כתבה: ד"ר רותי קלמן
אראלה מתעוררת אל יום הולדתה הארבעים. היום הזה, שאותו תכננה מראש כיום כיף לעצמה, הולך ומתקלקל מרגע לרגע, שכן דברים רבים מקולקלים בנשמתה. אח אחד, גונן, שאותו העריצה, נעלם עשרים שנה קודם לכן. האח השני, עידו, הוא התאום של גונן, אך היא מתארת אותו, כחיוור שבין השניים מבחינת אישיות. עידו לא מדבר איתה כמעט, ולא עולה לבקר אותה בדירתה. אימה, במצב דימנטי, בבית אבות, ובכל יום היא מגיעה אליה. ואת בני הזוג שלה, או חברים לרגע, היא מחליפה תדיר, בלא שתקדיש לכך מחשבה מרובה, כשמפעם לפעם היא גם מגלגלת ג'וינט. ההקאות שהיא סובלת מהן, נראות כמו מסמלות את מה שהיא חשה אל עצמה ואל סביבתה.
היום הזה, שבו חל יום הולדתה, הופך ליום חשבון נפש ותהפוכות. היא עוברת בזיכרונה על גיבורי חייה: אחיה התאומים, שלי, גיסתה, גור, האחיין שלה בן הארבע, שעליו היא שומרת מפעם לפעם, אימה, ליז, שותפתה לחברה של 'ספרות צללים', שכותבת ביוגרפיות לאנשים שלא מסוגלים לכתוב בעצמם. במהלך היום הזה היא גם נכנסת לקרנות החיסכון שלה, של אימה, שהיא כעת האפוטרופסית שלה, ושל גונן, האח הנעדר.
בזה האחרון היא מגלה לתדהמתה, שהחשבון נסגר. חשבון נסגר בדרך כלל כשהכסף מוצא ממנו לגמרי. מכיוון שהאח נעדר עשרים שנה, היא לא מבינה איך זה יכול להיות. היא מתחילה לבדוק בעזרת איש משטרה בשם קלימי, הפותח בחקירה. למרות קשיחותו הראשונית, מתגלה השוטר כרגיש, ועוזר (הרמז בשמו "קל עימי"). היא מגלה לתדהמתה שעל פי עדויות בנק בזכרון יעקב, מישהו בשם גונן נכנס לשם מלווה בגבר אחר, הוציא את כל הכסף וסגר את החשבון.
הידיעה הזו מטלטלת אותה לגמרי. האם אחיה חי? האם הוא בארץ במקום אחר? מה הסיבה שבגללה הוא לא יוצר קשר עם משפחתו? האם הוא בסדר? האם זה באמת הוא? ואם כן - מי היה עימו?
במסע הזה, אל תוך עולמו האבוד של אחיה גונן, מגלה אראלה, שעידו נושא עימו כאב גדול של השפלות בלתי פוסקות מצד תאומו, ששלי הושפלה על ידו אף היא, שמי שנחשב למגונן, בעצם פגע, שמי שנקרא אביב, אינו מביא עימו בהכרח תקווה, ומי שמסכם את התמונה הוא הקריין ברדיו שאומר: "מי כאן הטובים ומי הרעים? נניח להיסטוריה לשפוט, כמו תמיד" (ע' 197).
שימו לב לציפורים, לעורבים האורבים, ולשמות הגיבורים, שהם בעלי משמעות מרמזת.
ספר מצויין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה