצה. כתוב בעיתון שבאסיה אנשים מתים מרעב"...
כבר לפי פרק פתיחה זה, ניתן לעמוד על שליטתו המופלאה של הסופר עמוס עוז במלים, ההומור הדק, יכולתו ליצור אווירה, לתת את זווית הראייה של ילד שרואה הכל ומקבל את חיזוק מבטו של הסופר הבוגר, את דמותו של האב, ואת רגישותה של האם. הספר מביא את חוויית החיים בצל המנדט, את החבאות הנשק, את הדבקת המודעות של המחתרת, את אווירת החרדה והעויינות, ואת התיידדותו של פרופי, הגיבור המספר, עם שוטר בריטי תימהוני, מה שגורם לחבריו של הילד להאשימו בבגידה. על כך אומר פרופי: "שום סודות לא גיליתי לסטיבן דנלופ. אף לא סוד קטן אחד. אפילו את שמי לא גיליתי לו, עד הסוף. בסך הכל הייתי קורא עמו בתנ"ך בעברית ומלמד אותו מילים חדשות שאינן בתנ"ך, והוא עזר לי, בתמורה, ללמוד התחלה של אנגלית." אבל ילדי השכונה אינם מאמינים לפרופי והם כותבים לו על גבי פתק מקופל:
"הודעה לבוגד השפל, הערב שעה שש וחצי עליך להתייצב בלי דיחוי בנקודה הידועה לך בתל ארזה לעמוד למשפט שדה באשמת בגידה חמורה בסעיף התרואאות עם הצורר הבריטי, על החתום: ארגון חום – המפקדה הכללית – החוליה לביטחון פנים וחקירות. נ"ב: עליך להצתייד בסוודר מימייה ונעליים שלמות אולי תיחקר כל הלילה".
"קודם כל תיקנתי בעיפרון: התרועעות ולא התרואאות. להצטייד ולא להצתייד. אחר כך למדתי את תוכן הפתק בעל-פה בהתאם להוראות-הקבע ושרפתי אותו במטבח ואת האפר סילקתי לבית השימוש והורדתי את המים, שלא יישארו הוכחות, וזאת למקרה שהבולשת הבריטית תערוך חיפושים מבית לבית... החרמתי עוד כרטיס ריק מן הערימה הקטנה של אבא ורשמתי עליו: המצב קשה ומדאיג. ורשמתי: אך ראשנו לא יישח. אחר כך השמדתי את הכרטיס והחזרתי את המילון והאנציקלופדיה למקום. היה פחד. שמחובתי להתגבר עליו מיד. אבל איך?"
כך מהספר. הרצינות, התמימות והתבונה של פרופי הילד, גורמים לנו להתאהב בו, לחייך לתמימותו, להרואיות ולפאתוס, ובכך גם מאמינים, שפרופי יידע בחכמתו להתגבר על קשיי החיים של ילד קטן-גדול. מקסים.
את יתר עלילותיו של פרופי, ועל תקופה מעניינת זו אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם: "פנתר במרתף" מאת עמוס עוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה